1

בוויקיפדיה כתוב שנחל ייט"ב הוא נחל איתן, אחד הערוצים הגדולים במזרח בנימין, שאורכו כ־24 קילומטרים והוא נשפך לנהר הירדן.

בגיל 16, כחבר מן המניין בחוג נוער של החברה להגנת הטבע, הכרתי את נחל ייט"ב (ראשי תיבות של יד יצחק טבנקין) בשם שאני משער שרוב הישראלים מכירים אותו – העוג'ה (בערבית: נחל מפותל).

הרבה לפני שהתוודענו למושג "פארק מים", בעוג'ה הייתה מגלשה מטורפת שהטיסה אותנו במורד הזרם עד שנחתנו ברעש גדול לתוך בריכה קטנה. נדמה לי שאפילו לא ידענו אז שהעוג'ה ובקעת הירדן ממוקמות מעבר לקו הירוק. מי חשב על פוליטיקה כשעל הפרק מונח בילוי במתקן הכי שווה במזרח התיכון.

מישהו צריך לעדכן את עורכי ויקיפדיה. העוג'ה/ייט"ב כבר לא איתן – והוא לא נשפך לשום מקום, כי אין מה שיישפך. מגלשת הבטון הישנה דוממת, מבריכת הנחיתה נותרה קרקעית עירומה של עפר ואבנים

מישהו צריך לעדכן את עורכי ויקיפדיה. העוג'ה/ייט"ב כבר לא איתן – והוא לא נשפך לשום מקום, כי אין מה שיישפך. מגלשת הבטון הישנה דוממת, מבריכת הנחיתה נותרה קרקעית עירומה של עפר ואבנים. ערוץ הנחל – עד לא מזמן נווה מדבר אמיתי – צחיח לחלוטין. אין הרבה מקומות שממחישים בבהירות כזו את עוצמת הבצורת שפקדה השנה את הארץ. פני העוג'ה הם פני הבצורת.

סבסטיאן חג'ג', פקח שמורת נחל ייט"ב מטעם רשות הטבע והגנים, מתקשה לעכל שהמים נעלמו. באופן אירוני, זה קרה דווקא אחרי שנתיים של מאמץ אדיר והשקעה בשיקום הנחל והשמורה. המקום הוכרז שמורת טבע כבר ב־1983, אבל הסטטוס שונה ל"אתר קולט קהל", עם מנהל וצוות קבוע, רק כשנה לפני המלחמה.

נחל ייט"ב (העוג'ה) בזמן שהיה מלא במים (צילום: יעל ישראל)

"כשהגענו לפה זה היה מזבלה נוראית", מספר חג'ג', "אי אפשר היה לראות את האדמה ואני לא מגזים. זה היה מטורף, לא ידענו מאיפה להתחיל. אמרו לנו שיש כאן עתיקות, אבל מצאנו עתיקות של פלסטיק – פסולת מלפני עשרות שנים. עשינו עבודה סיזיפית, פינינו 200 שקיות זבל ביום, חידשנו וסידרנו שבילי הליכה, גזמנו עצים, טיפלנו בכביש הגישה לשמורה.

"בגלל שיש עצי שיזף לאורך הכביש, והשיזף הוא צמח מוגן, יכולתי לנקות ולגזום גם שם. הצבנו שורה של בולדרים כדי למנוע מג'יפים להיכנס לאפיק הנחל. כולם התחילו להרגיש את התוצאות, ואז הגיע 7 באוקטובר".

כשמד הטמפרטורות חוצה בקלות את ה־40, ואוויר הצוהריים על גדת הנחל מרגיש כמו כבשן, הכמיהה לזרימה של מים צוננים גוברת. אבל אין מים

בחודשים הראשונים של המלחמה איש לא ביקר בשמורה. ישראלים, פלסטינים – לאף אחד לא היה מצב רוח לטייל. בימים כתיקונם, זה אחד המקומות היחידים שמטיילים ישראלים ופלסטינים יכולים לשכשך בו כתף ליד כתף. בכל זאת, חג'ג' מסתובב עם נשק צמוד. לא צריך להגזים עם הפסטורליה.

ההלם הראשוני מהמלחמה חלף, המבקרים התחילו לחזור, בעיקר בסופי שבוע, אבל דווקא כשהמטיילים הגיעו – המים הלכו.

