פרשת תקיפתו ורציחתו של ימנו בנימין זלקה ז"ל מסעירה את הציבור הישראלי גם בימים בהם סערות אחרות פוקדות אותנו יום אחר יום, שעה אחר שעה, ומות חיילינו ורציחתם של אזרחינו הפכו למרבה הזוועה לעניין יומיומי. אתייחס לדברים בהקשר המשפטי הספציפי וזה הכללי יותר.

ישראל ידעה פרשות ומעשי רצח רבים מאוד, כשבשנים האחרונות חלה עליה תלולה במספר הרוצחים ובעיקר – הנרצחים (יש רוצחים שדמם של כמה קורבנות על ידיהם). ועדיין, אנו זוכרים מתוכם בעיקר את מעשי הרצח האכזריים ביותר, אלה שהדעת אינה יכולה להכיל והלב מתפקע מולם.

אין מדובר בתיקים "הטיפוסיים" – מעשי רצח המתבצעים על רקע יריבויות בעולם התחתון, חובות כספיים, השתקת עדים, התמכרויות לסמים וכיוצא באלה. עליהם הציבור הישראלי עובר לסדר היום כדבר שבשגרה, והם אכן, למרבה הצער, דבר שבשגרה. 

בשנים האחרונות חלה עליה תלולה במספר הרוצחים ובעיקר – הנרצחים, ועדיין, אנו זוכרים מתוכם בעיקר את מעשי הרצח האכזריים ביותר, אלה שהדעת אינה יכולה להכיל והלב מתפקע מולם

מעשי הרצח שמעוררים סערה ציבורית ונחרטים בזיכרון הקולקטיבי הם אותם מעשים שנעשו מתוך רוע טהור, ללא שום סיבה אף במושגים תועלתניים של העולם התחתון.

אותם מעשי רצח שבוצעו על ידי רוצחים שבקור רוח שמים קץ לחיי אזרחים חפים מפשע רק כי מתחשק להם. רק כי הקורבן הסתכל על החברה שלהם. או שלא נתן להם סיגריה. שהגן על נערה שהטרידו. שצבעו או מוצאו לא נראו להם. שהחליטו לפרוק את זעמם על קורבן מזדמן, יהיה אשר יהיה. שרצו להוכיח משהו לעצמם או לסביבתם. או שפשוט שיעמם להם.

מבין כל אלה, אנחנו זוכרים במיוחד את אותן פרשות מזעזעות בהן לא הייתה או כמעט לא הייתה כל היכרות מוקדמת בין הרוצח וקורבנו, והרוצח פשוט רצה ליטול חיים, יהא הקורבן אשר יהיה. כך למשל אנו זוכרים את רצח נהג המונית דרק רוט על ידי נערים בני 14 וחצי, משה בן איבגי וארבל אלוני, ואת רצח אסף שטיירמן על ידי רועי חורב וסיגלית חיימוביץ', בני 17 וחצי באותה עת.

ואל רשימה זו נוספה כעת פרשת רציחתו של ימנו זלקה, שתחקק אף היא בזיכרון הציבורי לדורות. צעיר מקסים ואהוב על הכול, שכל חטאו בכך שהגן על נערה אשר ניסתה למצוא מסתור מפני תוקפיה. שביקש מהם באדיבות לעזוב. שהבהיר כי אינו רוצה לריב.

רק אחד מתוקפיו האלימים, זה שדקר, הועמד לדין על עבירה של רצח. חבריו שהיכו את ימנו ללא רחם, הועמדו לדין על עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, וחלקם גם על עבירות נוספות, לרבות תקיפת אדם נוסף שניסה להיחלץ לעזרתו. דעת הציבור, כצפוי, לא הייתה נוחה מההחלטה והורי המנוח ביקרו אותה בחריפות, מדם ליבם. 

מעשי הרצח שמעוררים סערה ציבורית ונחרטים בזיכרון הקולקטיבי הם אלו שנעשו מתוך רוע טהור, אותם מעשי רצח שבוצעו על ידי רוצחים שבקור רוח שמים קץ לחיי אזרחים חפים מפשע רק כי מתחשק להם

אך בניגוד לתחושות הבטן המובנות ולמרות הזעם על המעשים הנוראים, נראה כי בנסיבות העניין ועל סמך העובדות המפורטות בכתב האישום, הייתה זו ההחלטה המקצועית הנכונה שהיה על הפרקליטות לקבל.

לא ניתן היה על פני הדברים להעמיד את המעורבים לדין בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301 א' לחוק העונשין, עבירה שעונשה מאסר עולם חובה, וזאת מאחר ואף אחת מ-11 חלופות הסעיף אינה מתקיימת.

אחת החלופות עוסקת במעשה שבוצע במסגרת ארגון פשיעה כהגדרתו בחוק המאבק בארגוני פשיעה, אך חבורת העבריינים שתקפו את ימנו אינה עונה להגדרת החוק. בהחלט יתכן כי יש מקום להוסיף לעבירה זו חלופה של מעשה רצח המתבצע בנוכחות אחרים שחברו אליו לצורך כך (קיימת חלופה כזאת, למשל, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות) אך גם אז יהא צורך להוכיח את חבירת האחרים לביצוע רצח. חלופה אחרת של העבירה עוסקת במעשה שנעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן, אך הכוונה היא להתעללות ממושכת הנוספת על מעשה ההמתה עצמו.

הדוקר הועמד לדין על עבירה של רצח באדישות לפי סעיף 300 (א) לחוק העונשין. יצוין כי הסעיף עוסק אף ברצח בכוונה ובשני המקרים העונש יכול להגיע עד מאסר עולם (כעונש מקסימלי, אך לא כעונש חובה. במילים אחרות: לבית המשפט שמור שיקול דעת לגבי העונש) או עונש מאסר קצוב של עד 30 שנה. משמעות האדישות בקצרה היא שהעושה הביא בחשבון שבמעשיו יגרום למותו של קורבנו והיה אדיש לכך. זאת, להבדיל מכוונה שמשמעה כי חפץ בתוצאה זו. בעוד נעיצת סכין בליבו של אדם יכולה ללמד על כוונה, לא כך הוא, ככלל, לגבי דקירה במפשעה.

אף אחת מ-11 חלופות סעיף הרצח בנסיבות מחמירות לא מתקיימת. הדוקר הועמד לדין על עבירה של רצח באדישות, שמשמעותו, בקצרה, היא שהעושה הביא בחשבון שבמעשיו יגרום למותו של קורבנו והיה אדיש לכך

מדוע לא הועמדו שאר המעורבים, שתקפו את ימנו באלימות ובאכזריות, על עבירת הרצח? נראה כי הסיבה לכך אינה דווקא היעדר מחשבה פלילית. דומה כי לפחות חלקם היו אף הם אדישים למותו הצפוי של ימנו. הסיבה להחלטת הפרקליטות היא, על פני הדברים, חוסר היכולת להוכיח קשר סיבתי בין מעלליהם לבין התוצאה הקטלנית.

סעיף 309 לחוק העונשין מאפשר אמנם לראות באדם כאילו גרם למותו של אחר גם אם מעשהו שלו לא היה גורם למוות אלמלא נצטרפו אליו מעשיהם של אחרים, ונעשה בו שימוש מקום בו כמה אנשים תוקפים את קורבנם יחד וגורמים למותו, אך מכתב האישום עולה כי סיבת המוות הייתה אך ורק הנזקים החמורים ואובדן הדם שנגרמו למנוח עקב הדקירה.

כאמור, עבירת הרצח בגינה הועמד הדוקר לדין מותירה מרווח של שיקול דעת לבית המשפט באשר לגזירת העונש. שיקול דעת כזה היה קיים גם לו הואשם הדוקר בעבירה החמורה יותר, של רצח בנסיבות מחמירות, וזאת בשל היותו קטין.

אם כך ואם כך, ניתן להעריך בסבירות גבוהה לנוכח נסיבות המעשה והסערה הציבורית המוצדקת שפרצה בעקבותיו, כי על הדוקר ייגזר, ככל שיורשע, עונש של מאסר עולם (ואם לאו, אזי 30 שנות מאסר). כך היה בעניינו של רועי חורב שהוזכר לעיל, ולא היה בקטינותו כדי לחלצו.

מדוע לא הועמדו שאר המעורבים, שתקפו את ימנו באלימות ובאכזריות, על עבירת הרצח? נראה כי הסיבה לכך אינה דווקא היעדר מחשבה פלילית. דומה כי לפחות חלקם היו אף הם אדישים למותו הצפוי של ימנו

העונש המקסימלי לו צפויים שאר המעורבים על עבירה של חבלה בכוונה בצוותא לפי סעיף 329 ביחד עם סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, הוא 20 שנות מאסר. כאן קשה יותר להעריך מהו העונש שייגזר על כל אחד מהם, ככל שיורשע, שכן מעורבותו הקונקרטית של כל אחד מהם ונסיבותיו האישיות לרבות עבר פלילי או היעדרו, ישמשו כשיקולים בעונש.

עד כאן, בקצרה, בעניין אחריותם המשפטית לכאורה של המעורבים, ולמותר לציין שחזקת החפות עומדת להם ובית המשפט הוא שיכריע.

אך בכך רחוק העניין מלהסתיים. לא בחלל הריק בוצע המעשה הנורא. ישראל הפכה בשלוש השנים האחרונות להיות חברה אלימה יותר ויותר, בחסות ממשלה שלא רק שאינה נלחמת באלימות, אלא אף מעודדת אותה.

מקום בו אזרחים ישראלים עורכים פרעות בפלסטינים בגדה בעידוד שרים בממשלה כשהצבא עומד מנגד וראש שב"כ אינו רואה במעשים משום טרור; מקום בו אזרחים ערבים מופקרים למאות מעשי רצח כשהשר לביטחון לאומי אדיש לחלוטין לחייהם ולגורלם ורוח המפקד שורה על המשטרה; מקום בו השלטון מסית נגד אזרחיו, והמרדכי דוידים למיניהם ושאר עברייני בסיג' מקומיים זוכים לחיבוק וגיבוי מצידו – אין להתפלא על כך שבני נוער אלימים מאבדים כל מעצור שהוא.

העניין רחוק מלהסתיים בעונשים שיושתו. לא בחלל הריק בוצע המעשה הנורא. ישראל הפכה בשלוש השנים האחרונות להיות חברה אלימה יותר ויותר, בחסות ממשלה שלא רק שאינה נלחמת באלימות, אלא אף מעודדת אותה

אם וכאשר תיוושע ישראל מידי ממשלת הדמים, השנאה והמדון, ותקום ממשלה אחרת, הדרך לתיקון וריפוי לא תעבור רק בשדה המשפט. החינוך יהיה החשוב ביותר.

ד"ר גל לברטוב, עו"ד, מרצה למשפטים וסופר. לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והפקולטה למשפטים של אונ' בר-אילן, מוסמך הפקולטה למשפטים של אונ' תל-אביב והפקולטה למדעי החברה של אונ' חיפה ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למשפטים והסנט של האוניברסיטה העברית. מאז הצהרת יריב לוין בינואר 2023 על תוכניותיו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית מקדיש גל את מרב זמנו, לצד אלפי אזרחים מודאגים כמוהו, להגנה על ישראל ואזרחיה מפני ממשלתם.