משחר קיומו של האדם על פני כדור הארץ הוא תהה – בכל העמים ובכל השפות – על ייעודו בעולם הזה ועל ייעודם של החיים שאותם הוא חי, כמו גם על משמעות קיומו בתוך היקום האינסופי שבו הוא מצוי.

על פי פרשני תורת הקבלה, כל אדם שואל את עצמו: "מה אני עושה כאן?" כשהקבלה נותנת לכך תשובה על פי תפיסתה, וזו היא: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר אצל האדם מה חובתו בעולמו… והנה, מה שהורנו חכמינו זכרם לברכה הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו".

הפילוסוף בן-זמננו דניאל דנט המנוח, חוקר תודעה ידוע, אמר לעומת זאת: "מִצאו לעשות משהו שהוא חשוב יותר מכם, והקדישו לו את שארית חייכם". בכך, לדבריו, נמצא משמעות לחיינו באורח שנרגיש שאינם חולפים לשווא.

לפי חכמי הקבלה "האדם לא נברא אלא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו". הפילוסוף וחוקר התודעה דניאל דנט אמר לעומת זאת: "מִצאו לעשות משהו שהוא חשוב יותר מכם, והקדישו לו את שארית חייכם"

הרופא הידוע אלברט שוויצר, שהיה גם תיאולוג, מוזיקאי ופילוסוף, עשה כך, והקדיש את חייו לטיפול בחולים בבית החולים שהקים בגבון שבמערב אפריקה המשוונית, מה שגם הביא לו את פרס נובל לשלום על פעילותו לטובת החולים הנזקקים באפריקה.

בפרס נובל לשלום זכתה גם אמא תרזה, אגב, נזירה בלקנית-אלבנית שהקדישה את חייה כמסתבר מעדויות שונות להתעלל נפשית בנזירות במסדר שלה, במה שידוע כיום כהתנהגות מוטרפת על גבול הסאדו-מזוכיזם ובספק אם בגבולות השפיות, אבל לא על זה היא זכתה בפרס נובל, כנראה. היא זכתה בו על כך שלפחות למראית עין הקדישה את חייה לטובת נזקקים ואומללים, ואינני חולק על כך שהחיים קצרים וזכותו של כל אחד להקדיש את חייו למה שמענג אותו, גם אם אלו אומללים ונזקקים וחולים.  

כל עוד זה נותן לחייו משמעות.

ואילו המפיק והכותב אדם לייפציג הקדיש לנושא המשמעות מחשבה מרובה שאת מסקנותיה העלה בהרצאת TED. הוא מטיל ספק אם אי פעם נגיע להגדרה כוללת של ייעוד המין האנושי, ולכן על המשימה להתמקד באינדיבידואלים, כל אחד וייעודו האישי בחיים. על כן פיתח לייפציג שיטה פשוטה שלפיה יקבע כל אחד את ייעודו בחייו בחמש דקות.

את ייעודו, לפי אדם לייפציג, ימצא כל אחד בחמש דקות, אם יענה לעצמו על חמש שאלות פשוטות:

1. 1. מי אני?
   2. מה עשיתי בחיים? 
   3. עבור מי עשיתי את זה? 
   4. מה אני צריך או רוצה? 
   5. כיצד השתניתי כתוצאה מזה?

המפיק והכותב אדם לייפציג הקדיש לנושא המשמעות מחשבה מרובה. הוא מטיל ספק אם אי פעם נגיע להגדרה כוללת של ייעוד המין האנושי, ולכן על המשימה להתמקד באינדיבידואלים ובייעודם האישי     

כמו כל אדם אחר על פני הכוכב ארץ, או לפחות כמו חלק ניכר מהמהלכים עליו, גם אני תהיתי במהלך חיי על משמעות קיומי כאן ועל הייעוד של חיי, ועל כן הרביתי לקרוא בספרות פילוסופית ובספרי הגות שונים. קראתי ספרות פילוסופית מערבית ופילוסופיה של המזרח, בודהיזם וזן יפני וסיני, וספרים של הוגי דעות ידועים, עד שבגיל שבע עשרה התגלגל לידי אחד הספרים המשמעותיים בנושא זה, ספרו של הפרופסור לפסיכולוגיה ויקטור פרנקל – "האדם מחפש משמעות".

פרנקל שרד את מחנות ההשמדה הנאציים, שם עקב אחר הדבר הבא: מי מהאנשים הצליח לשרוד באמצעות כוח נפשי ומי לא. כלקח מניסיונו במחנות הללו, בהם מצא שמי שראה ייעוד ברור ומשמעות לחייו – כוח הישרדותו היה גדול מהשאר, וכך גם סיכוייו להינצל, פיתח פרנקל תורה של חיים לפי משמעות שקרא לה "לוגותרפיה" – הירפאות בעזרת משמעות. והסיבה שהספר הגיע לידי הייתה זו: אמא שלי נתנה לי אותו.

כשנתנה לי אותו אמרה אמי:

"זה הספר הכי חשוב והכי חכם שקראתי בחיים. זה הספר שיוציא אותי מהדיכאון. זה הספר שיציל אותי. קרא אותו". 

כי זאת יש לדעת – כל חיי הייתה אמי אישה מוכת דיכאון פתולוגי, וככל שעברו השנים הדיכאון הלך והחמיר, וכלל אשפוזים במחלקות סגורות ומכות חשמל ותרופות קשות, עד היום בו מצאתי אותה מדממת בחדר השינה וורידיה חתוכים.

כל חיי הייתה אמי אישה מוכת דיכאון פתולוגי, וככל שעברו השנים הדיכאון הלך והחמיר, וכלל אשפוזים במחלקות סגורות ומכות חשמל ותרופות קשות, עד היום בו מצאתי אותה מדממת בחדר השינה וורידיה חתוכים

אלא שכהרגלה לא בדקה אמי עד הסוף ולא ידעה שאת הוורידים יש לחתוך לאורכם ולא לרוחבם כמו שרואים בסרטים, ועל כן הצלחתי להזעיק אמבולנס ולהציל אותה, והיא המשיכה בחייה עד ליום שבו לשמחתה הרבה מתה ונגאלה ממחלת הסרטן.

כל זה אומר שהלוגותרפיה של ויקטור פרנקל לא ממש עזרה לה.

אני, לעומתה, כן הצלחתי בסופו של דבר למצוא את המשמעות והייעוד של חיי, וזה קרה כמו שהרבה דברים בחיים קורים – ללא תכנון מוקדם. וכבר אמר על זה ג'ון לנון המנוח:

"החיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים".

אם כן: בזמן שהייתי שקוע בחיפושיי אחר משמעות וייעוד לחיים, אט-אט הילדים גדלו ועזבו את הבית, וחניה אשתי ואני נשארנו בו לבד. מדובר בחמישה צאצאים שגרו איתנו בלינה משפחתית, ומטבע הדברים שבעה אנשים החיים בבית צריכים פח זבל גדול, שלא לומר ענק. על כן קניתי בזמנו לביתנו בקיבוץ פח אשפה בנפח של שישים ליטר, שכנראה נועד לגני אירועים וחתונות של חמש מאות איש ומעלה, וכל יום מישהו מבני הבית זרק את השק עם התכולה אל המיכל השכונתי – עד שהילדים עזבו את הבית.

וכשהילדים עזבו, הסתבר שחניה אשתי אינה יכולה להרים שק אשפה כזה לבד, ובזה הסתמן ייעוד אחד שלי בחיים – להוציא מדי יום את שק הזבל אל הפח השכונתי.

כי זאת יש לדעת: שני אנשים, גם אם הם פנסיונרים, יכולים עם הרבה רצון טוב למלא פח כזה מדי יום, וככל שמרוקנים אותו מדי יום עדיין הוא נשאר מלא, מה שידוע ביהדות כ"נס פח הזבל".

אבל בזה לא תם ייעודי.

יש לדעת: שני אנשים, גם אם הם פנסיונרים, יכולים עם הרבה רצון טוב למלא פח ענק בנפח של שישים ליטר מדי יום, וככל שמרוקנים אותו מדי יום עדיין הוא נשאר מלא, מה שידוע ביהדות כ"נס פח הזבל"

באחד השלבים המאוחרים של חיינו עברה בתי להתגורר בביתנו לתקופת-מה ואיתה הגיעה החתולה שלה. בתי נכת-צה"ל מאה-פלוס, ויכולותיה הפיזיות מוגבלות, ועל כן באורח פלא כלשהו נקבע בהסדרי הבית בידי כוח עליון – כוח עליון שאני נשוי לו – שאני האחראי על ניקוי כלי הפלסטיק המרובע שבתוכו חול מיוחד ושבו החתולה עושה את צרכיה.

וכשבתי עברה להתגורר ביפו, המשימה הזו שלי עברה לשם.

החתולה הזו, יש לציין, אוכלת כיד המלך כולל המשרתים שלו ואפילו כולל מפקדי הצבא שלו, ואת תוצאות האכילה הזו, שסוס בינוני אינו מתקרב לייצר דומות להן, אפשר לראות בכמויות ההולכות ונערמות בכלי הפלסטיק המשוכלל, שבואו נקרא לו בשמו האמיתי – המחראה.

בקיצור, אם עדיין לא הבנתם עד עכשיו, זה ייעודי השני בחיים: אני הממונה על המחראה של החתולה.

על הקקי שלה.

אומרים שהאדם ניצב בראש סולם ההיררכיה של הבריאה, וכל שאר החיות מדורגות תחתיו, אז אני שואל אתכם כאן, ואתם לא חייבים לענות לי, רק תחשבו על זה: אם יש נברא-בצלם שמחרבן כל היום, ויש נברא אחר, בצלם אחר, שתפקידו לאסוף את החרא של הראשון – איזה משני הברואים הללו עומד במקום גבוה יותר בסולם ההיררכיה האלוהית, לפי הבנתכם?

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.