חג'ג' לא יודע להצביע בוודאות על הסיבה להיעלמות המים. ספק המים העיקרי לנחל הוא עין סמיה, המעיין הגדול ביותר בין השומרון לבקעת הירדן, שממוקם במעלה הזרם ומזרים לנחל בשנים רגילות כ־13 מיליון קוב. סמוך למעיין יש מתקן שאיבה של רשות המים הפלסטינית של מחוז ירושלים, שמספקת באמצעותו מים לכ־30 יישובים.

המגלשה בנחל ייט"ב (העוג'ה) היבש, אוגוסט 2025 (צילום: אביב לביא)

אפשרות סבירה: בהינתן מצוקת המים הקשה (בחורף הזה לא ירדה אפילו טיפת גשם אחת בבקעת הירדן), הפלסטינים הגבירו את השאיבה כדי לספק מים לצרכים השוטפים של האוכלוסייה.

המחסור במים רק מעצים ומתדלק את הסכסוך: לפני כחודש דיווח "הארץ" שכמה מתנחלים השתלטו על המעיין, השחיתו מספר פעמים את תחנות השאיבה הפלסטיניות והזרימו מים לבריכה נפרדת אותה כינו "מעיין הרועים". לטענתם, כפי שקיבלה ביטוי ברשתות החברתיות, הם מתכוונים להזרים בהמשך מים לעוג'ה. בינתיים זה לא קרה.

ההלם הראשוני מהמלחמה חלף, המבקרים התחילו לחזור, בעיקר בסופי שבוע, אבל דווקא כשהמטיילים הגיעו – המים הלכו

כשמד הטמפרטורות חוצה בקלות את ה־40, ואוויר הצוהריים על גדת הנחל מרגיש כמו כבשן, הכמיהה לזרימה של מים צוננים גוברת. אבל אין מים. חג'ג' מוצא מפלט בסככה המוצלת שהקים עם עובדיו ומביט בעיניים כלות בשמורה היבשה והריקה.

יש לו ארבעה עובדים – שלושה פלסטינים וישראלי אחד. "אנחנו כמו משפחה. מתחילים את היום ב־05:00 בבוקר כי אחר כך חם מאוד. אין לנו מים בנחל להתקרר אז זה קצת קשוח. מה עוד שאנחנו בחוץ, אין לנו משרד עם מזגן".

נחל ייט"ב (העוג'ה), אוגוסט 2025 (צילום: אביב לביא)

לפתע נשמעים קולות שעולים מכיוון הנחל. שני גברים לא צעירים צועדים לקראתנו בחום הכבד. הלמות הצעדים שלהם רק מבליטה את השקט מסביב. "אנשים הפסיקו לבוא כי אין מים", אומר חג'ג'. "נכון שיש הרבה שמורות ומסלולי טיול בלי מים, אבל פה הם מצפים למים.

"המים היו באיכות רחצה ואפילו שתייה. כולנו צריכים לחשוב באיזה כמויות מים אנחנו משתמשים, אם לא נתחשב במשאבי הטבע זה ללכת עם הראש בקיר. היה שלב שבאו לתכנן פה עוד יישוב. שאלתי אותם – אתם חושבים שיש בזה קיימות? שאפשר להביא לפה עוד בני אדם כשספיקת המים לא קיימת? הם בכלל לא חושבים על זה".

"המים היו באיכות רחצה ואפילו שתייה. כולנו צריכים לחשוב באיזה כמויות מים אנחנו משתמשים, אם לא נתחשב במשאבי הטבע זה ללכת עם הראש בקיר"

2

סביבה מזוהה בישראל כנושא השייך לשמאל, אבל בכל פעם שהדברים נבדקים לעומק – למשל בסקר נרחב שערך המכון למדיניות אקלים באוניברסיטת בן־גוריון – מתברר שהמצב אצלנו עדיין לא גרוע כמו בארה"ב, שם סביבה היא עניין פוליטי באופן מוחלט.

רוב הישראלים, גם מהימין, עדיין מאמינים למדענים ולא חושבים שמשבר האקלים הוא קונספירציה. להנחה האופטימית הזו צריך להצמיד כוכבית גדולה: אם מכונת הרעל והבערות תמשיך לעבוד גם זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

ניסיונות הצללה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

על רקע זה, כל רסיס של שת"פ בין ח"כים משני צידי המפה הפוליטית סביב סוגיות סביבתיות הוא מבורך ואפילו ראוי להגדרה נס קטן. בשבוע שעבר התחולל נס כזה: ח"כ יוראי להב־הרצנו מיש עתיד, ראש השדולה הירוקה בכנסת, הגיש הצעת חוק שאפתנית להצללה של ישראל, אותה ניסח עם משפטני "אדם, טבע ודין".

לצד להב־הרצנו חתומים על ההצעה כמה חשודים ירוקים מיידיים – ביניהם נעמה לזימי, מטי צרפתי הרכבי, יסמין פרידמן וגלעד קריב. אבל בכך לא מסתיימת רשימת הח"כים התומכים: על ההצעה חתומים גם אליהו דלל וקטי שטרית מהליכוד, ומשה סולומון מהציונות הדתית. ומצד שני – אחמד טיבי ועופר כסיף.

באווירה הפוליטית הנוכחית, זה לא פחות מחזון אחרית הימים: ליכודניקים וסמולנים, תומכי התנחלויות וערבים, הגיעו למסקנה שכולם זקוקים לצל

באווירה הפוליטית הנוכחית, זה לא פחות מחזון אחרית הימים: ליכודניקים וסמולנים, תומכי התנחלויות וערבים, הגיעו למסקנה שכולם זקוקים לצל. עכשיו רק נותרה להם המשימה הפעוטה לשכנע את הממשלה.

3

אי אז בתחילת המאה, הגעתי במסגרת טיול קיץ לסביליה שבדרום ספרד. אני זוכר את הרגע שבו נכנסתי עם הרכב השכור לכיכר המרכזית, ועיניי נחו על השעון האלקטרוני הגדול שדיווח גם על הטמפרטורה: 36 מעלות צלזיוס. בעולם הדימויים שלי אירופה הייתה המקום הקריר שמציע מפלט מתלאות אוגוסט בישראל. בסביליה האשליה התנפצה.

גבר מתקרר במזרקת מים במהלך גל החום הקיצוני בסביליה, 12 באוגוסט 2025 (צילום: CRISTINA QUICLER / AFP)

מכתבה שהתפרסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס" אני למד שהמצב בעיר הנהדרת הזו רק הקצין מאז. ספרד חוותה לאחרונה את אחד מגלי השרפות הקשים בהיסטוריה, והטמפרטורות באזור סביליה המריאו אל מעבר ל־40 מעלות.

בלית ברירה, הספרדים מנסים להסתגל: פורסים סדינים לבנים כדי להצל על הסמטאות, מאריכים את הסיאסטה, שולחים צוותים רפואיים לביקורי בית אצל קשישים כדי לזהות בזמן מכות חום ובעיקר הופכים את הלילה ליום. בגני המשחקים אפשר לראות ילדים על המתקנים גם לקראת חצות.

לפי הכתבה ב"ניו יורק טיימס", לא כולם הפנימו שהאקלים הולך ומקצין: גדודים של תיירים עדיין דוהרים מאטרקציה לאטרקציה ברחובות סביליה בתנאי כבשן

אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שהקיץ הוא לא זמן מתאים לטיולים, אבל לפי הכתבה ב"טיימס" לא כולם הפנימו שהאקלים הולך ומקצין: גדודים של תיירים עדיין דוהרים מאטרקציה לאטרקציה ברחובות סביליה בתנאי כבשן. או כמו שאמר לי לאחרונה מדריך ותיק של טיולים מאורגנים: לא רחוק היום שבו נצטרך להצמיד לכל קבוצה פרמדיק.

4

עוד חוזר הניגון, והצלילים צורמים בדיוק כמו בקייצים הקודמים: עם פרוץ עונת הנדידה, החסידות חוצות את בקעת הירדן ומתפתות לעצור למנוחה והצטיידות בקרבת אתר הקומפוסט "טובלן" ומאגר המים הסמוך. הן נוחתות על עמודי החשמל, ואז נשמע טססס – ומה שנשאר זו חסידה מפוחמת שסגרה מעגל חשמלי וקיפדה את חייה.

חסידה מפוחמת על עמוד חשמל בבקעת הירדן (צילום: יואל טוביאנה)

כשזה קורה, הקצר מפיל את מערכת החשמל באזור, לפעמים לכמה שניות ולפעמים לכמה דקות. לפי יואל טוביאנה, חקלאי מהבקעה, זה קורה בתקופה האחרונה כל ערב, ולפעמים כמה פעמים בערב. גם צער בעלי חיים, גם מטרד לתושבים (כל דקה בלי מזגן בתקופה הזו בבקעה היא חוויה מאתגרת) וגם נזק, לפעמים בלתי הפיך, למכשירים חשמליים.

חברת החשמל טוענת כבר מספר שנים שהיא ממגנת בשיטתיות את עמודי החשמל ומשקיעה בזה סכומים לא מבוטלים, אבל בפועל קצב ההתחשמלות של החסידות גובר בהרבה על קצב המיגון של העמודים, וחבל.