"ואיש אינו שואל את עצמו מאיפה להיכן
ואיש איננו נאבק בגלגלי הזמן
הזמן המתגלגל לו כאן כחפץ
חבית שבקרביה חומר נפץ
עומד אני כתימהוני ומסמן עצור
אולי יחדל הזמן מלעבור".

מילים אלו שכתב בשירו "פצצת זמן", עמירם קופר ז"ל, משורר, חבר ניר עוז, שנחטף בגיל 84 מביתו בשבעה באוקטובר ונרצח אחרי שהצליח לשרוד חודשים ארוכים בשבי, הן דוגמה אחת מני רבות לחוויית החיים בנגב המערבי במהלך השנים שקדמו לטבח ה-7/10.

עבור רבים מתושבי הנגב המערבי, טבח ה-7/10 היה משול לצפייה בתאונת רכבת בהילוך איטי. אף אחד, כנראה, לא צפה את גודלו והיקפו של האסון. אבל רבים, רבים, כמו שמבטא קופר בשיר הזה ובשירים רבים נוספים, חלקו במשך שנים רבות הבנה עמוקה שהתנהלותה של המדינה, גופיה ומנגנוניה מוליכה לאסון הכרחי. והשאלה היחידה הפתוחה היא מתי יקרה האסון ומה יהיה היקפו.

מילות השיר "פצצת זמן" של עמירם קופר ז"ל, משורר, חבר ניר עוז, שנחטף בגיל 84 מביתו ב-7/10 ונרצח אחרי ששרד חודשים ארוכים בשבי, הן דוגמה אחת מני רבות לחוויית החיים בנגב המערבי במהלך השנים שקדמו לטבח

לאורך השנים הרבות בהן ניהלנו את המאבק הזה, אל מול מדיניות "הסבבים" וה"טפטופים", לעיתים קרובות שאלתי את עצמי – למה אנחנו נכשלים? למה הקול הזה שמשמיעים תושבי הנגב המערבי לא מצליח לייצר תהודה, ובסוף נשאר קולו של מגזר מאוד מצומצם?

התשובה, במידה רבה, התחדדה לי דווקא בימי המאבק נגד ההפיכה המשטרית או "הרפורמה המשפטית", כל אחד והטרמינולוגיה שלו. במשך רוב המאבק הייתי שותף פעיל בהפגנות בבאר שבע ושם פגשתי לא מעט אנשי ציונות דתית שהגיעו מתוך עניין. את חלקם הכרתי מצמתי חיים בהן נפגשנו.

הימים היו ימי מאבקים קשים ורוויי מאבקים. "מה יהיה?" הייתי שואל אותם. "בסוף, בעזרת השם, יהיה בסדר". הם היו עונים, כמעט תמיד. "הלוואי שיכולתי להאמין בזה כמוכם", עניתי: "אני רואה לנגד עיני יום-יום את העם נקרע ואין דבר מפחיד מזה".

"העם הזה ידע מבחנים קשים", ענו לי, "כולל בשנים האחרונות, כולל הימים בהם 'הצד שלכם' העביר החלטות שקרעו את העם. בסוף העם תמיד התאחד ברגעי המשבר ושרד את זה".

האמירות האלו הביאו אותי לשתי תובנות. האחת היא שאותו מצב חירום, אותה שעה גורלית לדמוקרטיה הישראלית שאני רואה לנגד עיניי, איננה נתפשת כך בעיני אנשים המחזיקים בדעות שונות משלי – חלקם הגדול אנשים דעתניים שאני מעריך מאוד. התובנה השנייה היא שכשם שהם לא מסוגלים לראות את עומקם של הפחד והכאב שלי, גם אני וחברי, לא יכולנו ולא היינו מספיק קשובים אליהם בסיטואציות הפוכות שהיו בעבר. מאותן סיבות ככל הנראה, גם מחאת הנגב המערבי, בגלגוליה השונים לא עבדה. הבנתי שכדי שנוכל לשרוד יחד כמדינה וחברה משהו עמוק, מהותי ויסודי חייב להשתנות.

לאורך השנים הרבות בהן ניהלנו את המאבק אל מול מדיניות "הסבבים" וה"טפטופים", שאלתי את עצמי – למה אנו נכשלים? למה הקול שמשמיעים תושבי הנגב המערבי לא מייצר תהודה, ונשאר קולו של מגזר מצומצם?

ואז הגיע ה 7/10. היו בבארי מי שהגדירו את היום הזה כ"חורבן הבית הציוני הראשון". אני לחלוטין מתחבר להגדרה הזאת. מדינת ישראל עליה גדלנו חדלה להתקיים ביום הזה. הציווי הקדוש "לעולם לא עוד" עליו הוקמה המדינה, טבע בנהרות של דם שהציפו חבל ארץ קסום ושורשי, שנכבש בידי מפלצות אדם מארגון טרור מתועב שכבשו, רצחו וחטפו אותו ובמשך שעות עשו בו כבשלהם, בזמן שמדינת ישראל לא הייתה קיימת.

באופן אישי, ב-7/10 הייתי בדרכי לרכיבת אופניים בבארי. במזל רב, בלי להבין את האירוע, יצאתי משם בזמן. ילדיי היו איתי בניר עוז יום קודם ובמזל גדול לא נשארו שם. ב-8/10 הגעתי לצומת משאבי שדה לאסוף לביתנו את חמי וחמותי שפונו מניר עוז יחד עם חברי הקהילה, פגשתי את שורדי הטבח בניר עוז בעצירתם הראשונה לאחר היציאה מהתופת, ו"חורבן הבית הציוני הראשון" היה הדבר הכי מוחשי בעולם, גם אם אז לא ידעתי לקרוא לו ככה.

ישנן סיבות רבות לחורבן הזה. הניכור הוא אחת המרכזיות בהן. אותו ניכור שאפשר לא להקשיב לאנשים שישבו בקיבוצי הגדר והתריעו, אותו ניכור בו חטא כל צד בתורו. ה-7/10 היווה גם תמרור אזהרה מוחשי שהבהיר לכל מי שלא היה לו מספיק ברור – החברה הישראלית תצטרך להמשיך לתפקד עוד שנים רבות כחברה מגויסת, וחברה מגויסת לא יכולה להתקיים בתנאים של ניכור.

זאת לטעמי הסיבה שירידתם של אנשי גוש עציון לעצרות שארגנה קהילת ניר עוז בכרמי גת למען שחרור החטופים, הייתה בשורה כל כך גדולה שעוררה תקווה כל כך גדולה.

ביולי 2024 לקהילת ניר עוז עדיין 39 חטופים בשבי חמאס. לצד האבל הכבד והטרי על הקורבנות ולצד הדאגה הבלתי נסבלת לגורלם של החטופים, החוויה המרכזית שעלתה מהעצרות הללו הייתה חווית ההפקרה. תחושת ההפקרה של אנשי ניר עוז ימים כל כך רבים בשבי, נתפסה כהמשך ישיר של אותה ההפקרה שגרמה לכך שאחרון המחבלים עזב את ניר עוז ב-7/10 לפני שראשון חיילי צה"ל הגיע.

הגעתם של אנשי גוש עציון לעצרות, שידרה בפעם הראשונה את המסר הכביכול כל כך מובן מאליו "אנחנו אתכם". האנשים שלכם שנמצאים שם הם גם האנשים שלנו ואנחנו נעמוד כאן אתכם, שכם לשכם, עד שכולם יחזרו הביתה. גם אם אנחנו לא מסכימים על הכול.

"חורבן הבית הציוני הראשון" היה הדבר הכי מוחשי בעולם. ישנן סיבות רבות לחורבן הזה. הניכור הוא אחת המרכזיות בהן. הניכור שאפשר לא להקשיב לאנשים שישבו בקיבוצי הגדר והתריעו, הניכור בו חטא כל צד בתורו

ירידתם של אנשי הגוש לעצרות, היא מפגן הערבות ההדדית שהביא להקמתה של "ברית הנגב וההר", היא גם מה שגרם לי להבין שאני חייב לצאת מאזור הנוחות שלי ולהפוך את העמיתים מהציונות הדתית לשותפים אסטרטגיים לשינוי העמוק שנדרש בחברה הישראלית, שבמהותו צריך להיות שינוי שאנחנו מובילים ביחד. פניתי לאנשים שהובילו את האירוע ואמרתי, "אני אתכם. למה שצריך".

איתי זידנברג הוא מזכ״ל השומר הצעיר לשעבר ומנכ״ל ומייסד משותף של ברית הנגב וההר - יוזמה משותפת של חברים מקיבוצי הנגב המערבי (בארי וניר עוז) ומגוש עציון, שנולדה אחרי ה- 7 באוקטובר במטרה לבנות מחדש אמון, אחריות הדדית ואמנה חברתית לתיקון מדינת ישראל והחברה הישראלית.