היה יפה ביום חמישי האחרון על גדת הירדן. שמש אחר־הצוהריים של יום חורף בהיר ליטפה את הנוף. מדרום למועדון הקיאקים "רוב רוי" נמתחת דרך שמהווה גם קטע משביל ישראל. ההליכה בשביל נוחה ונעימה, הצמחייה שופעת והמים צבועים בירוק עמוק.
עד לא מזמן האזור הזה, שמכונה מורד הירדן ומשתרע מדרום לכינרת ולסכר דגניה, נחשב לחצר האחורית של הירדן, החצר שאליה הוזרמו כל הביוב והפסולת של הסביבה. בשנים האחרונות הקטע הזה של הירדן עבר שיקום יסודי, בהחלט נס קטן במציאות הישראלית.
ובכל זאת, לגדעון ברומברג, מנכ"ל המשרד הישראלי של ארגון "אקופיס המזרח התיכון" ומאדריכלי מבצע השיקום, יש תחושה מעורבת: "הכל כאן שוקם בצורה מוצלחת", הוא אומר, "השביל, העצים, סכר אלומות, ההנגשה של הנהר לציבור. רק דבר אחד חסר: מים".
"הכל כאן שוקם בצורה מוצלחת – השביל, העצים, סכר אלומות, ההנגשה של הנהר לציבור. רק דבר אחד חסר: מים"
ואכן המים בנהר היחיד בישראל, שמבחינת עוצמת הזרם כנראה כבר יש להורידו לדרגת נחל, כמעט עומדים. זה מתחיל בכינרת, שממנה הירדן ניזון. אחרי שנת בצורת קשה, הכינרת ירודת המפלס כמעט לא מזרימה מים לירדן.
ביציאה הדרומית של האגם, בנקודת המפגש עם הנהר, פועלים עם כלים כבדים קיבלו משימה: לגרוף את קרקעית האגם כדי להקל על זרימת המים לעבר הירדן, אבל המים לא ממהרים לציית ונעים בכבדות.
אולי גשמי הברכה שירדו השבוע ישנו את התמונה, אבל בינתיים אזור הכינרת, בניגוד למישור החוף ולנגב, עדיין עומד עמוק מתחת לממוצע הגשמים הרב־שנתי.
השיקום של מורד הירדן – כ־11 קילומטרים שמשתרעים מאתר הטבילה "ירדנית" עד נהריים – יצא לפועל אחרי שנים רבות של התבשלות.
במשך עשורים ישראל התרגלה שלירדן יש שני חלקים שונים בתכלית: זה שמצפון לכינרת – שבו שוצפים המים מהבניאס, החצבני והדן, ושבו אפשר לשוט, לשחות וליהנות ממים צלולים ומטבע משגשג; וזה שמדרום לאגם, שמאז סגירת סכר דגניה הפך לתעלה עצובה ומוזנחת.
אם לא די בכך שהזרמת המים לירדן הדרומי נעצרה כמעט לחלוטין, היו דברים אחרים שכן זרמו לאפיק: הביוב הגולמי של טבריה ויישובי האזור, כמו גם מים מליחים שנוקזו לכאן
אם לא די בכך שהזרמת המים לירדן הדרומי נעצרה כמעט לחלוטין, היו דברים אחרים שכן זרמו לאפיק: הביוב הגולמי של טבריה ויישובי האזור, כמו גם מים מליחים שנוקזו לכאן. דרומה יותר, לכיוון הבקעה, גם הירדנים תרמו נזקים משלהם (שאיבת יתר והזרמת ביוב), והרי לכם נהר מת.
המוני הנוצרים שהגיעו לטבול באתר הירדנית – שבימי הזוהר, טרם המלחמה, משך יותר מבקרים ממצדה – לא ידעו שכמה מטרים אחרי הנקודה שבה הם משכשכים במים הקדושים זורם בעוצמה הביוב הריחני של טבריה.
בשנים האחרונות, בהתלכדות נסיבות משמחת, נרשמה כאן פניית פרסה. הממשלה (הקודמת, של בנט–לפיד) קיבלה בקיץ 22' החלטה על שיקום הירדן הדרומי. השרה להגנת הסביבה באותה ממשלה, תמר זנדברג, אף חתמה על הסכם לשיקום משותף של הנהר עם שר המים הירדני בפסגת האקלים שהתקיימה בשארם א־שייח'.
בה בעת כל הגופים הרלוונטיים – רשות המים, רשות ניקוז ונחלים כינרת, מקורות, המועצה האזורית עמק הירדן – חברו לפרויקט שמטרתו להחזיר לחיים את 11 הקילומטרים שבהם שתי גדות הנהר נמצאות על מלא בשטח ישראל, ולכן השיקום לא תלוי בשום גורם חיצוני.
ויש תוצאות. מאות מיליוני שקלים וכמה שנות עבודה הושקעו כדי להחזיר חיים לנהר ובעיקר לסביבתו, שחלקה מוגדרת גן לאומי וחלקה שמורת טבע.
הבעיה העיקרית של הירדן הדרומי היא לא פח מלא מדי. הבעיה היא שבתוך כל החגיגה הזו, מעט נשכחו מי שאמורים לעמוד במרכזה – המים. "המדינה השקיעה מאות מיליונים", אומר ברומברג, "והכל משוקם חוץ מהמים"
גולת הכותרת הושקה בקיץ האחרון – סכר אלומות המחודש. הסכר הנושן שהקים פנחס רוטנברג לפני מאה שנה כדי לשלוט בעוצמת הזרם שמגיעה לתחנת הכוח הציונית הראשונה הפך עם הזמן למפגע של ממש. מים עומדים, ערמות פסולת, צחנה. את כל אלה החליף סכר מדורג, עתיר בריכות, עם מים זורמים ועם עגלת קפה חמודה.
עוד לפני שהסכר החדש נחנך רשמית, הוא כבר הפך לוויראלי. כשעם ישראל רואה בריכות מפתות ומים צלולים זורמים – ועוד בקיץ! – הוא מסתער בהמוניו, וסכר אלומות הפך לאחד מאתרי הטבילה הפופולריים בארץ. וזה עוד לפני שהוצבו במקום ספסלים ושולחנות פיקניק, וכשעדיין אין מספיק עצים וצל.
חלק מתוצאות ההסתערות ניתן היה לראות גם השבוע, בדמות צפרדע אשפה שניצבת בשולי המתחם ועולה על גדותיה. כמו שקורה בהרבה אתרים מושכי קהל בישראל, אחרי שעבודות ההקמה והשיקום הסתיימו, הגופים הארציים הסתלקו לדרכם והמועצה האזורית נשארה כדי להתמודד עם ההמונים בלי סוללת פקחים ותקציב המותאמים לאתגר. יש לקוות שבהמשך זה ישתפר.
אבל הבעיה העיקרית של הירדן הדרומי היא לא פח מלא מדי. הבעיה היא שבתוך כל החגיגה הזו, מעט נשכחו מי שאמורים לעמוד במרכזה – המים. "המדינה השקיעה מאות מיליונים", אומר ברומברג, "והכל משוקם חוץ מהמים. זה הנהר היחיד של מדינת ישראל והוא פשוט לא זורם. ממש עומד. זה עצוב".
תחושת ההחמצה של ברומברג וחבריו ב"אקופיס" מתחדדת משום שהם חלמו שנים על הרגע שבו האזור הזה סוף־סוף יקבל את תשומת הלב והמשאבים שלהם הוא ראוי. הביאו ראשי ערים ישראלים, ירדנים ופלסטינים לקפוץ ביחד לנהר ולהצטלם במים (שכפול של קמפיין שקידם את שיקום נהר הריין בגרמניה), הביאו לכאן דיפלומטים, מנהיגים ואת קודקודי עולם הנצרות כדי שילחצו לטיהור הנהר הקדוש להם, רתמו את הקהילה האירופית ואת מי לא.
הירדן תלוי בכינרת, והכינרת על הפנים. "הייתה הבטחה ממשלתית להזרים מהכינרת לירדן 60 מיליון קוב בשנה", אומר ברומברג, "אבל בשום שלב לא קיימו את ההבטחה"
"אחד מראשי רשות המים הקודמים אמר לי פעם, 'תראה את כף היד שלך, אתה רואה שערות? אז כשיהיו לך שערות הירדן הדרומי ישוקם'", מספר ברומברג. והינה, כנגד כל הסיכויים, זה קרה, אבל לא קרה עד הסוף.
הבעיה הראשונה הם כאמור המים שלא מגיעים. הירדן תלוי בכינרת, והכינרת על הפנים. "הייתה הבטחה ממשלתית להזרים מהכינרת לירדן 60 מיליון קוב בשנה", אומר ברומברג, "אבל בשום שלב לא קיימו את ההבטחה. הגיעו ל־20 מיליון והשנה זה ירד.
"זה נכון שהייתה שנת בצורת ושהכינרת במצב לא טוב, אבל זה עניין של מדיניות וסדר עדיפויות. יש מספיק מים. אם לא היו מגבירים מאוד את השאיבה מהכינרת בשנים האחרונות היא הייתה מגיעה לבצורת במצב טוב ולא היתה בעיה עם המפלס ועם הזרימה לירדן".
ואכן, הנתונים מלמדים ששאיבת המים מהכינרת גברה מאוד דווקא בשנים האחרונות שבהן מתקני ההתפלה היו אמורים למלא את מקומה. ב־2024 נשאבה הכמות הגדולה ביותר בשמונה השנים האחרונות – 273 מיליון קוב.
לשם השוואה, בשנים 2017–2019 נשאבו מהכנרת רק 30–40 מיליון קוב בשנה. שאיבת היתר בשילוב עם הבצורת החמירה מאוד את המצב באגם, עד שבחודשים האחרונים, בניסיון להנשים אותו, התחילו להזרים מים בכיוון ההפוך, דרך המובל הארצי החדש.
ההחלטה להגביר את השאיבה מהכינרת הייתה אילוץ, ונבעה מאיחורים ותקלות בכמה מתקני התפלה, שלא היו מסוגלים לספק את המכסה המתוכננת של המים המותפלים
מנקודת המבט של מי שאחראי על חלוקת המים בין הצרכים והצרכנים במשק – רשות המים – התמונה מורכבת יותר. ההחלטה להגביר את השאיבה מהכינרת הייתה אילוץ, ונבעה מאיחורים ותקלות בכמה מתקני התפלה, שלא היו מסוגלים לספק את המכסה המתוכננת של המים המותפלים.
בכל רגע נתון, אומרים גורמים ברשות המים, המדינה רכשה ממתקני ההתפלה את מקסימום התפוקה שהם היו מסוגלים לספק באותו זמן. איש לא חסך במים מותפלים על חשבון הכינרת או הירדן.
הבעיה השנייה של הירדן היא המים שכן מגיעים לנהר, שחלקם מפוקפקים למדי. הביוב של טבריה והאזור אומנם מטופל סוף סוף על ידי מכון טיהור השפכים (מט"ש) החדש שהוקם סמוך לגדת הירדן, אבל הקולחים (הביוב המטוהר) מוזרמים הישר לנהר, מטרים ספורים אחרי סכר אלומות. ספק אם מי שנכנס למים במורד הדרך מודע לכך שהוא טובל בשפכים מטופלים.
ההזרמה של הקולחים מהמט"ש כוללת גם את המים המליחים, והשילוב הזה לא רק שאינו ראוי לרחצה – הוא מקשה מאוד על שיקום הנהר כמערכת טבעית. "המליחות הורגת את הטבע", אומר ברומברג, "במקום להשתמש במי הקולחים לחקלאות כמו בכל הארץ ולהתפיל את המים המלוחים, מזרימים אותם לנהר".
לפי "אקופיס" וארגוני סביבה אחרים, הטבע לא יכול להיות עוד צרכן שעומד בתור ומתחנן למים. מה גם שבמקרה הזה הטבע הוא הנהר היחיד בישראל, שהוא גם אתר קדוש לנצרות ובעל פוטנציאל תיירותי וכלכלי אדיר
בנקודה הזו יש חדשות טובות: לפי התוכניות של רשות המים, הקולחים מהמט"ש עתידים לעבור לשימוש חקלאי הסביבה כפי שברומברג מייחל. באשר למים המליחים – הם יוזרמו בצינור דרומה אל מעבר לקטע המשוקם, אל האזור בו הנהר משמש כגבול בין ישראל וירדן. שם השיקום הוא עדיין בגדר חלום רחוק, כמו שהשיקום של מורד הירדן היה עד לא מזמן.
לפי "אקופיס" וארגוני סביבה אחרים, הטבע לא יכול להיות עוד צרכן שעומד בתור ומתחנן למים. מה גם שבמקרה הזה הטבע הוא הנהר היחיד בישראל, שהוא גם אתר קדוש לנצרות ובעל פוטנציאל תיירותי וכלכלי אדיר.
"שיקום הירדן מחייב שינוי תפיסתי", אומר ברומברג, "צריך לראות בו משאב טבע חי. רק מדיניות משולבת – השבת מים, מניעת זיהומים ושיתוף פעולה אזורי – תאפשר שיקום אמיתי ובר־קיימא של אחד מהסמלים הטבעיים וההיסטוריים החשובים ביותר של האזור".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועבדתי סמוך לאתר כ-3 חודשים
ראיתי עשרות אנשים מתרחצים במים המטוהרים שאחרי סכר אלומות, ללא ידיעה שהמים לא ראויים לרחצה.
כשאמרתי להם שהמים שבהם הם נמצאים אלו מי ביוב מטוהרים האכזבה הגדולה על פניהם הייתה ניכרת וזה גרם לי לפנות למועצת עמק הירדן ורשות הניקוז מספר פעמים, בכדי להבין למה בעצם אין שלט בכניסה הצפונית שמזהיר את המבקרים בפני הזוהמה?
לא קיבלתי תשובה ברורה מאף אחד מהגורמים הללו וכל אחד הסיר את האחריות. שזה קצת מעורר חדש בנוגע לפיתוח האתר שנעשה בצורה חלקית מאוד ולא כל כך מזמינה.
באתר הזה אין כמעט צל ומקומות ישיבה הולמים.
מקווה שמישהו ירים את הכפפה וישקם מחדש את המקום הזה
ושבמקום מי ביוב מטוהרים יזרמו שם מים חיים
יש לזה פתרון ~