הווארד ג'ייקובסון ידע כבר ביום שאחרי טבח 7 באוקטובר 2023 שהוא חייב לכתוב ספר.
אבל לסופר הבריטי המוערך והמוכר הייתה בעיה: "הזעם הלבן לחלוטין" שחש בעקבות מתקפת הטרור לא היה בדיוק המצב הנפשי הנכון, לדבריו, להתחיל ממנו כתיבה.
מה שעורר את כעסו היה פחות האלימות "האיומה" ו"שורטת הלב" שניחתה על יישובי דרום ישראל – שם כ-1,200 בני אדם נטבחו במעשי אכזריות מחרידים במתקפת הטרור שהוביל חמאס, ו-251 נחטפו לרצועת עזה – ויותר המראות שהחלו להתגלגל קרוב הרבה יותר לביתו שבלונדון.
"אחרי ה-7.10 היה בי זעם על כך שיש שם בחוץ אנשים, שבדרך כלל היינו חושבים עליהם כעל מתורבתים ומשכילים, שפשוט שמחו על זה", נזכר ג'ייקובסון. "זו הייתה תאוות דם, ונראה לי שזו הייתה תאוות דם שהופנתה כלפי יהודים"
"התגובה שאחרי הייתה זעם על כך שיש שם בחוץ אנשים, שבדרך כלל היינו חושבים עליהם כעל מתורבתים ומשכילים, שפשוט שמחו על זה", נזכר ג'ייקובסון. "זו הייתה תאוות דם, ונראה לי שזו הייתה תאוות דם שהופנתה כלפי היהודים".
תאוות הדם הזאת שולטת ללא עוררין ברומן החדש שלו, "Howl" (יללה). זהו סיפורו של פרדיננד "פרדי" דרקסלר, מנהל יהודי של בית ספר יסודי בדרום לונדון, שהולך ומתפרק נפשית כשהוא צופה בתגובת העולם לברבריות של מתקפת חמאס.
"ידעתי שאני חייב לעשות את פרדיננד חצי משוגע, כי אחרת הייתי פשוט נותן לו את הכעס שלי", אומר ג'ייקובסון לזמן ישראל. "צריך לעבור מכעס למשהו אחר – אחרת זה לא קוהרנטי, וזה הופך להיות יותר מנשר פוליטי מאשר רומן".
"ידעתי שאני חייב לעשות את פרדיננד חצי משוגע, כי אחרת הייתי פשוט נותן לו את הכעס שלי", אמר ג'ייקובסון לזמן ישראל. "צריך לעבור מכעס למשהו אחר – אחרת זה הופך להיות יותר מנשר פוליטי מאשר רומן"
ג'ייקובסון אומר כי בתחילה בכלל שקל לכתוב ספר עיון שכותרתו "היסטוריה של היהודים ב-100 שקרים".
"כל מה שיכולתי לשמוע היה שקרים", הוא אומר. "הייתי יושב מול הטלוויזיה וצועק על המסך: 'שקרים. אלה שקרים. אלה שקרים'. השקרים, יותר מכל דבר אחר, היו הדבר שלא יכולתי לסבול. השקר על מהי ציונות, השקר על האופן שבו ישראל קמה… ואז חזרו לפתע כל העלילות הישנות, כולל כמובן העלילה העתיקה, המחרידה והאבסורדית מכולן – עלילת הדם".
למזלם של מעריצי הפרוזה עטורת הפרסים של ג'ייקובסון (שזכה בעבר בפרס "בוקר" היוקרתי), הוא החליט לבסוף לבחור ברומן. "אני הכי מאושר כשאני כותב רומן", הוא מסביר. "אני אוהב את המחשבה ואת הקול שלי יותר כשאני כותב רומן".
ההחלטה לגרום לפרדי להרגיש כאילו הוא משתגע היא מסורת ספרותית יהודית מוכרת, לדברי ג'ייקובסון. "חשבתי על מילותיו של מוזס הרצוג: 'אם יצאתי מדעתי, זה בסדר מבחינתי'"
ההחלטה לגרום לפרדי להרגיש כאילו הוא משתגע היא מסורת ספרותית יהודית מוכרת, אומר ג'ייקובסון. כשהוא מצטט את גיבור הרומן "הרצוג" של סול בלו מ-1964, הוא מוסיף: "מיד חשבתי על מילותיו של מוזס הרצוג: 'אם יצאתי מדעתי, זה בסדר מבחינתי'".
ג'ייקובסון ידוע ביכולתו המושחזת למצוא את הקומי והאבסורדי כמעט בכל נושא. Howl אינו יוצא דופן בכך – דבר שלדבריו הפתיע כמה מן הקוראים הראשונים של הספר.
יש, כמובן, אפלה כבדה בהומור הזה. בערב ה-7 באוקטובר, פרדי שומע שכנים רוקדים, חוגגים וצועקים ברחוב "גז ליהודים". הוא מחליט להתעמת איתם – גם אם באופן אנגלי ומנומס מאוד.
"תוכלו קצת להנמיך?" פרדי שואל אותם. "אשתי לא מרגישה טוב ומנסה לישון".
התגובה שהוא מקבל היא אנגלית לא פחות. "סליחה", אומר אחד החוגגים, ומסמן לאחרים לשמור על שקט. "'גז ליהודים', הם לחשו".
בערב הטבח, פרדי שומע שכנים רוקדים, חוגגים וצועקים ברחוב "גז ליהודים". הוא שאל אותם "תוכלו קצת להנמיך? אשתי ישנה". "סליחה", אומר אחד החוגגים, ומסמן לאחרים לשמור על שקט. "'גז ליהודים', הם לחשו"
באותה מידה, כשהוא מבחין בכתובת גרפיטי שעליה מרוססת המילה Jenocide – שיבוש מכוון של Genocide (רצח עם) – פרדי אינו מצליח להחליט מה פוגע בו יותר: עצם הכתובת, או העובדה שהוונדליסט "לא יודע מה פירוש המילה, או פשוט לא מסוגל לאיית אותה".
"זו תמיד הייתה הדרך שלי להתמודד עם כל דבר", אומר ג'ייקובסון. "למצוא את הקומי ואז לוודא שאתה לא מוצא רק את הקומי. לא היה לי שום קושי למצוא שם גם את הטרגי".
פרדי עצמו אינו דמות קומית, אלא שלפי ג'ייקובסון, הוא אדם "די רגיל". הנאותיו פשוטות – ביקור בתערוכות אמנות בגלריה הלאומית בלונדון וקניית שוקולדים בבית הכולבו היוקרתי "פורטנום אנד מייסון" – וכך גם הפילוסופיה שעליה נשענת עבודת ההוראה שלו. כפי שג'ייקובסון אמר בעבר: "במרכז ההוראה והדוגמה האישית שלו עומד הדמיון המוסרי – היכולת להיכנס אל סבלם של אחרים".
הטרגדיה של פרדי, וג'ייקובסון מסכים לכך, היא שהיכולת המוסרית שהוא עמל ללמד את תלמידיו להעניק לאחרים, נשללת לחלוטין מישראלים ומיהודים בימים, בשבועות ובחודשים שאחרי 7 באוקטובר.
הטרגדיה של פרדי היא שהיכולת המוסרית שהוא עמל ללמד את תלמידיו להעניק לאחרים, נשללה לחלוטין מישראלים ומיהודים בימים, בשבועות ובחודשים שאחרי 7 באוקטובר
העיקרון שהטמיע בבית ספרו, אומר הסופר, הוא "טוב לב והבנה" – עד כדי כך שהוא משנה את המוטו של בית הספר מ"דע את עצמך" ל"דע את עצמך, אבל דע את האחרים טוב יותר".
"זה אולי לא מתוחכם מבחינה אינטלקטואלית, אבל לא פחות חשוב בגלל זה", אומר ג'ייקובסון. פרדי אולי אינו "תלמיד של תאולוגיה יהודית או של חיי הרוח היהודיים", אבל הוא יודע היטב שאחרי מאות שנים של "התעללות ואי-הבנה… חובה בחיים המוסריים היהודיים [היא] שלא תעשה לאחרים את מה שנעשה לך".
אחרי 7 באוקטובר, פרדי מטולטל ומבולבל מ"המהירות שבה המוסר התהפך", כאשר "פקידים ומלומדים [מיהרו]… לחבק פראיות". העולם, הוא רואה, עבר בבת אחת מ"לעולם לא עוד" ל"אנא חזרו על כך".
אחרי 7 באוקטובר, פרדי מטולטל ומבולבל מ"המהירות שבה המוסר התהפך", כאשר "פקידים ומלומדים [מיהרו]… לחבק פראיות". העולם, הוא רואה, עבר בבת אחת מ"לעולם לא עוד" ל"אנא חזרו על כך"
כשהוא מאזין ברדיו לסטודנטית המכריזה בגלוי שהפוגרום היה "היום הטוב ביותר בחייה", פרדי מעיר ביובש: "מאחר שיהודים מתים עשו לה את זה, רק הצטערתי שהיא לא הייתה בחיים כדי לראות את המשרפות של בלזן עובדות במלוא הקיטור".
בחירת המילים כאן אינה מקרית והיא הולמת במיוחד: אימו הקשישה של פרדי, אגטה, היא ניצולת מחנה הריכוז ברגן-בלזן.
מ"לעולם לא עוד" ל"אנא חזרו על כך"
מביתו בשכונת סוהו, בלב הווסט אנד של לונדון, ג'ייקובסון יכול היה לשמוע היטב את הצעדות האנטי-ישראליות "האלימות… המלאות שנאה", שהחלו עוד הרבה לפני שצה"ל פתח בפעולותיו הקרקעיות בעזה.
אבל, הוא מסכים, פרדי נדחף אל קצה גבול השפיות פחות בגלל פרץ השנאה שהוא רואה סביבו, ויותר בגלל האופן שבו השנאה הזו מוסווית בשפה מעוותת ומניפולטיבית.
פרדי נדחף אל קצה גבול השפיות פחות בגלל פרץ השנאה שהוא רואה סביבו, ויותר בגלל האופן שבו השנאה הזו מוסווית בשפה מעוותת ומניפולטיבית
"השפה שקראתי ודיברתי כל חיי הניחה מפעל משותף של דמיון וחמלה", פרדי מבחין. "המילים היו שם כדי לעזור לנו לנווט את דרכנו אל האמת".
עכשיו העולם מרגיש הפוך לחלוטין. "היהודים", הוא אומר על מי שחגגו והכחישו כאחד את זוועות חמאס, "ביקשו לעצמם את כל מה שלא קרה להם". תחת העומס והתחושה כי "האנושות איבדה את דעתה", פרדי עושה את הבחירה שלו: "אם טירוף הוא המחיר של אמירת האמת, אבחר בטירוף".
האימה של פרדי מתעצמת בשל העובדה שבתו האהובה, זואי, מצטרפת בעצמה לצעדות. כשהיא אינה מזהה את אביה, שנקלע בטעות לתוך הפגנה כזו, היא צורחת בפניו "חזיר ציוני קולוניאליסט", ובהמשך אף מופיעה בטלוויזיה כשהיא מחייכת ותולשת כרזה עם תמונה של חטוף.
פרדי נפגע ונחרד. הוא מדבר בציניות מרירה על כך שזואי הלכה לאוניברסיטה "להשתלת מוח", ויצאה ממנה "לעולם שבו ספק אינו מתקבל בעין יפה ואירוניה הוצאה מחוץ לחוק".
האימה של פרדי מתעצמת כשבתו האהובה זואי מצטרפת לצעדות נגד ישראל. היא לא מזהה את אביה כשהוא נקלע בטעות להפגנה, צורחת בפניו "חזיר ציוני קולוניאליסט" ובהמשך תולשת בחיוך כרזה עם תמונה של חטוף
ג'ייקובסון, שהיה בעבר איש אקדמיה בעצמו, מאמין שאוניברסיטאות הן המקום שבו "אנחנו רואים את התבונה זוכה לשבח, ואנשים לומדים ממוריהם לחשוב בעצמם".
הוא מיואש ממה שחשפה התגובה ל-7 באוקטובר: צעירים ש"כולם כנראה חשבו בדיוק אותו הדבר", מדקלמים "את אותה שפה של הסכמה מוחלטת ואת שפת ההבל".
הוא מציין "את שטות הקולוניאליזם ההתיישבותי הזאת… שאינה מוטלת בספק על ידי מאות ואלפי צעירים בעלי תארים או כאלה שעומדים לקבל תארים, ועל ידי האנשים שעומדים בראש הצועדים ושיעניקו להם את התארים האלה".
ג'ייקובסון מספר שחש כעס עז על "הג'יבריש המוחלט" שנאמר, ובמקביל גם רצה פשוט לצחוק עליו. הוא היה צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב כי "דבר אינו נעשה פחות אבסורדי רק מפני שהוא הרסני וטרגי".
ג'ייקובסון מספר שחש כעס עז על "הג'יבריש המוחלט" שנאמר על ישראל, ובמקביל גם רצה פשוט לצחוק עליו. הוא היה צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב כי "דבר אינו נעשה פחות אבסורדי רק מפני שהוא הרסני וטרגי"
ג'ייקובסון אומר שהיה חשוב לו, באמצעות דמותה של צ'ארמיאן, אשתו של פרדי, שמגיעה ממשפחה "פרו-יהודית סוציאליסטית" נחרצת, להזכיר לקוראים שהציונות לא תמיד הייתה מוקצה מחמת מיאוס בחלקים נרחבים של השמאל. להפך.
פרדי עצמו מציע הגנה פשוטה ורהוטה, כשהוא אומר לאשתו: "ציוני, כך אמי אמרה לי פעם, הוא יהודי שיש לו איפה לחיות. כלומר מקום פנימי של כבוד עצמי, נוסף על מולדת פיזית".
האם אפשר להיות אנטי-ציוני בלי להיות אנטישמי?, שואלת אותו צ'ארמיאן. "הציונות הייתה התקווה היחידה שהייתה ליהודי אירופה לצאת ממזרח אירופה בחיים", משיב פרדי. "מי ששולל מהם את זה הוא אנטישמי".
עלייתם המצמררת של יהודים אנטי-ציונים
ג'ייקובסון אינו יכול להסוות את הבוז שהוא רוחש לפוליטיקאים מן השמאל הרדיקלי בבריטניה, כמו מנהיג מפלגת הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין וממלא מקום מנהיגת מפלגת הירוקים הבריטית, זאק פולנסקי, יהודי המגדיר את עצמו כאנטי-ציוני.
הוא מכנה את פולנסקי "שיבוט נתעב של ג'רמי קורבין", ואומר שלקורבין לפחות יש תירוץ של בורות. "הוא באמת אדם בור ואינו יודע מה הייתה הציונות, ובאמת חושב שהיא הייתה מפעל קולוניאליסטי מראשיתה", אומר ג'ייקובסון. "לזאק פולנסקי אין את התירוץ הזה".
ג'ייקובסון אינו יכול להסוות את הבוז שהוא רוחש לפוליטיקאים מן השמאל הרדיקלי בבריטניה, כמו מנהיג מפלגת הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין וממלא מקום מנהיגת מפלגת הירוקים הבריטית, זאק פולנסקי
ג'ייקובסון מכיר בכך ש"לב הציונות התקשה", אבל סבור שזה היה בלתי נמנע, גם מפני ש"שום אידיאל גדול… אינו יכול להישאר נאמן לחלוטין לעקרונותיו הראשונים", וגם מפני ש"הופעל עליו לחץ רב כל כך [מצד] האיבה שניצבה מולו ברגע שהעולם החליט לפנות נגד הציונות".
אבל הוא שומר על אמונתו העזה באצילותו של החלום הציוני המכונן, שאותו הוא מגדיר כ"שחרור הנפש היהודית, לצד שחרור הגוף היהודי".
אם צ'ארמיאן מנסה נואשות לעזור לבעלה להיאחז בשפיות – "לא יכול להיות שהכול קטסטרופה, פרדי", היא אומרת לו – לאימו יש השקפת עולם שעוצבה בשעה האפלה ביותר בהיסטוריה.
"היא מעולם לא חשבה שהאנושות למדה את הלקח שלה או אי פעם תלמד", מספר פרדי, ומצטט את מילותיה הקודרות של אימו, אגטה: "לא אבזבז את זמני באמירת 'לעולם לא עוד'".
"היא מעולם לא חשבה שהאנושות למדה או תלמד את הלקח שלה", מספר פרדי, ומצטט את מילותיה הקודרות של אימו ניצולת השואה: "לא אבזבז את זמני באמירת 'לעולם לא עוד'"
האם השנתיים האחרונות מאששות את ההערכה הזאת? בימים שאחרי 7 באוקטובר, ג'ייקובסון נזכר שחש "התרוממות רוח… בחוגים אקדמיים מסוימים, בקמפוסים ברחבי העולם המערבי, [ו]ברחובות הערים הגדולות שלנו".
אחרי שמונה עשורים של איפוק לכאורה בעקבות השואה, הוא אומר, ניתנה סוף סוף "הרשות" "לעשות ליהודים, ואז לומר על היהודים, את כל הדברים שחונכנו שלא לעשות ושלא לומר".
ג'ייקובסון מאמין שהתוצאות מחרידות. "החומות המוסריות שהוקמו סביב בלזן ואושוויץ [הולכות] סוף סוף וקורסות, וזה מפחיד", הוא אומר.
"הקולניות" של ההפגנות בבריטניה, והאופן שבו אנשים היו "צועקים וצורחים" אם נשללה מהם "זכותם" השבועית להפגין בדיוק כפי שרצו, לא רק פגעו ברגישויותיו היהודיות של ג'ייקובסון.
ג'ייקובסון מאמין שהתוצאות מחרידות. "החומות המוסריות שהוקמו סביב בלזן ואושוויץ [הולכות] סוף סוף וקורסות, וזה מפחיד", הוא אומר
"זה הטריד אותי גם כאנגלי", הוא אומר, ומוסיף שזה הרגיש זר ל"אורח החיים החופשי והנינוח שתמיד אפיין את לונדון… ואת אנגליה".
אבל לאחרונה הוזכר לג'ייקובסון כי אהדת הרוב הדומם של אנגליה אינה בהכרח נתונה לאותו מיעוט קולני וקיצוני.
כשנסע במונית לריאיון לקידום הספר, נהג מונית לונדוני שאל את ג'ייקובסון על מה הוא עומד לדבר ברדיו. הסופר סיפר לו על ספרו Howl.
לאחרונה הוזכר לג'ייקובסון כי אהדת הרוב הדומם של אנגליה אינה בהכרח נתונה לאותו מיעוט קולני וקיצוני. נהג מונית לונדוני ששמע על ספרו עצר בצד כדי לומר לו: "שם בחוץ, במדינה הזאת, אנחנו איתכם"
הנהג ביקש לעצור לרגע בצד, הסתובב אל ג'ייקובסון ואמר לו: "אני רק רוצה שתדע ששם בחוץ, במדינה הזאת, אנחנו איתכם, אתה יודע".
ג'ייקובסון, נבוך ומבולבל מעט, שאל אותו למה הוא מתכוון.
"אנחנו פשוט לא קונים את זה", השיב הנהג. "לא כולנו קונים את הדברים האיומים האלה נגד יהודים, לא. אנחנו איתכם".














































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו