המהדרים ומחזיקי הפאסון ביניכם יגרסו וודאי שיש דבר מה פתטי במראה גבר בן חמישים פלוס ניצב ואפו צמוד לזגוגית של דלת הכניסה לביתו. אני תוקע לכם שמי שבוחרים ללעוג לי מתגוררים ליד רחוב מתפקע מחנויות לכל דבר ועניין, או בסמוך לקניון. כדי לקנות ספר עלי לנהוג שעה. לקנות בגדים במידותיי ולטעמי, עלי לטוס.

המשאית החומה של UPS מגיעה כל יום ב-11:45. נהגה המשופם, גבר נעים סבר במיוחד – שכבר התרגל למראה השלומפר סתור השיער באנפילאות ומכנסי פיג'מה מפלנל עם דוגמת ברווזים – דופק בדלת, פותח אותה בעדינות ומניח את קופסאות הקרטון במסדרון. FEDEX מגיעים עם הסחורה ב-15:30. יש ימים שבהם נדמה לי שאני חי למען הרגעים הללו. בימים אחרים נדמה לי ששתי משאיות, חומה ולבנה, מחזיקות אותי בחיים.

אינני חושב שאני צרכן (consumer) תאוותן מהממוצע. אלא שהריחוק הגיאוגרפי מהמוצרים ומהמותגים, מגדיל את החשק. כדי לקנות ספר עלי לנהוג שעה. לקנות בגדים במידותיי ולטעמי, עלי לטוס

אינני חושב שאני צרכן (consumer) תאוותן מהממוצע. אלא שהריחוק הגיאוגרפי מהמוצרים ומהמותגים, מגדיל את החשק. זה כמו סקס; כאשר אתה מוצב בעיראק, הליבידו משתולל; אחרי שבוע בבנגקוק אתה רץ לחתום על טופס לתרומת איברים. במיין אין חנויות מוכרות, רשתות ומותגים המגדירים אותנו, חוץ מ"מקדונלד'ס" ו"דנקין דונאטס", שזה בסדר אם אתה שוטר או שוטה הכפר.

בחיי כל אדם עירני מגיע גיל שבו הוא לא רוצה ללבוש מכנסי "צ'ירוקי" שעולים 10 דולר ב"וול-מרט" או חולצת "אריזונה" מחומר סינתטי דמוי כותנה. החיים כאן, למי שהמעבר לכפר לא היה בבחינת ויתור על החפצים התרבותיים והאחרים המגדירים אותו, מושתתים על התמכרות לקטלוגים.

משאית משלוחים של UPS, ארה"ב (צילום: AP Photo/Nam Y. Huh)

מדוע התמכרות? משום שהקטלוגים הללו, בונבוניירות כרומו מעוצבות לעילא, מצולמות בתבונה, ידידותיות למשתמש ומלאות להתפקע בכל מיני דברים שאני רוצה אך לא בהכרח צריך, לוחצות על מתגי הפעלה נסתרים שכלל לא ידעתי שקיימים בי.

מגיל צעיר ידעתי שסופי בפגישות גמילה בקניינוס אנונימוס. זהו דיאלוג טעון ונפתל שאני מקיים עם אמי המנוחה. אמי חייה חיי מותרות נוחים אך לא ראוותניים, אבל כאשר היית שואל אותה האם יש לה מה לאכול לצהריים, הייתה עונה: "מה כבר אני צריכה? יוגורט וגרנולה?". היא התכוונה לכך, אבל זה לא מנע ממנה לאכול טוב בביסטרו הסמוך עם חצי בקבוק יין לבן.

הקטלוגים הללו, בונבוניירות כרומו מעוצבות לעילא, מצולמות בתבונה, ידידותיות למשתמש ומלאות להתפקע בכל מיני דברים שאני רוצה אך לא בהכרח צריך, לוחצות על מתגי הפעלה נסתרים שכלל לא ידעתי שקיימים בי

כאשר חלתה ועדיין עשינו עצמנו מתכננים את ביקורה כאן, שכנעתי אותה לטוס במחלקת עסקים. "זה נורא יקר!", התריסה נגדי בקוקטיות שלה, "אבל רגע, מה, אני יכולה להרשות לעצמי, לא?". כן, אמא, היית יכולה להרשות לעצמך.

אמי חשבה שאני בולמוסאי חסר תקנה, למרות שלא הייתי, וברבות השנים הלך הפלונטר הזה בינינו והסתבך. כך קרה שאת כל שקניתי לעצמי כנער, מתקליטים דרך ספרים, נהגתי להכניס הביתה מהדלת האחורית של חדרי, לא לפני שהסרתי כל צלופן ותווית מחיר ועשיתי את שעושים זייפני עתיקות. מהמנהג הזה, שחלקו אשמה וחלקו פחד, לא נפטרתי עד היום.

אוסף קטלוגים (צילום: AP Photo/ Dean Fosdick)

מה שהופך את התמכרותי לקטלוגים למתוקה תיאורטית וסיוט מעשי. מכשלה נוספת – שאף אחד כמובן לא יודה בה – היא שהחיים בטונדרה גובים מחיר פסיכולוגי כבד גם מהזולת. כך קורה שחבילות שנכנסות הביתה נפתחות בדרך כלל בידי הראשון שרואה אותן. מכיוון שאינני יכול לעבור לגור ליד דלת הכניסה, וודאי לא לפני שקניתי נשק חם, חלק ניכר מהזמן נפתחות חבילותיי בידי אחרים.

בכל מה שקשור ל"אמזון", הנושא תחת שליטה. בבית תרבותי כשלנו לא מביטים בעין עקומה בצריכת הספרים, הסרטים והדיסקים של אב המשפחה הסובל מתחלואים שבחורף בעיקר, מרתקים אותו לחדרו. מדי פעם נשמע צחוק כבוש, בעיקר בגלל טעמי בסרטים ובסדרות טלוויזיה, אבל זה מה שכה נפלא בחירשות.

קורה שחבילות שנכנסות הביתה נפתחות בדרך כלל בידי הראשון שרואה אותן. מכיוון שאינני יכול לעבור לגור ליד דלת הכניסה, וודאי לא לפני שקניתי נשק חם, חלק ניכר מהזמן נפתחות חבילותיי בידי אחרים

עם מוצרי מזון כשמן זית, גבינות, נקניקים, קפה וכדומה, אני זוכה לגיבוי שקט. מה יש כבר לטעון נגד מי שטעמו משובח וגם מוכן לפנק את בני ביתו? העניינים מסתבכים בשל הפטיש שלי לחולצות. פריטי ריהוט גדולים יכולים להידרדר לחילופי מהלומות.

הקטלוגים הם בסך הכל הזמנה לאתר האינטרנט שלהם. מי שכבר ביקר (ואני מתרגם) באתרים של "הטריטוריה קדימה", "וולריץ'", "פנדלטון", אורביס", "וויליאמס-סונומה", "פוטרי בארן", "איי גורמה", "שפים", "אל. אל. בין" ורבים אחרים, יודע שהחיים הם קטלוג. שיזמים אפלים וערמומיים מתחבאים בתדרים ומגהצים את כרטיס האשראי שלך כמו גדולים. המידע זורם חופשי.

אוסף קטלוגים (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

אחרי ששני קטלוגים זיהו בך קליינט, המידע הרלוונטי מתעופף לכל עבר. כעבור חודש אתה צריך ללכת לתיבת הדואר בשתי נאגלות ומבלי שהשגחת שפתאום אתה מנוי חינם לקטלוג של "ברטה" (נשק ובגדים), "וויין ספקטייטור" (יין) ו"פטגוניה" (ציוד לכובשי קוטב).

מה שמזעזע בסיפור הזה, שלקטלוגים יש את המספר שלך. הם יודעים בדיוק מה אתה אוהב. כמה שנים חלמת על מעיל עור מסוים, שאינך יכול לומר לא למכונה שמכינה מרגריטות, שחולצות ג'ינס גורמות לך לבלק-אאוט ושאתה יכול למלא גביע יין של ראלף לורן ("מכירת צ'אנס אחרון!") בדמעות של צער אם לא יהיו לך ארבעה.

אחרי ששני קטלוגים זיהו בך קליינט, המידע הרלוונטי מתעופף לכל עבר, וכעבור חודש אתה צריך ללכת לתיבת הדואר בשתי נאגלות. מה שמזעזע בסיפור הזה, שלקטלוגים יש את המספר שלך, והם יודעים בדיוק מה אתה אוהב

אז מה אני עושה? מאלתר. לפעמים יש לי מזל ואף אחד לא בבית כאשר המשאיות מגיעות. לפעמים אני מצליח ליירט חבילות חשודות ולהחביא אותן עד הלילה בחדר העבודה שלי, פותח אותן בחצות ואוכל את הקרטון. לפעמים אני נתפס.

בעיקר אני מתעב את רוברט רדפורד וקטלוג "סאנדנס" שלו. לא ברור לי כיצד מי שמושקע באינדיאנים, באקולוגיה ובקולנוע עצמאי, יכול לגבות 3,200$ עבור מיטה שעשויה מחביות עץ ישנות ו-4,500$ עבור מדפים שכל נגר מדופלם יחזיר לכם עודף מחמש מאות עבורם.

חנות Sundance living בארה"ב (צילום: חשבון הפייסבוק של Sundance living)

* * *

נוכח הגוורדיה הלא אטרקטיבית של המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, בודקים מומחי חוקה מטעם ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, האם יוכל ידידו מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר, לשמש כסגן נשיא. כידוע, מנוע שוורצנגר מלכהן כנשיא משום שלא נולד בארצות הברית.

לגבי סגן נשיא, מסתמן ניצוץ של תקווה, למרות שהחוק קובע כי הסגן הוא שמחליף את הנשיא במקרה ונבצר ממנו לכהן (כדור בראש למשל). בעקרון ניתן למנות את יו"ר בית הנבחרים, הבא בתור, העניין עדיין אינו פטור, אבל הקונספציה מרתקת. טיקט ובו יהודי ומי שנאמר עליו שאמר שהעריץ את היטלר.

* * *

ההימור שלי (שהתקבל בזמנו בשאגות צחוק) כי אל גור יהיה המועמד הדמוקרטי (או העצמאי) לנשיאות, נראה עכשיו כמשאלה שאינה זקוקה להרבה כדי להגשים את עצמה

עם פרסי אוסקר, נובל וליאו דיקפריו תלויים על זרועותיו, ההימור שלי (שהתקבל בזמנו בשאגות צחוק) כי אל גור יהיה המועמד הדמוקרטי (או העצמאי) לנשיאות, נראה עכשיו כמשאלה שאינה זקוקה לדחיפה חזקה כדי להגשים את עצמה. אפילו פרשנים רציניים החלו דנים בה בזהירות.

חוץ מהנקמה הבדואית (חלפו שמונה שנים) המתוקה שגור חייב לבוש ולמפלגתו על השוד המזוין של בחירות שנת 2000, יש למועמדות הפאנטומית הזאת אלמנטים פרקטיים.

אל גור מצטלם על רקע פוסטר של סרטו הדוקומנטרי על ההתחממות הגלובלית "אמת מטרידה", 15 בינואר 2007 (צילום: AP Photo/Koji Sasahara)

ממש לא במקרה, פועלו הנחוש של אל גור בעשור האחרון, הופך עכשיו לנושא הבוער והאקטואלי ביותר באמריקה ובעולם. מה יכול להיות נכון יותר מאשר מנהיג העולם החופשי שהוא גם המציל הגדול של כדור הארץ ומגן הדורות הבאים.

לעומת מה שקורה לאקלים בימים אלה ממש (אתם מוזמנים להשתזף אצלנו) הביטוח הרפואי והכור האיראני הם כסף קטן. מחלות ואחמדיניג'אד לא יצליחו להרוג יותר אנשים מהשמש. הצפיפות במקצה הדמוקרטי גדולה ועוינת, וטרם נקבע האם מסוגלים האמריקאים לבחור אישה או שחור לנשיאות.

לעומת מה שקורה לאקלים בימים אלה ממש, הביטוח הרפואי והכור האיראני הם כסף קטן. מחלות ואחמדיניג'אד לא יצליחו להרוג יותר אנשים מהשמש הרותחת

גור רוצה להגיע לוועידה הדמוקרטית הבוחרת במועמד ומעניקה לו את הקולות האלקטורלים של מפלגתו, מבלי קמט אחד בחליפתו ומבלי שלחץ יד אחת. היו מקרים שמפלגה נשאה על כפיים מועמד מפתיע אל הבמה, אבל גם זה מצריך אקרובטיקה תחוקתית. המכשלה הגדולה ביותר הם הקלינטונים. יותר הילארי מביל.

לקלינטון הבעל יש חשבון פתוח עם גור על הפרופיל הנמוך ששמר הסגן בעת פרשת לוינסקי. הילארי פשוט אינה בנויה גנטית לוותר על המועמדות, אם זאת תהיה בהישג ידה. דיל אפשרי הוא טיקט קלינטון-גור. בדיל כזה לא יסכים גור, ובצדק, להיות מועמד לסגנות.

ההיגיון אומר שאם גור-קלינטון יעשו עבודה טובה, הילארי לוקחת את הבחירות הבאות בהליכה. בכל מקום אחר ניתן היה להסכים על רוטציה, אבל באמריקה עוברת ההחלטה דרך הבוחר. גור יכול להבטיח שלא יכהן יותר מקדנציה אחת, אבל קלינטון צריכה להאמין לו.

ביל והילרי קלינטון, מאי 2008 (צילום: AP Photo/Al Behrman)

* * *

בשבוע שעבר התקשר חבר מישראל ואמר לי שהוא ואשתו מתכננים טיול עלים בניו אינגלנד. אלה הרגעים בהם דודו גבע חסר לי. "בצק אלים" שלו מתויק אצלי לנצח. גבע היה מוצא דרך להתעלל בישראלים שיוצאים לטיול שהוא היה יוצא אליו רק מת.

זאת איננה הפעם הראשונה שגברים ישראלים שמכנסיהם אוחזים בציפורניים בשיפולי כרסם; שבאזרחות הם אנשי מחשבים ובמילואים חוקרי אסירים בשב"כ; מתפייטים באוזניי על "העלים". מיסטר נייס הוא השלישי.

בשבוע שעבר התקשר חבר מישראל ואמר לי שהם מתכננים טיול עלים בניו אינגלנד. זאת לא הפעם הראשונה שגברים ישראלים, שבאזרחות הם אנשי מחשבים ובמילואים חוקרי אסירים בשב"כ, מתפייטים באוזניי על "העלים"

העלים, למי שאינו יודע, הם עלי העצים הנשירים בניו אינגלנד. לפני שהם נושרים בהמוניהם, הם מחליפים צבעים מירוק, לכתום, לאדום, לסגול ולחלודה, וכאשר אתה נוסע בכבישים הצרים שלצדם הם ניצבים, אתה מרגיש כמו בסרט ישן של וודי אלן או בסרט חדש עם ריצ'רד גיר, בו רצח את אהובתו או את אשתו, ואחת משתיהן נעולה בתא המטען.

יש הגורסים כי זה אחד המראות היפים באמריקה; מאות ספרים, גלויות וציורים תומכים בתחושה הזאת. אנשים אחרים, כמוני, גורסים כי עלים הם עלים. לא שאינני מזהה חלילה את הקסם המיוחד של מערבולת הצבעים המסחררת. אינני מסוגל להתפייט על כך במילים המצריכות התייעצות טלפונית עם רוני סומק. זה דבר אחד להידרש לעלים "המתחלפים" (המילה בה משתמשים האפיסיונדוס) כאשר אני חולף על פניהם מדי יום. זה דבר אחר לתכנן טיול לאזור רק כדי להתפעם מהם.

עלי שלכת בניו אנגלנד, 2016 (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

מדובר בעיקר במדינות מסצ'וסטס, ניו המפשייר, ורמונט ומיין. את אותם עלים עצמם תראו גם בצפון מדינת ניו יורק, קונטיקט וניו-ג'רזי, אבל מבחינת האפקט החברתי, הניקוד על "נסענו לניו ג'רזי לראות את העלים מתחלפים", נמוך ביותר.

אצלנו למשל, הסתיימה עונת התיירות הרשמית לפני שבועיים. מה שאומר שמזל אם יהיה למתבונני העלים החרופים מה לאכול ואיפה לישון. בגרסה היותר מחמירה, צפונית למסצ'וסטס אין מה לאכול באף עונה של השנה. איכשהו הצליחו המדינות הללו להישמר מסצנת האוכל השוטפת את אמריקה, והן נצמדות למטבח האותנטי האנמי שלהן.

את אותם עלים עצמם תראו גם בצפון מדינת ניו יורק, קונטיקט וניו-ג'רזי, אבל מבחינת האפקט החברתי, הניקוד על "נסענו לניו ג'רזי לראות את העלים מתחלפים" נמוך ביותר

את מיסטר נייס הכרתי בנסיבות אוכל מובהקות, בעת גיחה גסטרונומית לנורמנדי וממנו למדתי את אחד מפתגמי האוכל היפים בעברית: "למה כיף לאכול חומוס אצל 'חליל' ברמלה בשמונה בבוקר? כי עד עשר לא רעבים". כאשר הוא לא במחשבים, נייס הוא צייד.

קשה לי להעלות על הדעת כי "העלים" הם כיסוי תמים למסע ציד. אסור לו להביא את הרובה מהבית ואסור לו לרכוש אחד כאן. שהותו כאן היא בדיוק העידוד שלו הייתי זקוק כדי לשבור את אמברגו הנשק בביתי. בזמן שאקח אותו לראות "עלים", תסביר אשתו לאשתי כמה בטוח ונעים זה לחיות עם גבר מזוין בבית.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2008