קאדי נכנסה לחיי באמצע שנות העשרים שלה, היא הגיעה מנפאל, אם צעירה לשני בנים, שלא ידעה לא אנגלית ולא עברית.

מחלת הסרטן של אבי פגעה בתפקודו. הואיל ובעשור האחרון לחייו הוא הקים מעבדה לאיתור מוקדם של מחלת הסרטן במרכז הרפואי זיו שבצפת, מרכז חייו היה בצפון, בעוד שמרכז חיי וחיי אחיי היה במרכז.

היות שלא אני ולא אחיי היינו מוכנים לעצור את חיינו ולהפוך למטפלים סעודים, נדרשנו להסתמך על עובדת זרה, כזו שתהיי עם אבי 24/7, תבשל עבורו, תרחץ אותו ותנקה את ישבנו.

כשהגעתי לבקרו בדירת החדר וחצי שלו בראש פינה, לא יכולתי שלא לחוש צער על האישה הצעירה שנדרשה לטפל באבי, כשהיא רחוקה מביתה, רחוקה מילדיה, לכודה בדירה קטנה עם אדם שהיא לא מכירה ובוודאי שאינה אוהבת.

כשהגעתי לבקר את אבי בדירתו בראש פינה, לא יכולתי שלא לחוש צער על האישה הצעירה שנדרשה לטפל בו, כשהיא רחוקה מביתה ומילדיה, לכודה בדירת חדר וחצי עם אדם שאינה מכירה ואינה אוהבת

בואו נהיה גלוים, המחשבה על ניקוי ישבנו של אבי, פשוט הגעילה אותי, אז ״הפתרון״ היה לנצל את מצוקתה הכלכלית של אישה אחרת.

אבי שהיה אדם לא חביב, קצר רוח ומתנשא, גילה בסוף ימיו מעט אנושיות, ונהג בקאדי באדיבות גדולה. הוא השתדל להעניק לה תחושת בית, עודד אותה לצאת לפגוש חברות ובלילות השתדל, כמה שיכול היה, שלא להעירה. אם יש משהו שעליו אני אסירת תודה לאבי, זה על היחס שלו לאישה הצעירה שבקושי היתה יכולה לתקשר עמו.

בשבוע האחרון לחייו, כשהוא נע בין צלילות הדעת לבין העדרה, הוא ביקש ממני שאדאג לקאדי לאחר מותו.

תחילה חשבתי שהוא אינו מפוקס, ואולי בשל הטיפול המסור שהעניקה לו, הוא חשב אותה לקרובת משפחה, שמותו עלול להשפיע עליה. רק מאוחר יותר, הבנתי שאבי היה מאוד מודע, וכי בקשתו נבעה מהבנה שהתגבשה בחודשים שקאדי היתה עמו.

רק עם מותו, נחשפתי למציאות האפלה של העובדות הזרות בישראל. קאדי מסרה לי את המפתחות לדירת החדר וחצי עוד כשאבי שהה בבית החולים. כאשר שאלתיה היכן היא תישן, השיבה שתלך לדירה, ששכרה לסופי השבוע בחצור הגלילית יחד עם חברותיה, שגם הן זקוקות לדירה ביום החופשה שלהן.

קאדי לא הסכימה ללכת לדירתו של אבי להוציא את חפציה בלעדי, שלא אחשוד חלילה שלקחה לעצמה משהו שאינו שלה. חשתי צביטה ענקית בלבי, שכך חשה האישה שטיפלה באבי במסירות אין סופית, משימה שהיה עלי לעשותה, אך העדפתי שמישהי אחרת תעשה זאת במקומי.

לאחר שפיניתי את חפציו של אבי, התפנתי לסייע לקאדי למצוא ״קשיש״ אחר בו תוכל לטפל. הבנתי שבמהלך עשרת החודשים בהן טיפלה באבי, היא למעשה לא הרוויחה כמעט כלום.

בדומה לעובדות זרות נוספות, קאדי נאלצה לשלם לקבלני כוח האדם בנפאל וכאן בישראל עשרות אלפי שקלים על מנת ״לזכות״ בהזדמנות לטפל בהורינו הקשישים, וכי רק לאחר תקופה לא קצרה – הן מתחילות להרוויח מהעבודה הקשה הזו מספיק כדי שתוכלנה לשלוח למשפחתן כסף הנחוץ למחייה.

בעל הדירה, אדם אדיב בד״כ, זרק הערה שצרבה את נשמתי: ״איזו אמא עוזבת ככה את ילדיה הקטנים ונוסעת למדינה רחוקה בשביל כמה שקלים?״. ״אמא, שמוכנה לעשות הכל למען אותם ילדים", עניתי. 

בעת שארזתי את חפציו של אבי, ביקשתי להשאיר אצל בעל הדירה את המיטה שאבי קנה לקאדי, בתקווה שהמיטה תשמש אותה. בעל הדירה, אדם אדיב בד״כ, זרק הערה שצרבה את נשמתי: ״איזו אמא עוזבת ככה את ילדיה הקטנים ונוסעת למדינה רחוקה בשביל כמה שקלים?״.

״אמא, שמוכנה לעשות הכל למען אותם ילדים, ועל הדרך מוכנה לעשות למען אדם זר יותר מאשר ילדיו שלו.״ השבתי בכעס. ״היא בוודאי אמא טובה ממני״, הוספתי למען הסר ספק.

עברו כמעט שני עשורים, וקאדי עודנה כאן, מטפלת בהורים קשישים, במסירות אין קץ. היא הקריבה את חייה למען ילדיה, שזכו לחינוך טוב. על אף שאביהם מצא אישה אחרת, והוריה המבוגרים חלו ונדרשו לטיפולים, שקאדי הצליחה לממן, היא עצמה לא ממש חייתה.

תמיד לכודה בדירות או באותו החדר עם אדם מבוגר, שהיא נדרשת לתת לו טיפול כמעט 24/7. לא פעם סבלה מיחס משפיל ואף מתעמר מצד הקשישים או בני משפחותיהם. זמן חופשי לעצמה כמעט שאין לה.

כשאני נוסעת לבקרה, אלו ביקורים חטופים מחוץ לדירת הקשיש, כשהיא כל הזמן מודאגת שיזדקקו לה. ״אחותי הישראלית״ היא מכנה אותי, ואני חשה בעיקר צער גדול על שאינני עוזרת מספיק לאחות זו.

קאדי הקריבה את חייה למען ילדיה, שזכו לחינוך טוב. על אף שאביהם מצא אישה אחרת, והוריה המבוגרים חלו ונדרשו לטיפולים, שקאדי מימנה, היא עצמה לא ממש חייתה

קאדי לא הקימה משפחה כאן, בדומה לעובדות זרות רבות. היא אינה ״מהגרת״, על אף שישראל הפכה למרכז חייה. היא לא הגיעה לכאן כמהגרת. למרות שלא ברחה ממולדתה בשל סכנה מוחשית או בשל רדיפות – היא נאלצה לעזוב את ביתה, את משפחתה ואת ילדיה הקטנים בשל צורך כלכלי. צורך קיומי ממשי.

אמנת הפליטים (1951) לא מכירה בפליטות כלכלית כעילה המקימה לאדם זכות לפליטות. אולי הגיעה העת לשנות מעט את האמנה שנכתבה לפני 68 שנה?

במציאות הנוכחית, הסיבות לפליטות רבות ומגוונות ואינן יכולות להיקבע רק על פי סעיף 1 לאמנה (כפי שתוקן בפרוטוקול משנת 1967), המגדירות פליט כאדם:
"הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ, או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור;". הגדרה צרה זו, למעשה מותירה פליטים רבים מחוץ למעגל הפליטות. פליטי סוריה לדוגמה.

האירועים האחרונים – שבם מדינת ישראל כלאה אמהות מהפיליפינים יחד עם ילדיהן במטרה לגרשם למדינת המוצא של האם – למעשה מדגימים לנו עד כמה ריענון הגדרת ״מיהו פליט״ חיונית עבור החברה האנושית בכללותה.

הטענה שלאמהות אלו לא נשקפת סכנת חיים עם החזרתם למדינות המוצא, עומדת בניגוד בולט לבחירה של אותן האמהות לשהות בכלא עם ילדיהן ולא לשוב ״הביתה״ כפי מבקשים בישראל להציג זאת.

כמו אותו בעל בית של אבי, יש מי שרואה בהתנהלות הזו ניצול ציני של הילדים, ואמהות גרועה. בדומה לתחושת הכעס והעלבון שחשתי אז, כך אני מרגישה גם עכשיו.

להניח שאינן אוהבות את הילדים בשל הבחירה המייסרת שלהן לשהות במתקן כליאה עם ילדיהן, זו אטימות מצד החברה הישראלית. העדר יכולת לקיים את ילדיהן במדינת המוצא, אינו דבר שיש להקל בו ראש

האמהות הללו נוהגות באומץ ומתוך נכונות להקריב הכל למען הסיכוי לחיים מעט יותר טובים עבור הילדים שלהן. למען עתידם הן מוכנות להיכלא יחד עם הילדים.

להניח שהן לא אוהבות את הילדים בשל הבחירה המייסרת שלהן לשהות במתקן כליאה עם ילדיהן, זו אטימות מצד החברה הישראלית. העדר יכולת לקיים את ילדיהן במדינת המוצא, אינו דבר שיש להקל בו ראש.

אינני רוצה להיכנס למובן מאליו בנוגע לזכות של כל אדם להקיים משפחה במדינה בה הוא חי. אומנם חיים של ״חסר מעמד״ אך במשך למעלה מעשור.

אני גם לא מוצאת טעם לשוב ולדוש בזכותו של ילד שנולד והתחנך בישראל, והוא חש זיקה למדינה, לתרבותה ואף לאנשיה, לחיות כאן כשווה בין שווים. הן מפאת הזמן שחלף מהולדתו ועד ״להיזכרות״ של המדינה ״בחוק״ שהיא מבקשת להחיל באופן רטרואקטיבי וזאת בניגוד לכל יסוד חוקתי.

גם על עבירות פשע, וילדים אלו לא פשעו, חלה התיישנות, שמונעת מהמדינה לתבוע אדם בחלוף השנים.

על מוסריות החוק, אפשר להתווכח, אך כפי שכתבה חברתי המוערכת רותי-אנטואנט לביא בפייסבוק לפני שבוע, עת גורש באישון לילה רוהאן בן ה-13 יחד עם אמו רוזמרי, לאחר שהיו כלואים למעלה משבוע במתקן יהלום שבנתב״ג:

״לכל מי שמספרים לי שהגירוש של הילדים נעשה על פי חוק, אני רוצה להזכיר לכם שגם ההוצאה לפועל חוקית במדינה הזו, וגם פינויים בדיור הציבורי חוקיים במדינה הזו, וגם לסלק א-נשים מביתם בשביל טייקונים ולעשות מליונים על גבם של מי שאין להם כמעט כלום חוקי במדינה הזו – אז יאללה, אמן שיתקעו לכם כל החוקים האלה בגרון ולא תצליחו לדבר או לכתוב ולפחות יהיה לנו קצת שקט בכל הסיוט החוקתי האיום הזה שמייצר השלטון״.

יש חוקים שאינם מוסרים, והשאלה היא האם יש לאכוף חוק נטול מוסר?
בענין זה אני נוטה לאמץ את האסכולה הנון-פוזיטיביסטית הטוענת שהנורמה המוסרית היא זו שקובעת את הנורמה המשפטית. אם הנורמה המשפטית אינה תואמת את אמת המוסר אזי – הנורמה המשפטית איננה תקפה.

חוק המכשיר את גירושם של ילדים שנולדו בישראל – שדוברים את שפתה חוגגים את חגיה וחשים הזדהות גדולה עם החברה הישראלית – אינו יכול להיחשב למוסרי.

מאורין בת העשר ואחותה מיקה בת השתים עשרה נעצרו בשעת בוקר מוקדמת עת פשטו פקחי ההגירה על ביתן. מאז יום ראשון הן נתונות במעצר יחד עם אמן, בכלא גבעון.

אביהן כלוא בנפרד מהילדות ומהאם. החשש הגדול של חבריהן הישראלים וגם של הקהילה הפיליפניות הוא, שבדומה לרוזמרי ובנה רוהאן, גם הם יגורשו מישראל, למדינה שהילדות כלל לא מכירות.

ואז בינגו: בגליון מתנוססת תמונה של נערה ונער צעירים, לבושי מדי צופים. הנערה, בת למהגרי העבודה, היא לא אחרת ממיקה, שנעצרה כאחרונת המבוקשים בשעות הבוקר המוקדמות עת ישנה במיטתה

לכל הסוגיה המטלטלת הזו נוסף מימד אירוני וזאת לאור הגליון של מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, העוסק ב״ישראלים צעירים״ תחת הכותרת: ״מולדת, חברה ואזרחות״.

בפרק שכותרתו ״על גרים ועל מהגרים״ מועלית על נס תרומתם לחקלאות של העובדים הזרים. מסופר שם על הפועלים המגיעים ממדינות כגון תיאלנד והפיליפינים. בד״כ מגיעים העובדים הזרים לבדם, כך כתבו בגליון, ״לעיתים הם פוגשים בני זוג ונולדים להם כאן ילדים.״

עוד כתוב שם: ״הילדים של מהגרי העבודה גדלים כאן בישראל ורובם מעולם לא ביקרו בארצות מוצאם. ישראל היא הבית שלהם והם מרגישים ישראלים.״

ואז בינגו: בגליון מתנוססת תמונה של נערה ונער צעירים, לבושי מדים של תנועת הצופים, הנערה בת למהגרי עבודה היא לא אחרת ממיקה שנעצרה כאחרונת המבוקשים בשעות הבוקר המוקדמות עת ישנה במיטתה.

מיקה מעידה על עצמה בגליון של מט"ח, העוסק להזכירכם, ״בישראלים צעירים״ שהיא בת להורים מהגרי עבודה ״שהגיעו לפני 20 שנה מהפיליפינים כדאי לעבוד כמטפלים בקשישים. כאן הם נפגשו והתחתנו ונולדו להם שתי בנות, אני ומאורין אחותי. אף פעם לא היינו בפיליפינים אבל אני יודעת טגאלוג, השפה שמדברים בפיליפינים, אני יודעת גם עברית כמובן.״

אולי צריך לבקש ממט״ח, שיעדכנו את ניסוחם ויוסיפו, כי על אף שילדי מהגרי העבודה חשים שישראל היא ביתם, מדינת ישראל מתייחסת עליהם כפושעים שצריך לגרשם

אולי צריך לבקש ממט״ח, שיעדכנו את הניסוח שלהם, ויוסיפו שעל אף שילדי מהגרי העבודה חשים שישראל היא ביתם והם עצמם חשים כישראלים, מדינת ישראל, מתייחסת עליהם כפושעים שצריך לגרשם.

עבור שרי הפנים לדורותיהם, מיקה, מאורין, רוהאן ושאר הילדים שנולדו כאן, מהווים ״קלף פוליטי״ שנשלף גם לאחר שנים, והכל במטרה לעשות הון פוליטי.

האשמות בנוגע לשימוש ציני בילדים ראוי שנפנה לאריה דרעי ולבנימין נתניהו.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

נשימה/ אגי משעול

לא בשאיפה
כי אם במורד הנשיפה
בתחתיתה
בהפוגה הקטנה
הכמעט לא מורגשת
שם
לפני תנופת החיים
הממלאת שוב את הראות
ודוחקת כל ריק
לצדדים
ולא בשפיץ המחשבה
לא כשהיא חדה
מבריקה
או מפתלת את עצמה
כי אם בדהותה
כשהיא מתפוגגת אל הסתם הנבהה
לפני שהוא מתכסה
במחשבה אחרת
שם
לשם אני
גם אם אתמיד בכשלוני
לזכור.

אין כמו השיר של משעול כדי לתאר את הימים ימי תחילת אלול, ימי קול השופר.
האוויר הנכנס פנימה אל תוך השופר ומוציא מתוכו קולות של שברים. אותם קולות בתוכנו שאין להם מילים מדויקות.

הימים ימי תחילת אלול, ימי קול השופר. האוויר הנכנס פנימה אל תוך השופר ומוציא מתוכו קולות של שברים. אותם קולות בתוכנו שאין להם מילים מדויקות

שאלות, ספקות, מחשבות, פחדים. שמחה והתרגשות לקראת עוד שנה חדשה.  אנחנו נושמים באופן אוטומטי מבלי לשים לב,  והנה ברגע תקיעות השופר -הנשימה האוטומטית הופכת להיות מלאה בכוונה, בתפילה, בבקשה ובעיקר בתשומת לב לעיקר, הלא הם החיים עצמם.

שבריר שנייה בין שאיפה לנשיפה.
אותו רגע שבין השנה הקודמת לשנה הבאה.
אותה הפוגה קטנה וכמעט לא מורגשת.

שם לפני תנופת החיים הממלאת שוב את הריאות, לפני שנכנס לתוך אותה תזזיתיות של עשייה ושאיפות הדוחקת כל ריק לצדדים. בדיוק ברגע הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

רגע של הפוגה שבין המחשבות, של התפוגגות כל אותן מחשבות על מה שהיה,  רגע לפני שהבהייה הזו מתכסה במחשבות חדשות על לאן? ומתי? וכמה? ועל מה שיהיה? לשם אני רוצה להגיע גם אם אתמיד בכשלוני לזכור.

ביום א' כ"ד באב, ה25.8 בשעה 16:30, תתקיים סדנת תקיעה בשופר עם נשות הכותל, כהכנה לראש חודש אלול. בסדנה נלמד על מקור השופר ביהדות, האם מותר לנשים לתקוע בשופר? בהתנסות מעשית נלמד כיצד לתקוע בשופר. האירוע
יתקיים בתחנת הקריאה שבפינת רחובות מסריק והרכבת (על פארק המסילה), ירושלים. הכניסה חינם ומיועדת לכולן/ם.

אביגיל אנטמן היא חברת הנהלת נשות הכותל. תושבת ירושלים, משוררת, מורה לספרות ומחנכת בתיכון המסורתי בירושלים. חברת ארגון 'קולך'- פורום נשים דתיות. בעלת טור קבוע על פרשת השבוע. חברת קהילת 'שירה חדשה' מאז היווסדה ב-2002. גדלה ברובע היהודי ונהגה להתפלל מידי שבת בכותל המערבי