בדצמבר 1928 הגיע סבא שלי, ראובן בצלאל זצ"ל, יחד עם הוריו, לירושלים. היה זה בסופו של מסע תלאות שנמשך קרוב לחודשיים. המסע החל בעיר הראת שבאפגניסטן ועבר דרך ערי איראן, עיראק וסוריה. על המסע עצמו אפשר לקרוא בפוסט "מאפגניסטן לירושלים דרך איראן, סיפורו של מסע משפחתי".
כל מסע נמדד גם ברגע שבו מגיעים ליעד.
לקראת יום ירושלים, חזרתי ליומן המסע שכתב סבי. כדי להבין לא רק איך הגיעו.
אלא איך נראתה ירושלים של אז בעיניו של מי שחלם עליה מרחוק, ופגש אותה מקרוב.
כל מסע נמדד גם ברגע שבו מגיעים ליעד. לקראת יום ירושלים, חזרתי ליומן המסע שכתב סבי. כדי להבין לא רק איך הגיעו. אלא איך נראתה ירושלים של אז בעיניו של מי שחלם עליה מרחוק, ופגש אותה מקרוב
ב-18 בדצמבר 1928, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע סבא עם הוריו לשכונת בית ישראל החדשה. להורים הזקנים זו לא הייתה הפעם הראשונה. אביו ביקר בירושלים בסוף המאה ה-19.
לאחר מנוחה קצרה יצאו אל הכותל המערבי. שם התפללו תפילת מנחה. בתפילתם "הזכירו את כל האחים והאחיות וכל המשפחה", כתב.
כבר מהרגע הראשון ברור – ירושלים אינה רק מקום. היא גם קשר. המשך של חיים שהושארו מאחור.
אבל לצד הרגע הזה, היומן שלו מתמקד דווקא ביומיום.
כבר בימים הראשונים החלו לבנות בחצר הבית בשכונת בית ישראל שני חדרים עבור ההורים המבוגרים. הגשמים שירדו כמעט מדי יום עיכבו את הבנייה לתקופה ארוכה. החיים התנהלו בתוך אי ודאות מתמשכת. לא חזון שהתגשם, אלא מציאות שצריך לארגן.
לכל אורך הביקור, סבא לא מתאר ביומן התעלות חגיגית. הוא מתאר הסתגלות. הוא מסתובב בעיר, מבקר, מתבונן. חלק ניכר מזמנו, מוקדש לביקורים בקברי צדיקים בירושלים ובסביבתה.
בביקור בעיר העתיקה הוא מציין את בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. שם נמצא ספר מיוחד מלא "יהי רצונים", שבו נוהגים לקרוא ביום תענית דיבור. אבל ירושלים שהוא פוגש רחבה בהרבה מהעולם היהודי בלבד.
כבר בימים הראשונים החלו לבנות בחצר הבית בשכונת בית ישראל שני חדרים להורים המבוגרים. הגשמים שירדו כמעט מדי יום עיכבו את הבנייה לתקופה ארוכה. החיים התנהלו בתוך אי ודאות מתמשכת
הוא מתאר עיר רוויית נוכחות נוצרית. כנסיות רבות, מנזרים, מוסדות. כנסיה של איטלקים ברחוב החבשים, אותה הוא מכנה "בית אלילים". לגרמנים יש על הר הזיתים את כנסיית אוגוסטה ויקטוריה, עם המגדל הגבוה. שם התגורר הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל. סמוך לשם הוא מתאר כנסייה נוספת, שעל קירותיה נכתבה תפילת ישו בשבעים שפות.
גם המפגש עם העולם המוסלמי נוכח. בקבר חולדה הנביאה למשל, עמד שומר ערבי שגבה תשלום בכניסה. סבא שלי ובני משפחתו הקיפו את הקבר שבע פעמים, תוך אמירת "יושב בסתר עליון", פרק מתהילים.
זו אינה ירושלים של זהות אחת.
זו עיר של ריבוי.
אחד התיאורים החיים ביותר ביומן הוא של חגיגות ט"ו בשבט של ה"ציונים". סבא מתבונן באירוע דרך עיניו של מי שמגיע מבחוץ. אלפי ילדים מבתי הספר: למל, שנלר, מזרחי ורוטשילד, מתכנסים לנטיעות. כ־20 אלף משתתפים צועדים בליווי תזמורת ושוטרים. השיירה צועדת לכיוון בית הכרם ובית וגן. פרנסי היישוב נואמים, מזכירים את הרצל ואת בלפור. הקהל שר "שלום עליכם" ו "הבה נגילה".
האירוע מרגש אותו מאוד. אבל לא רק בגלל מה שהוא רואה, אלא גם בגלל מה שהוא זוכר. הוא כותב על ילדיו שנשארו בהראת. ובתוך חג של נטיעות והתחדשות, מתגנבת גם תחושת געגוע וצער על כך שהם לא אתו.
הוא מתאר עיר רוויית נוכחות נוצרית. כנסיות, מנזרים, מוסדות. כנסיה של איטלקים ברחוב החבשים, אותה הוא מכנה "בית אלילים". גם המפגש עם העולם המוסלמי נוכח. זו אינה ירושלים של זהות אחת, זו עיר של ריבוי
ברגע אחר ביומן, כמעט מפתיע בפשטותו, הוא מתאר ביקור בתערוכת פרחים במגדל דוד. תזמורת מנגנת, מגישים תה וקפה, וסביב פרחים מכל העולם. "במיוחד נהנינו מהפרחים, כי פרחים שראינו כאן לא ראינו בשום מקום בעולם", הוא כותב. זה משפט קטן, אבל הוא פותח חלון לירושלים אחרת. לא רק של הישרדות ואמונה, אלא גם של יופי, סקרנות, תרבות.
סבא שלי ממשיך לסייר בעיר ובסביבתה. בהר הזיתים, שם הוא פוקד קברים. זכריה הנביא, יד אבשלום, וגם מבקר בחלקת הקבר של האפגנים בהר הזיתים. בקבריהם של: מולא יעקב סימן טוב, מולא משיח גול והרב מתתיה גרגי. הוא מגיע גם למערת צדקיהו, שבה הוא מתאר כיצד נוזלים מים מהתקרה.
אבל לצד הקדושה, הוא שם לב גם לפרטים אחרים של החיים.
הוא מתאר את הלידות בירושלים. כמעט כולן בליווי רופא, תופעה שלא הכיר באפגניסטן. הוא מזכיר את בית החולים שערי צדק ואת ד"ר וולך. ומתאר שגרה רפואית מסודרת, כולל חדרי תינוקות ותזונה מבוקרת. הוא מציין שגם אם התינוק יבכה הרבה לא נותנים לו אוכל, אלא כל 3 שעות.
הוא מתאר את חיי הפנאי בעיר. קולנוע בשוק מחנה יהודה, שוק עממי בבית הספר למל. מופעים בערבים. ואפילו "איש הברזל" שמכופף מוטות בידיו. ליד קבר שמעון הצדיק הוא מבחין ביריד אוכל ובגלגל ענק.
ירושלים של היומן אינה רק קדושה.
היא גם עיר מודרנית, תוססת, מפתיעה.
הוא מתרשם ממערכת החינוך. בתי ספר לבנים ולבנות, מוסדות דתיים וחילוניים, לימודי שפות, תורה ומקצועות. הוא מציין את אליאנס, תחכמוני, הגימנסיה העברית, וגם מוסדות לנוצרים. אפילו לימודי פוליטיקה ורפואה כבר קיימים.
זו עיר שנבנית, משתנה, נפתחת.
הוא מתאר את חיי הפנאי בעיר. קולנוע במחנה יהודה, שוק עממי בביה"ס למל. מופעים בערבים. ואפילו "איש הברזל" שמכופף מוטות בידיו. ליד קבר שמעון הצדיק יריד אוכל וגלגל ענק. ירושלים של היומן אינה רק קדושה
הביקור הזה נמשך עד אוגוסט 1929. אז התמקמו הוריו בבית בבית ישראל. וסבא חזר לאשתו שפרה ולילדיו שחיכו בהראת. המשפחה כולה עלתה בשנת 1938 לירושלים.
ירושלים שאליה הגיע סבא שלי לא הייתה רק עיר של זיכרון. היא הייתה גם עיר בעיצומו של שינוי. סוף שנות ה־20 היו תקופה סוערת תחת המנדט הבריטי. היישוב היהודי גדל, מוסדות חינוך ותרבות קמו, ולצד זאת גברו גם המתחים בין הקהילות.
במבט לאחור, אנחנו יודעים שבאוגוסט 1929, בעת החזרה להראת, פרצו מאורעות תרפ"ט שטלטלו את ירושלים ואת הארץ כולה. אבל ביומן שלו אין לכך זכר. וזה אולי הדבר המעניין ביותר. הוא חי בתוך רגע היסטורי מתוח. אך מתאר בעיקר חיים.
ביומן אין רגע אחד של התעלות גדולה. אין "הגשמת חלום" במובן הדרמטי. יש משהו אחר. יש חיים. ירושלים שלו אינה סמל. היא מקום. מקום שבו בונים בחורף הירושלמי בית קטן להורים. מבקרים בקברים. צועדים בחגיגות. מתגעגעים לילדים שנשארו מאחור. ועוצרים מדי פעם להתפעל מפרחים שלא מכירים.
דווקא הפשטות הזו היא שהופכת את הסיפור שלו לכל כך חזק. כי היא מזכירה לנו אמת פשוטה. ירושלים אינה רק יעד. היא מקום שחיים בו.
יום ירושלים מציף בכל שנה דימויים של איחוד, ריבונות והיסטוריה. אבל היומן של סבא שלי מציע נקודת מבט אחרת. ירושלים היא קודם כל מרחב של מפגש. מפגש בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. בין דתיים לחילונים. בין ישן לחדש. היא לא מקום אחיד, אלא מקום שבו מתקיימים זה לצד זה עולמות שונים.
יום ירושלים מציף דימויים של איחוד, ריבונות והיסטוריה. אבל היומן של סבא שלי מציע נקודת מבט אחרת. ירושלים היא קודם כל מרחב של מפגש – בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. בין דתיים לחילונים. בין ישן לחדש
סבא לא ניסה ליישר את ההבדלים. הוא פשוט חי בתוכם. בתוך ירושלים של רבים. ואם יש תובנה אחת מהיומן שלו, היא זו. ירושלים לא נועדה להיות שייכת.
היא נועדה להיות משותפת.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו