ג'עפר פאנאהי שקע בכיסאו מול קיר לבנים ובהה בשיחת הזום. "זה כאילו אתה מביט בי מתחתיתה של באר", אמר בחצי-בדיחה, בעודו בוחן את שידור הווידאו שלי.
תכננתי לפגוש את פאנאהי פנים אל פנים לקראת הקרנת הבכורה בארצות הברית של סרטו It Was Just an Accident ("זו הייתה רק תאונה"), הסרט הראשון שיצר מאז שוחרר מהכלא בטהרן לפני שנתיים. אולם בשל השבתת הממשל בארה"ב, הוויזה שלו לא הגיעה בזמן, ונאלצנו להסתפק בזום. כבמאי לכל דבר ועניין, פאנאהי הורה לי לכוון את המצלמה כך שראשי ופלג גופי העליון ימלאו את הפריים במידה המדויקת. רק אז היה מוכן לדבר.
ג'עפר פאנאהי הוא אחד מיוצרי הקולנוע המוערכים ביותר החיים כיום. חודשים ספורים לפני שיחתנו הוא זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בקאן (פרס דקל הזהב), מה שהפך אותו לבמאי החמישי בהיסטוריה (והיחיד שחי כיום) שזכה בפרס היוקרתי ביותר בכל שלושת הפסטיבלים האירופיים הגדולים.
פאנאהי זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בקאן (פרס דקל הזהב), מה שהפך אותו לבמאי החמישי בהיסטוריה (והיחיד שחי כיום) שזכה בפרס היוקרתי ביותר בכל שלושת הפסטיבלים האירופיים הגדולים
אלא שבעיני איראנים רבים, פאנאהי מוכר בזכות התנגדותו למשטר לא פחות מאשר בזכות הסרטים שלו. הישירות הפוליטית והפרופיל הבינלאומי הגבוה שלו הציבו אותו במשך שנים במסלול התנגשות עם טהרן, שחשה אי-נחת מתמדת מול אמנים עצמאיים.
מתח זה הגיע לנקודת רתיחה ב-2010, בעקבות מחאות "התנועה הירוקה". בזמן שפאנאהי עבד על סרט עם חברו ושותפו מוחמד רסולוף, סוכני ביטחון פשטו על ביתם, החרימו את הציוד שלהם וגררו אותם ואחרים אל כלא אווין הידוע לשמצה.
מאחורי הסורגים פתח פאנאהי בשביתת רעב שעוררה סערה בקהילת הקולנוע הבינלאומית. בקאן, חבר השופטים הציב על הבמה כיסא ריק כדי להדגיש את היעדרו.
עד סוף אותה שנה הרשיע בית המשפט את פאנאהי ב"התכנסות ותיאום מתוך כוונה לבצע פשעים נגד ביטחונה הלאומי של המדינה ותעמולה נגד הרפובליקה האסלאמית", וגזר עליו עונש דרקוני: שש שנות מאסר ואיסור בן 20 שנה לעסוק בקולנוע, להעניק ראיונות או לעזוב את המדינה.
פאנאהי שוחרר כעבור מספר חודשים, הושם במעצר בית והמשיך ליצור סרטים בסתר. ב-2022 הוא נעצר ונכלא בשנית, צעד שעורר זעם רב. הפעם, עם שחרורו כעבור שבעה חודשים, ביטל שופט את האישומים והסיר את האיסור שעוד עמד נגדו. או אז ניגש פאנאהי למלאכה. It Was Just an Accident הוא הסרט הראשון שיצר מתוך חופש יחסי, לראשונה זה כמעט שני עשורים.
להפוך למפלצות
"מי שנלחם במפלצות, עליו להיזהר פן יהפוך למפלצת בעצמו", כתב הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה בספרו מ-1886, "מעבר לטוב ולרוע", "שכן אם תביט זמן רב אל תוך התהום, התהום תביט בחזרה אליך". זהו סיכום הולם לסרטו החדש של פאנאהי.
"מי שנלחם במפלצות, עליו להיזהר פן יהפוך למפלצת בעצמו", כתב הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה בספרו מ-1886, "מעבר לטוב ולרוע", "שכן אם תביט זמן רב אל תוך התהום, התהום תביט בחזרה אליך"
ואהיד, אסיר פוליטי לשעבר מכלא אווין, עובד כמכונאי בשולי טהרן. ערב אחד עוצרת מכונית מחוץ למוסך והנהג מבקש עזרה. ואהיד מזהה את הקול מייד – זהו אקבאל, האיש שעינה אותו בעבר בכלא. אף שהיה מכוסה עיניים לאורך החקירות, ואהיד זוכר את הקול, וגם את החריקה של הרגל התותבת של האיש.
לאחר שהמכונית מתוקנת, ואהיד עוקב אחרי אקבאל לביתו. למחרת הוא חוטף אותו ונוהג עמו למקום מרוחק מחוץ לטהרן. הוא עומד לקבור את האיש בעודו בחיים, כשאקבאל מתחיל להתחנן ומתעקש שאינו מי שוואהיד חושב שהוא.
הספק מתחיל לכרסם בוואהיד, והוא אינו משוכנע עוד שתפס את האיש הנכון. הוא מתקשר לחבריו לשעבר מהכלא – שני גברים ושתי נשים – שנדחסים לוואן של ואהיד ויוצאים לאודיסאה מוזרה ברחבי טהרן כדי לאמת את זהותו של האיש.
איש מהם אינו בטוח, עד שחמיד מצטרף. בכלא אולץ חמיד לגעת ברגלו המלאכותית של החוקר שלו, ולכן כשהוא מתייצב מול אקבאל הוא מזהה אותו בקלות כאיש האכזרי שהרס את חייהם. אולם אימות הזהות מתברר כחלק הקל. השאלה האמיתית היא מה לעשות איתו.
החבורה האקלקטית של האסירים לשעבר, שביניהם פערים בעמדות פוליטיות, במזג ובערכים, נשאבת לוויכוחים ממושכים ולעתים אלימים. האם לשחרר את אקבאל? להרוג אותו? או שמא הריגת שוביהם לשעבר תהפוך אותם לאותן מפלצות בדיוק שבהן הם מבקשים לנקום?
החבורה האקלקטית של האסירים לשעבר נשאבת לוויכוחים ממושכים ולעתים אלימים. האם לשחרר את אקבאל? להרוג אותו? או שמא הריגת שוביהם לשעבר תהפוך אותם לאותן מפלצות בדיוק שבהן הם מבקשים לנקום?
מה לעשות אחרי הנפילה
בארבעת העשורים האחרונים, איראנים רבים – ואני ביניהם – חשו שקל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סופה של הרפובליקה האסלאמית. אך זהו אינו המצב עוד. הפער בין העם האיראני לבין שליטיו הולך ומתרחב, הכלכלה בצלילה חופשית, והשחיתות מכלה מבפנים את האליטה השלטת. בעשור האחרון חוותה איראן יותר התקוממויות מקומיות מאשר ב-35 השנים שקדמו לו.
לראשונה מזה עשרות שנים, השאלה אינה רק כיצד להיפטר מהמשטר הזה, אלא מה לעשות עם אנשיו לאחר שיודחו מן השלטון. נדמה כי זהו המוקד המרכזי של פאנאהי בסרטו החדש.
פאנאהי חווה על בשרו חלק גדול ממה שעוברות דמויותיו בסרט. במהלך מאסרו הוא בילה ימים בבידוד ושעות על גבי שעות בחדרי חקירות – מכוסה עיניים, ישוב על כיסא עץ קשה מול הקיר, מאזין לנשימות ולתנועות של החוקר מאחוריו.
במהלך מאסרו, פאנאהי בילה ימים בבידוד ושעות על גבי שעות בחדרי חקירות – מכוסה עיניים, ישוב על כיסא עץ קשה מול הקיר, מאזין לנשימות ולתנועות של החוקר מאחוריו
"רוב הזמן בחדר החקירות הוקדש לשאלות ותשובות בכתב", סיפר לי. "הבחור היה כותב שאלה על דף, מניח אותו לפניי, ואני הייתי כותב את התשובה ורואה את הדף רק דרך החריץ הצר שמתחת לכיסוי העיניים. אבל כבמאי, אני תמיד קשוב לצלילים ולקולות, והייתי מרוכז כל כך במה ששמעתי עד שהתקשיתי לכתוב את התשובות".
בזמן שהחוקר המתין לתשובותיו, מצא עצמו הבמאי מנסה לבנות בדמיונו את דמותו של האיש המחזיק בו בשבי. בן כמה הוא? איך הוא נראה? אילו חיים יש לו מחוץ לכלא? האם פאנאהי יזהה את קולו אם ישמע אותו שוב אי פעם? ומה יעשה אם יזהה אותו?
כשאני שואל את פאנאהי אם יש לו תשובה לשאלה האחרונה, הוא מניד בראשו. הוא אינו מעוניין בספקולציות מסוג זה. "כשיצאתי מהכלא, ממש מרגע השחרור, לא יכולתי להפסיק לחשוב על החבר'ה שהשארתי מאחור", אמר.
כוונתו כמעט מילולית. בסרטון שתיעד את שחרורו מאווין ב-2023, פאנאהי מוקף חברים ועיתונאים, גבו לשער הכלא. כששואלים אותו לתחושותיו, הוא משיב: "איך אני יכול להיות שמח כשכל האנשים האלה עדיין מאחורי החומה הזאת?" פאנאהי דיבר דקות ארוכות על החברים שהכיר בפנים, על הלקחים שלמד ועל הסולידריות שהחזיקה אותם.
בסרטון שתיעד את שחרורו מאווין ב-2023, פאנאהי מוקף חברים ועיתונאים, גבו לשער הכלא. כששואלים אותו לתחושותיו, הוא משיב: "איך אני יכול להיות שמח כשכל האנשים האלה עדיין מאחורי החומה הזאת?"
רוח זו לא השתנתה. "כל המחשבות והדאגות שלי סבבו סביב הרצון לעשות משהו למענם", אמר. "לעשות סרטים זה הדבר היחיד שאני יודע. מעבר לזה, ניסיתי למצוא דרך לארגן את הכאוס בראש שלי, לתת צורה לכל המחשבות והרגשות שנשאתי עמי החוצה מן הכלא".
"אני יוצר קולנוע חברתי, ובמשך כל אותם חודשים החבר'ה האלה היו החיים החברתיים שלי. היה זה אך טבעי שהאנשים שפגשתי שם יהפכו בסופו של דבר להשראה לדמויות שלי".
מאז שנות ה-90, פאנאהי הוא דמות מרכזית בגל החדש של הקולנוע האיראני שלאחר המהפכה. הוא הלך בעקבות מורו, עבאס קיארוסטמי, ענק קולנוע האמנות העולמי הידוע בסרטיו האיטיים והמלנכוליים. פאנאהי אימץ שפה קולנועית חדשה זו, אך העתיק את המיקוד מהנופים הכפריים שהעדיף קיארוסטמי אל הרקע העירוני של טהרן.
הסגנון הקולנועי של פאנאהי הוא "קולנוע דל-אמצעים" – לא רק משום שהוא מרבה לספר את סיפורם של אנשי מעמד הפועלים והשוליים (אף שהוא אכן עושה זאת), אלא משום שהוא מציב את העשייה הקולנועית שלו מחוץ לקשר המושרש בין קולנוע לבין הון.
הנטייה של פאנאהי להשתמש בשחקנים לא מקצועיים ולספר סיפורים המטשטשים את הגבול בין תיעוד לבדיה הייתה נוכחת כבר בסרטיו המוקדמים, אך היא הפכה לכורח המציאות לאחר מאסרו הראשון והאיסור על עשיית סרטים שדחק אותו למחתרת.
It Was Just an Accident מסמן סטייה משמעותית מגישת אי-הקולנוע של פאנאהי. ואף שמרבים לצטט אותו כאחד ממובילי הז'אנר, יחסו למונח אמביוולנטי.
הוא מתעקש שסרטו החדש קרוב יותר לסוג הסרטים שתמיד רצה לעשות. הניסויים שלו באי-קולנוע, הסביר, נבעו מאילוץ ולא מבחירה אסתטית – היו אלה פשוט דרכים להמשיך ליצור תחת תנאים בלתי אפשריים
הוא מתעקש שסרטו החדש קרוב יותר לסוג הסרטים שתמיד רצה לעשות. הניסויים שלו באי-קולנוע, הסביר, נבעו מאילוץ ולא מבחירה אסתטית – היו אלה פשוט דרכים להמשיך ליצור תחת תנאים בלתי אפשריים.
"אחרי מעצר הבית", אמר פאנאהי, "הייתי בהלם מוחלט. כל דבר שעשיתי היה חייב לכלול אותי איכשהו, כדרך להבין את המצב שלי. חברי מוג'תבא מירתהמאסב בא עם מצלמה והתחלנו לצלם, לבנות סיפור תוך כדי תנועה, וקראנו לזה This Is Not a Film.
"אחר כך התחלתי לתהות איך אתפרנס אם לא אוכל לעשות סרטים, והדבר היחיד שעלה לי בראש היה לנהוג במונית. אבל כיוון שאני מי שאני, ידעתי שאשים בה מצלמה, וכך הרעיון הפך לסרט. בעבודות האלה, הדאגה העיקרית שלי הייתה להראות שתמיד יש מוצא".
![ג'עפר פאנאהי בסרטו "טקסי" (צילום: Jafar Panahi Productions via Kino Lorber)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/12/Jafar-Panahi-political-prisoner-taxi.jpg "ג'עפר פאנאהי בסרטו "טקסי" (צילום: Jafar Panahi Productions via Kino Lorber)")
הסרת האיסור על עשיית סרטים אפשרה לפאנאהי, טכנית, לחזור לרחובות טהרן ולצלם בלי לחשוש מפשיטה על הסט. ובכל זאת, הוא נדרש להגיש את התסריט למשרד התרבות – למעשה, גוף צנזורה – ולהשיג רישיון צילום. הסיפור שרצה לספר לעולם לא היה עובר את הצנזורים, ולכן הוא צילם אותו במחתרת.
ביניים
קשה לחשוב על יוצר קולנוע איראני אחר שעבודתו ממפה בצורה כה חיה את התפתחותה של טהרן עצמה – האדריכלות המשתנה שלה, המתחים החברתיים, האור והרעש. הצפייה בסרטיו משנות ה-90 ועד היום משולה לראיית טהרן מזדקנת ומתחדשת בו-זמנית; נעשית צפופה יותר, פצועה יותר, וחיה יותר.
ב-It Was Just an Accident אנו רואים טהרן חדשה, שעוצבה מחדש בעקבות מחאת "אישה, חיים, חירות" מ-2022, שבעקבותיה נשים רבות אינן מצייתות עוד לחוקי החיג'אב הכפוי. הסרט מתרחש ברובו בתוך ואן והעיר נגלית דרך החלונות, אך השינוי חד וברור.
עבור מי מאיתנו שחיים בגלות ולא חזרו מאז אותה התקוממות, המראה של דמויות נשיות ללא חיג'אב הוא מטלטל ומחשמל, במיוחד בהשוואה לסרטיו המוקדמים של פאנאהי.
עבור מי מאיתנו שחיים בגלות ולא חזרו מאז אותה התקוממות, המראה של דמויות נשיות ללא חיג'אב הוא מטלטל ומחשמל, במיוחד בהשוואה לסרטיו המוקדמים של פאנאהי
פאנאהי אמר לי שהוא לא באמת בחר לצלם בחוץ, אלא נדחק לשם. חלק מכך נבע מהאובססיה שלו ללכוד את המציאות העירונית בצורתה האותנטית ביותר. אך איסור החיג'אב היה גורם משמעותי אף יותר, שכן ליוצרים אסור להראות נשים ללא כיסוי ראש. "אישה שיושבת בחדר שלה עם מטפחת – זה פשוט לא אמין", אמר פאנאהי. "עזבי צנזורה. זה הורס את האמינות של הסרט".
במובנים רבים, הקולנוע האיראני תמיד שגשג דווקא מול המכשולים הללו. מה שנראה כמגבלה בלתי עבירה הוליד חדשנות אסתטית, ועם הזמן הפכו דרכים עוקפות אלו ליסוד של שפה קולנועית מובחנת. סרטיו של פאנאהי הם עדות לכך – הם נולדו מתוך הכרח, אך טעונים בדחיפות של יוצר הנחוש ללכוד עולם משתנה בתנאים קשים מנשוא.
פאנאהי תמיד התעקש שאינו יוצר פוליטי אלא חברתי. בעיניו, קולנוע פוליטי נושא עמו דעות קדומות על דמויות על בסיס אמונותיהן, בתוך מסגרת המקלה על ההבחנה בין טוב לרע. קולנוע חברתי, לעומת זאת, אינו מעוניין בדמויות שמוסריותן חד-ערכית.
ובכל זאת, בהקשר האיראני, סרטיו של פאנאהי נושאים בהכרח משקל פוליטי. חוט מקשר עובר לאורך יצירתו: חסרי הכוח המנסים להשיג שליטה.
דמויותיו של פאנאהי מחפשות ללא הרף דרכים קטנות לתמרן את המערכת, לכופף את הכללים ולחצוב לעצמן מרחב בחברה המותירה מעט מאוד מקום לחירות. לאיש אין את הכוח לחולל מרד; ההתנגדות שלהן שקטה יותר, אינטימית יותר.
דמויותיו של פאנאהי מחפשות ללא הרף דרכים קטנות לתמרן את המערכת, לכופף את הכללים ולחצוב לעצמן מרחב בחברה המותירה מעט מאוד מקום לחירות
הן מתדיינות כדי להיכנס למקומות שבהם אינן רצויות, או לצאת ממצבים שבהם נלכדו. הן גוררות רגליים בעבודה, מחבלות בעוולות קטנות, או מפרות חוקים בדרכים זעירות אך משמעותיות. במדינה שבה גבולות ההתנהגות המותרת צרים וכל רמז להתנגדות קולקטיבית נמחץ, למחוות קטנות אלו יש משמעות עצומה.
ביניים
לאחר מאסרו הראשון, כשהיה נתון במעצר בית, הרחיב פאנאהי את אותה רוח התנגדות גם לקריירה שלו עצמו. עצם יצירתו של This Is Not a Film, שהוברח מאיראן על גבי דיסק און קי, הפך להצהרה אמנותית ופוליטית כאחת – הכרזה שגם בתוך כליאה, יצירה ומרד הם בגדר האפשר.
ב-It Was Just an Accident התפקידים מתהפכים. לראשונה בקולנוע של פאנאהי, חסרי הכוח מקבלים הזדמנות לשעבד את בעלי הכוח. ביד המקרה, השובה הופך לשבוי, והמענה מוצא את עצמו נתון לחסדיו של המעונה. במובן זה, הסרט עשוי לסמן שלב חדש בקריירה של פאנאהי.
לראשונה בקולנוע של פאנאהי, חסרי הכוח מקבלים הזדמנות לשעבד את בעלי הכוח. ביד המקרה, השובה הופך לשבוי, והמענה מוצא את עצמו נתון לחסדיו של המעונה
דאגתו המתמשכת הייתה להראות כיצד המדוכאים חוצבים לעצמם מרחב להתנגדות בתוך מערכת דכאנית. כאן הוא מציב שאלה מטרידה יותר: מה יקרה אם אלה שנשלטו עד כה יאחזו כעת במושכות השלטון? או, במונחים פוליטיים, כיצד עשוי להיראות העולם שאחרי הרפובליקה האסלאמית?
"בראיונות שואלים אותי כל הזמן על נקמה, על מחילה וכיוצא בזה", אמר לי פאנאהי. "אבל לא אלו הדברים שמעסיקים אותי כאן… מה שאני באמת חושב עליו הוא העתיד. השאלה שאני שואל היא זו: האם מעגל האלימות הזה יימשך? האם אנחנו הולכים להוציא להורג את כל מי שעבד עבור המשטר ולמצוא את עצמנו שוב באותו בור? זו השאלה שלי".
לא שהוא ניטרלי: פאנאהי מקפיד להשאיר את העדפותיו הפוליטיות מחוץ לסרטו, אך הבהיר את מחויבותו לאי-אלימות ואת הערצתו למי שפועלים לפיה. ביניהם חבריו מכלא אווין: פרהד מייסאמי, פעיל פוליטי הידוע בשביתת רעב שכמעט עלתה לו בחייו, וסעיד מדאני, הסוציולוג שהעביר לאסירים אחרים בחצר הכלא שיעורים על ההיסטוריה והעקרונות של אי-אלימות, תוך כדי הליכה.
השאלה שפאנאהי מציב לגבי העתיד מעסיקה איראנים רבים, ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות. זו שאלה קשה, ולו מפני שהיא נטועה בהשערות, ובכל זאת היא דחופה. התשובה עליה דורשת דמיון קולקטיבי פעיל, ונכונות לחשוב יחד על משמעותו של צדק בטרם יהיה מאוחר מדי.
קולנוע, במיטבו, יכול לשמש כלי להתבוננות משותפת מסוג זה. ופאנאהי, ששמר על הדופק של החברה האיראנית במשך למעלה משלושה עשורים, נמצא בעמדה ייחודית לסייע בכך – במיוחד אם יתאפשר לו לחזור למקום שבו תמיד רצה להיות: ברחוב, מאחורי המצלמה.
זהו "אם" גדול באיראן של ימינו. ואכן, מוקדם יותר החודש גזרו הרשויות באיראן על פאנאהי, שלא בנוכחותו, שנת מאסר ואיסור יציאה מהארץ לשנתיים בגין "פעילות תעמולה עוינת" לכאורה.
הדבר לא ערער את פאנאהי. כשנשאל על גזר הדין החדש, אמר שישוב לאיראן לאחר שיסיים את קמפיין האוסקר שלו בשנה הבאה. "יש לי רק דרכון אחד: זה הדרכון של המדינה שלי, ואני רוצה לשמור עליו", אמר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של מרקש ב-4 בדצמבר. "המדינה שלי היא המקום שבו אני יכול לנשום, שבו אני יכול למצוא סיבה לחיות, ושבו אני יכול למצוא את הכוח ליצור".
טהרן אינה מהססת להשתמש בכוח ובאלימות גלויה כדי להשתיק התנגדות בציבור הרחב. אך מול אדם כפאנאהי – אמן עטור תהילה בינלאומית – היא מנהלת מלחמת התשה
טהרן אינה מהססת להשתמש בכוח מרבי ובאלימות גלויה כדי להשתיק התנגדות בציבור הרחב. אך מול אדם כפאנאהי – אמן עטור תהילה בינלאומית – היא מנהלת מלחמת התשה. מזמנים אותו שוב ושוב, אוסרים עליו ליצור או לנסוע, כולאים אותו לחודשים ספורים כאן, לשנה שם. אצל רוב האנשים האסטרטגיה הזאת עובדת; היא מתישה אותם עד כניעה.
פאנאהי הוכיח עמידות יוצאת דופן. בכל פעם שהוא נעצר, הוא יוצא נחוש ואמיץ יותר. בכל פעם שאוסרים עליו ליצור סרטים, הוא יוצר סרט במחתרת, חד ונוקב יותר מכל מה שקדם לו. במרתון הזה שנמשך 20 שנה בין פאנאהי לרפובליקה האסלאמית, הוא שרד יותר משופטים ומחוקרים רבים. הפעם הזאת לא תהיה שונה.
אמיר אחמדי אריאן הוא מחבר הספר Then The Fish Swallowed Him. הוא מרצה בכיר לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בינגהמטון בניו יורק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו