המלחמה עם איראן לא רק טלטלה את מאזן הכוחות האזורי; היא גם חשפה את מצבן האמיתי של מדינות המפרץ. למרות שהאיום האיראני משותף לכולן, תגובתן אליו אינה אחידה.

להפך: שלוש השחקניות המרכזיות במפרץ – איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית וקטאר – אימצו דפוסי פעולה שונים. כל אחת מהן פעלה מתוך חישוב אינטרסים עצמאי ולעתים אף מנוגד לזה של שכנותיה.

האיום האיראני הציב את מדינות המפרץ במצב כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד, הן נשענות במשך עשרות שנים על המטרייה הביטחונית של ארצות הברית. מצד שני, הן חיות בצילו של כוח אזורי גדול – איראן – ומודעות היטב לעליונותה הא-סימטרית וליכולתה לפגוע בהן בשלל אמצעים. במציאות כזו, כל החלטה – תמיכה גלויה במערכה או ניסיון להישאר מחוץ לה – כרוכה בסיכון.

האיום האיראני הציב את מדינות המפרץ במצב כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד, הן נשענות שנים על המטרייה הביטחונית של ארה"ב. מצד שני, הן חיות בצל כוח אזורי גדול – איראן – ומודעות היטב לעליונותה ולפגיעותן

איחוד האמירויות אימצה את הקו התקיף ביותר כלפי איראן מבין מדינות המפרץ, ודווח, ממקורות שונים, שבתגובה להתקפות האיראניות נגדה היא תקפה בשטח איראן. בנוסף, איחוד האמירויות אפשרה פעילות אמריקאית משטחה והעמיקה את שיתוף הפעולה עם ישראל.

מבחינת אבו-דאבי, האינטרס המרכזי ברור: להרתיע את איראן ולהגן על מרכזי האנרגיה, המסחר והפיננסים שעליהם נשען כוחה הכלכלי. עם זאת, גם היא הקפידה שלא להיגרר למלחמה ישירה וממושכת מול איראן.

לצד זאת, המלחמה חשפה גם תחושת אכזבה הולכת וגוברת באבו-דאבי, שציפתה כי התקיפות האיראניות בשטחה יובילו לגילויי סולידריות ולסיוע משמעותי יותר מצד שכנותיהן במפרץ. אולם התמיכה הייתה מוגבלת וזהירה, והאמירויות נותרו במידה רבה להתמודד לבדן עם האיום הישיר.

תחושת האכזבה הזו תרמה להחרפת המתח בתוך המחנה המפרצי ואף קיבלה ביטוי בצעד דרמטי נוסף: החלטתה של איחוד האמירויות לפרוש מאופ"ק – ארגון המדינות המייצאות נפט. הפרישה סימנה לא רק מחלוקת בתחום האנרגיה, אלא גם ביטוי רחב יותר לאי-שביעות הרצון של אבו-דאבי ממידת הסולידריות האזורית ובמיוחד ממדיניותה של ערב הסעודית.

איחוד האמירויות אימצה את הקו התקיף יותר כלפי איראן בין המפרציות, ודווח כי בתגובה להתקפות איראן נגדה היא תקפה בשטחה. בנוסף, היא אפשרה פעילות אמריקאית משטחה והעמיקה שת"פ עם ישראל

ערב הסעודית בחרה בקו זהיר. ריאד תמכה פוליטית במערכה האמריקאית וגינתה את התקיפות האיראניות, ואף אפשרה פעילות צבאית אמריקאית משטחה. אך היא נמנעה מהצטרפות גלויה למתקפה. במקביל, שמרה ערב הסעודית על ערוצי תקשורת פתוחים עם איראן בניסיון למנוע הסלמה רחבה יותר.

המדיניות הסעודית משקפת גישת "גידור": שילוב בין הסתמכות על ארצות הברית לבין ניסיון להפחית מתחים עם איראן. עבור ריאד, מלחמה אזורית רחבה עלולה לפגוע ישירות בתשתיות האנרגיה ובשאיפות הכלכליות ארוכות הטווח של הממלכה.

קטאר אימצה מודל שונה. היא אפשרה לארצות הברית להמשיך לפעול מבסיסיה בשטחה, אך במקביל פעלה כמתווכת בין וושינגטון לטהרן וניסתה לקדם הפסקת אש כדי לסיים את המלחמה.

הדיפלומטיה הקטארית הדגישה את הצורך בהפחתת מתיחות ובפתרון מדיני. מדיניות זו משקפת את השאיפה הקטארית לשמר את מעמדה כמתווכת אזורית ולהחזיק ביחסים טובים עם שני הצדדים גם יחד.

ההבדלים בעמדת המדינות אינם רק טקטיים; הם משקפים פערים עמוקים יותר. מדינות המפרץ אינן פועלות כגוש אחד. כל אחת מהן מנהלת מדיניות עצמאית המבוססת על הערכת סיכונים שונה ועל אינטרסים לאומיים משלה.

ההבדלים בעמדת המדינות לא רק טקטיים; הם משקפים פערים עמוקים יותר. מדינות המפרץ לא פועלות כגוש אחד. כל אחת מהן מנהלת מדיניות עצמאית המבוססת על הערכת סיכונים שונה ואינטרסים לאומיים משלה

ההבדלים הללו בולטים במיוחד לנוכח חברותן של המדינות במועצה לשיתוף פעולה במפרץ, ארגון שנחשב למסגרת שיתוף הפעולה המצליחה ביותר באופן יחסי בעולם הערבי. הברית הרופפת הזו נולדה ב-1981 גם כדי להתמודד טוב יותר עם האיומים מכיוון איראן המהפכנית. שש המונרכיות ביקשו, אז, לחזק את ביטחונן באמצעות שיתוף פעולה אזורי – מדיני, כלכלי ואף ביטחוני. הספרות של היחסים הבינלאומיים מלמדת, שכאשר מדינות ניצבות מול סכנה משותפת, הן נוטות לצמצם מחלוקות ולשתף פעולה באופן הדוק יותר.

ולכן, ניתן היה לצפות שכשהן מותקפות, הן תתלכדנה. במפרץ קרה בדיוק ההפך. במקום התלכדות ראינו פיצול. במקום מדיניות משותפת מול איראן, כל מדינה נקטה קו עצמאי. חלקן בחרו בקו תקיף יותר, אחרות ניסו לתווך, וההחלטות התקבלו במסגרת בילטרלית, מול איראן, ולא במסגרת אזורית משותפת. לשם המחשה, הפגישה (הפיזית) הראשונה של מנהיגי המדינות במסגרת המועצה הייתה רק חודשיים לאחר תחילת המלחמה ורק לאחר הפסקת האש. יתר על כן, עומאן לא שלחה נציג, ואיחוד האמירויות שלחה נציג בדרג נמוך יותר כדי להדגיש את מורת רוחה.

גם איראן לא תרמה לאורך השנים ליכולת של המדינות לשתף פעולה והיא מנסה כל העת, וביתר שאת כעת, לתקוע טריז ביניהן. גם המדיניות האמריקאית אינה מיטבית, שכן גם ארה"ב מעדיפה להתנהל, כלכלית, מדינית וביטחונית באופן בילטראלי מול כל אחת מהמדינות וכך היא מחלישה עוד את הארגון.

מדינות המפרץ פועלות כיום על-פי היגיון אופורטוניסטי למדי: כל אחת מהן מנסה למקסם את רווחיה, לצמצם את הסיכונים עבורה ולהימנע ככל האפשר מפגיעה ישירה, ללא התחשבות בחברתה. התוצאה היא מערכת אזורית שבה שיתוף הפעולה נדחק לשוליים, בעוד האינטרסים הלאומיים תופסים את מרכז הבמה.

מדינות המפרץ פועלות כיום על-פי היגיון אופורטוניסטי למדי: כל אחת מהן מנסה למקסם את רווחיה, לצמצם את הסיכונים עבורה ולהימנע ככל האפשר מפגיעה ישירה, ללא התחשבות בחברתה

המלחמה הנוכחית מסמנת את נקודת החולשה העמוקה ביותר בתולדות המועצה לשיתוף פעולה במפרץ. הארגון שנוסד כדי להתמודד עם איומים אזוריים, מתקשה דווקא עכשיו לתפקד. ובמובן מסוים, זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של המזרח התיכון: האיום שהוביל להקמת הברית המפרצית הוא גם זה שחושף כיום עד כמה מוגבל כוחה.

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב