סִפרו של ליאב אורגד, "דמוקרטיה על ספסל הנאשמים: משפט בשלוש מערכות" (דביר, אוניברסיטת רייכמן, 2026), נפתח בהבטחה לדיון סוקרטי המתיימר לבחון את השיטה הדמוקרטית על יתרונותיה וחולשותיה.

הכותב בחר לדון בנושא במסגרת של משפט פומבי החוזרת, ולו במידה מסוימת, אל המרחב האתונאי של שכנוע, הצגת טיעונים והכרעה ציבורית.

על פניו מדובר בטכניקה מבורכת שבכוחה להציג כראוי את מהות השיטה הדמוקרטית ואת יתרונותיה, להשיב לטענות מתנגדיה, ולהוביל את הקורא בתהליך של דיון משפטי עד להכרעה המתבקשת. אלא שבפועל מתאפיין הדיון בשטחיות חסרת מעוף שאיננה חורגת מהטענות השחוקות המופנות ברגיל כלפי הדמוקרטיה הליברלית.

על פניו מדובר בטכניקה מבורכת שבכוחה להציג כראוי את מהות השיטה הדמוקרטית, אלא שבפועל מתאפיין הדיון בשטחיות חסרת מעוף שאיננה חורגת מהטענות השחוקות המופנות ברגיל כלפי הדמוקרטיה הליברלית

התוצאה פרדוקסלית: הדמוקרטיה היא היושבת על ספסל הנאשמים, אך יתרונותיה אינם מתבררים לעומקם ומהותה נותרת עמומה; היא מותקפת אך עקרונותיה האמיתיים אינם מוצגים לקורא.

עטיפת הספר "דמוקרטיה על ספסל הנאשמים" של ליאב אורגד

למרות זאת, התובע עצמו חותם את דבריו בהכרזה כי הוא מעדיף לחיות את חייו בחברה דמוקרטית על פני כל חלופה אחרת. אם זוהי מסקנתו הסופית של המקטרג, שלא ברור כיצד הגיע אליה ממהלך הדיון, האם לא היה ראוי להציג בפני הקורא את יתרונות השיטה ולהופכו שותף למסקנתו של התובע?

שורש הליקוי שבספר טמון כבר במסגרת שהעמיד הכותב לדיון. המשפט מתקיים לכאורה במשכן עיריית פירנצה, המשמש כיום מקום מושבו של הכינוס השנתי של האיחוד האירופי, לכאורה מרחב נטול הקשר היסטורי ברור, מכאן משתמע כי הכותב מניח שניתן לבחון את השיטה הדמוקרטית מחוץ להקשר שממנו התפתחה.

הבחירה במסגרת ניטרלית מרוקנת מלכתחילה את הדיון מן הממד ההיסטורי שבכוחו להעניק לו את עיקר משמעותו. אין זו החמצה אסתטית בלבד אלא עיוות מושגי; מן הראוי היה לקבוע – ולו באופן סמלי – את הדיון במרחב שבו תוצאותיהן של החלופות לדמוקרטיה מקבלות ביטוי קונקרטי.

למשל, קביעת הדיון באולם האספות של איגוד התעשייה והמסחר במילאנו, המשקיף על כיכר סן-סֶפּוֹלְקְרוֹ שבו נוסד הפשיזם בשנת 1919, או בכפר סַנְטְ'אַנָּה דִי סְטַאצֶמָה בטוסקנה, שבו בוצע אחד הפשעים המחרידים של הנאצים, הייתה מבהירה כי דיון ביתרונותיה של השיטה הדמוקרטית איננו יכול להתקיים במנותק מן הלקח ההיסטורי.

התוצאה פרדוקסלית: הדמוקרטיה היא היושבת על ספסל הנאשמים, אך יתרונותיה אינם מתבררים לעומקם ומהותה נותרת עמומה; היא מותקפת אך עקרונותיה האמיתיים אינם מוצגים לקורא

במילים אחרות, דווקא מיקום הדיון במרחבים המשמשים עדות אילמת למחיר ששילמה החברה האנושית לאחר שמאסה בדמוקרטיה והחלישה אותה, היה מעניק את המסגרת הראויה לדיון.  

החסר ההיסטורי איננו מסתכם בהיעדר תפאורה מתאימה אלא הוא נוגע גם לאי-הבנת נסיבות התקופה שבתוכם יש לבחון את הטענות לחולשת הדמוקרטיה כביכול. חולשתה איננה תולדה של כשלים מוסדיים בלבד, כפי שטוען הכותב, אלא של משבר רחב יותר הקשור בהתערערות הביטחון הלאומי, בערעור הסדר הבינלאומי, בעלייתם של כוחות אנטי-ליברליים ובהתחזקותם של יסודות דתיים ולאומניים.

אנלוגיה לכך נמצא בתקופות אחרות; כפי שהראה למשל ההיסטוריון רוברט פקסטון – לאחר מלחמת העולם הראשונה נתפסה הדמוקרטיה בעיני רבים כשיטה שמיצתה את עצמה ושאין בכוחה להתמודד כראוי עם רצף המשברים שחוותה החברה האירופית. לעומת זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה נתפסה השיטה הדמוקרטית כמחסום יעיל ביותר מפני הישנותם האירועים שהובילו למלחמה. מכאן מתברר הקשר העמוק בין הנסיבות ההיסטוריות, הפוליטיות והחברתיות לבין מידת האמון בשיטה הדמוקרטית.   

העמקה כזו הייתה מחייבת גם התייחסות להיבטים אנתרופולוגיים ורעיוניים עמוקים יותר. למשל התייחסות להגות מקבילה כגון זו של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, שהצביעו על כך שהרציונליות המודרנית עצמה עשויה להפוך לכלי של שליטה שבכוחו לערער את יסודות הדמוקרטיה, או של אריך פרום שעמד על המתח שבין חירות לבין חרדה ועל נכונותו של האדם לוותר על חירותו בשם תחושת השייכות, או לחילופין של ליאו שטראוס שהדגיש את השבר בין המסורת לבין המודרנה ואת הפגיעות הפנימית של הסדר הליברלי.

דווקא מיקום הדיון במרחבים המשמשים עדות אילמת למחיר ששילמה החברה האנושית לאחר שמאסה בדמוקרטיה והחלישה אותה, במקום במיקום ניטרלי, היה מעניק את המסגרת הראויה לדיון

כל אלה מצביעים על כך שחולשתה של הדמוקרטיה איננה רק תוצאה של ליקוי מוסדי אלא של תנאים עמוקים הרבה יותר, שמהם התעלם הכותב. היעדרו של דיון כזה בספר מותיר את הביקורת על הדמוקרטיה ברמה שטחית, כאילו מדובר בכשל ביורוקרטי ותפקודי ולא במשבר מהותי של אדם וחברה.

ההתעלמות מן ההקשר המוסרי וההיסטורי משתקפת גם בדיוקן שעיצב הכותב לנציגת הסנגוריה, המתוארת כיהודייה ובת לניצולי שואה. דווקא ביוגרפיה זאת יכלה למקם את נציגת הדמוקרטיה בהקשר הראוי לה, ולשים בפיה מסר שאיננו רק תיאור של סִפר משפחתי אינדיווידואלי אלא אוניברסלי; ניתן היה להפוך אותה לנושאת הלפיד במאבק לחירות האדם, כלקח ישיר של השואה. בכך ניתן היה להעניק לדיון את העמקות הרעיונית שכל-כך חסרה בו. אלא שבפועל הממד הביוגרפי נותר דקורטיבי בלבד. בכך הוחמצה הזדמנות פז להציג את הדמוקרטיה לא רק כשיטת ממשל אלא כהכרעה עקרונית ומוסרית.   

לשורת הליקויים הללו מצטרף חסרון מהותי: הספר חסר בדיון מקדים לא רק במהות השיטה אלא במקורותיה הרעיוניים. הוא מתעלם משורשיה המושגיים, הנטועים במוסר הנביאים, בהומניזם ובתנועת הנאורות, ואינו מבהיר לקורא כי הדמוקרטיה איננה רק שיטת ממשל אלא תפיסה הומניסטית.

הדמוקרטיה איננה רק מנגנון שלטוני, שנמדד ביעילות תפקודית, אלא היא ביטוי לאמונה בכבוד האדם וביכולתו להיות בן-חורין, כהגדרתו של אריך פרום; בהיעדר דיון כזה, ולו כפתיח בלבד, הופך הדיון על מהות השיטה חלול, דל ומדולדל.   

הדמוקרטיה אינה רק מנגנון שלטוני, שנמדד ביעילות תפקודית, אלא היא ביטוי לאמונה בכבוד האדם וביכולתו להיות בן-חורין, כהגדרת אריך פרום; בהיעדר דיון כזה, ולו כפתיח, הופך הדיון על מהות השיטה חלול, דל ומדולדל

כאשר הנחות היסוד חסרות ולקויות, הרי שגם הטענות המצביעות לכאורה על חולשות הדמוקרטיה מטשטשות את ההבדל בין כשלים ניהוליים, לכאורה, לבין עקרונות היסוד של השיטה.

כך, למשל, שחיתות, בירוקרטיה, בעיית משילות ופערים כלכליים מוצגים על-ידי הכותב כמאפיינים לחולשתה של הדמוקרטיה הליברלית, במקום לראותם דווקא תוצאה ישירה של פגיעה בה.

הצגת הדמוקרטיה כ"קלפטוקרטיה", כמי שפותחת פתח לשחיתות ציבורית, מבטאת התעלמות לא רק מהעובדה ששחיתות איננה נחלת הדמוקרטיה אלא שדווקא במסגרתה ניתן להיאבק כראוי בתופעה. יתרון הדמוקרטיה איננו בהבטחה להיעדר שחיתות, אלא ביכולתה לחשוף את התופעה, להוקיע אותה ולהחליף הנהגה מושחתת באחרת.

זאת בניגוד למשטרים שאינם דמוקרטיים, שלא רק שמתאפיינים כחוסר יעילות, אלא שבהם שחיתות היא מאפיין יסודי של המערכת השלטונית. טיעונו של הכותב המייחס לדמוקרטיה מאפיינים הנובעים דווקא מהפגיעה בה יוצר שוב היפוך לוגי.

בסופו של דבר, הספר מותיר תחושה קשה של החמצה. הוא מציב שאלה חשובה, אך איננו מפתח אותה עד תומהּ; הוא מבקש לנהל משפט, אך איננו מציג תמונה מלאה של התנאים ההיסטוריים, הרעיוניים והחברתיים העומדים ביסוד השיטה. בכך הוא נמנע מלהוביל את הקורא לאותה הכרעה שהכריע התובע עצמו.

הצגת הדמוקרטיה כ"קלפטוקרטיה", כמי שפותחת פתח לשחיתות ציבורית, מבטאת התעלמות לא רק מהעובדה ששחיתות איננה נחלת הדמוקרטיה אלא שדווקא במסגרתה ניתן להיאבק כראוי בתופעה

הדמוקרטיה יוצאת זכאית במשפט שהעמיד לה אורגד – לא מפני שזכתה להגנה ראויה או משום שיתרונותיה הוכחו, אלא משום שעצם האפשרות לקיים דיון חופשי ביתרונותיה ובחולשותיה אפשרי רק במסגרת דמוקרטית.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.