בשנים האחרונות מערכת הבריאות בישראל מזהירה שוב ושוב מפני מחסור חמור ברופאים. דוחות ממשלתיים, כתבות ודיונים ציבוריים מציגים תמונה של מערכת קורסת, מחלקות עמוסות והמתנה ממושכת לטיפול.

ובכל זאת, בתוך המשבר הזה עצמו, אלפי רופאים ורופאות ערבים – אזרחי המדינה – מוצאים את עצמם ללא תקנים וללא עבודה במקצוע, ממתינים שנים להתמחות ונפלטים מהמערכת הציבורית.

ומה עושה המדינה? עסוקה בחיפוש אחר רופאים מעבר לים. לאחרונה פורסם כי כ־350 רופאים וסטודנטים לרפואה מאירופה השתתפו בכנס MedEx בפריז, במטרה לבחון מעבר לישראל והשתלבות במערכת הבריאות.

בתוך משבר המחסור החמור ברופאים, אלפי רופאים ורופאות ערבים – אזרחי המדינה – מוצאים עצמם ללא תקנים וללא עבודה במקצוע, ממתינים שנים להתמחות ונפלטים מהמערכת הציבורית

הפער הזה אינו רק אבסורד מקצועי; הוא חושף מציאות עמוקה יותר של הדרה, אפליה ורדיפה של רופאים בתוך המערכת, לצד חוקים ומדיניות המקשים על השתלבותם בה. מציאות זו משקפת מדיניות המסרבת לראות באזרחים הערבים שותפים מלאים גם במוקדי כוח אזרחיים חיוניים כמו מערכת הבריאות.

הדיון הזה אינו תיאורטי. במרץ האחרון התקיים בכנסת דיון מיוחד בנושא "מצוקתם של אלפי רופאים צעירים ערבים אזרחי ישראל – ללא תקני התמחות". בדיון עלה שוב הפער הבלתי נתפס בין המחסור הארצי ברופאים לבין מציאות שבה רופאים ערבים צעירים נותרים מחוץ למערכת במשך שנים.

דוחות ה־OECD מצביעים על מחסור מבני ברופאים בישראל ביחס לממוצע במדינות ה־OECD – והביקוש צפוי לעלות משמעותית בשל גידול האוכלוסייה והעלייה בתוחלת החיים. לפי הדוח, ללא הגדלה משמעותית של מספר הרופאים הפעילים, ישראל תתקשה לעמוד בצרכים העתידיים של מערכת הבריאות. כלומר, הבעיה איננה "עודף רופאים" אלא השאלה מי מצליח להשתלב במערכת – ומי נשאר מחוץ לה למרות המחסור הקיים.

במשך שנים החברה הערבית היוותה עוגן משמעותי במערכת הבריאות הישראלית. לפי דוח שוויוניות בבריאות לשנת 2023, ערבים מהווים 25% מהרופאים, 27% מהאחיות ו־49% מהרוקחים בישראל – שיעור הגבוה מחלקם היחסי באוכלוסייה בגיל העבודה. בתקופת חירום ומלחמות, רופאים ואנשי צוות ערבים עמדו בחזית הטיפול, לעיתים תחת הסתה ציבורית קשה, אך המשיכו להציל חיים של כלל אזרחי המדינה.

הפער אינו רק אבסורד מקצועי; הוא חושף מציאות עמוקה של הדרה, אפליה ורדיפה של רופאים במערכת, לצד חוקים ומדיניות המקשים על השתלבותם בה, ומשקף מדיניות המסרבת לראות באזרחים הערבים שותפים

דווקא על הרקע הזה, הניסיון לצייר את נוכחותם של רופאים ערבים כ"בעיה" אינו מקרי. בשנים האחרונות מתרחבת מגמה פוליטית שמבקשת לצמצם את הנוכחות הערבית במרחבים הנתפסים כמוקדי כוח והשפעה – מהאקדמיה, השירות הציבורי ומערכת החינוך ועד מערכת הבריאות. 

המפגש האנושי היומיומי בין הציבור היהודי – מטופלים ואנשי צוות – לבין אנשי רפואה ערבים, מערער על שיח פוליטי וציבורי המבקש לצייר את הערבי כאיום או כאויב פנימי, ועומד בניגוד למדיניות של הפרדה והסתגרות בין הקבוצות בחברה.

כאשר נשמעות טענות על "יותר מדי רופאים ערבים", או כאשר מקודמות יוזמות להבאת כוח אדם רפואי מחו"ל מבלי למצות את הפוטנציאל הקיים בישראל, קשה להתעלם מן ההקשר הרחב יותר של הדרה ואפליה.

חשוב להדגיש: יש צורך אמיתי בהרחבת מספר הסטודנטים לרפואה ובהגדלת התקנים במערכת והצורך הזה פונה לכולם, כשאף קבוצה אינה "באה על חשבון" אחרת. דוח מבקר המדינה ודוחות משרד הבריאות עצמם מצביעים על מחסור מתמשך ברופאים ובמתמחים.

בשנת 2023 הונפקו בישראל 2,429 רישיונות חדשים לרופאים – שיא היסטורי – אך רק 31% מהם היו בוגרי לימודי רפואה בישראל. משרד הבריאות עצמו קבע כי הדבר "מצביע על הצורך הדחוף בהרחבת מסלולי הלימוד בארץ והגדלת מספר הסטודנטים לרפואה".

המפגש האנושי היומיומי בין הציבור היהודי – מטופלים ואנשי צוות – לבין אנשי רפואה ערבים, מערער על שיח פוליטי וציבורי המבקש לצייר את הערבי כאיום או אויב פנימי, ומנוגד למדיניות ההפרדה וההסתגרות בין הקבוצות

לכן, השאלה איננה האם יש מקום לרופאים ערבים במערכת – אלא האם המדינה מוכנה לאפשר לרופאים הערבים להשתלב בה באופן שוויוני.

רופא צעיר שממתין ארבע או חמש שנים להתמחות מאבד לא רק הכנסה, אלא גם ידע מקצועי, ביטחון ועתיד. מתוך דיון בוועדת הבריאות בכנסת עולה שרבים נאלצים לעזוב את התחום ולעבוד כעובדי קבלן ללא תנאים סוציאליים, בשכר נמוך ובחוסר יציבות. מעבר לכך שמדובר בפגיעה בזכותם של הצעירים הערבים לשוויון הזדמנויות בעבודה, זהו בזבוז אדיר של הון אנושי – ופגיעה ישירה במערכת הבריאות כולה.

מערכת בריאות חזקה לא נבנית מהדרה אלא משותפות. חברה בריאה באמת היא חברה שמאפשרת לכל אזרחיה להשתלב, להתקדם ולהרגיש שייכים. במקום לייבא רופאים מבחוץ, המדינה צריכה להשקיע בזיהוי החסמים שמונעים מאלפי צעירים מוכשרים השתלבות במקצוע, בהגדלת תקני ההתמחות, ביצירת מנגנוני קבלה שקופים ושוויוניים, ובמתן הזדמנות הוגנת לרופאים צעירים – יהודים וערבים כאחד.

המהלך הזה אינו פוגע רק ברופאים ערבים. הוא עומד בניגוד לערכי המקצוע ולערכי מערכת הבריאות, ומעלה שאלות עמוקות על אופייה ועל מהותה של החברה הישראלית כולה.

מדינה שמונעת מאלפי רופאים ורופאות – אזרחיה שלה – להשתלב במערכת הציבורית, בזמן שהיא פועלת לגיוס כוח אדם רפואי מחו"ל, אינה פועלת מתוך צורך מקצועי בלבד אלא מתוך מדיניות שמאפשרת הדרה ואפליה.

מדינה שמונעת מאלפי רופאים ורופאות – אזרחיה שלה – להשתלב במערכת הציבורית, בזמן שהיא פועלת לגיוס כוח אדם רפואי מחו"ל, אינה פועלת מתוך צורך מקצועי בלבד אלא מתוך מדיניות שמאפשרת הדרה ואפליה

מי שמאמין בדמוקרטיה, בשוויון ובצדק חברתי חייב להתנגד למציאות הזאת ולדרוש מערכת בריאות המבוססת על שותפות, ייצוג הולם והזדמנות שווה לכל אזרח ואזרחית.

לוריא דלה הצטרפה לסיכוי-אופוק ב-2020, ומכהנת בעמותה כרכזת קידום חברה משותפת במערכת הבריאות ומוסדות התרבות. בעבר עבדה בין היתר כיועצת פרלמנטרית (ח"כ עאידה תומא סלימאן) ובפורום דו קיום לשוויון אזרחי בנגב. בעלת תואר ראשון בפוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני במשפטים במסלול ללא משפטנים (צדק מעברי וזכויות אדם) מאוניברסיטה העברית. ילידת כפר יאסיף, מתגוררת עם בן זוגה בשפרעם.