ההתפתחויות במישור הלבנוני–ישראלי, הנוגעות למחלוקת סביב הגבול הימי, אינן מרפות לרגע. ההחלטה הלבנונית החד-צדדית להרחיב את השטח הימי לא אושרה על-ידי הנשיא הלבנוני, שאף הבהיר, כי לבנון מעוניינת בחידוש התיווך האמריקאי.

ראוי על כן, במקביל לניסיון לחדש את מלאכת התיווך האמריקאית שתחילתה היום (4.5.21) – לבחון נתיבים נוספים, שעשויים לעודד את לבנון לעלות על מסלול קונסטרוקטיבי יותר.

ההחלטה הלבנונית החד-צדדית להרחבת השטח הימי לא אושרה ע"י הנשיא הלבנוני, שהבהיר, כי לבנון מעוניינת בחידוש התיווך האמריקאי. במקביל לניסיון לחדשו, ראוי לבחון נתיבים נוספים, קונסטרוקטיבים יותר ללבנון

פורום הגז האזורי, שהוקם בינואר 2019, כלל עם הקמתו שבע חברות – ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, יוון, קפריסין ואיטליה. ברבות הזמן הצטרפה צרפת כחברה מלאה, בעוד שארה"ב והאיחוד האירופי נותרו כמשקיפות. לבנון הוזמנה להצטרף למסגרת החדשה כבר בימים הראשונים, אולם הבהירה, כולל בפומבי, כי אין ברצונה (או ביכולתה) להצטרף לנוכח חברותה של ישראל.

לבנון, יש להזכיר, נהנית מפוטנציאל גז במימיה הכלכליים, ואף הצליחה לעניין, בסבב המכרזים שפרסמה, חברות בינלאומיות מן הגדולות בשוק האנרגיה העולמי. מכל מקום, סירובה של לבנון להצטרף התקבל בהבנה, ובעיקר לנוכח הזווית הישראלית.

במקביל, המשא ומתן בין לבנון וישראל מתנהל עם עליות וירידות, וכאשר נדמה שניתן להתקדם, לבנון בועטת בדלי. האם ניתן לחשוב בעת הזאת על מהלך יצירתי, שעשוי לקרוץ לביירות, ולהיות בה בעת מעשי, ומשרת את האינטרס הישראלי? תכליתו תהיה לשלב את לבנון בארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות, באופן שיתרום לחיוב ליציבות האזורית. על כן: האם הצטרפות לבנונית במעמד של משקיף לפורום הגז האזורי מעשית ורצויה?

הדעת נותנת, כי התשובה המיידית והקלה יותר, שלילית. כיצד תוכל לבנון, בנסיבות הפוליטיות עימן היא מתמודדת כעת וביתר שאת, לקבל החלטה מעין זו. ריבוי השחקנים, הפנימיים והחיצוניים, שרובם חולקים אינטרסים סותרים, אינו יכול לאפשר למקבלי ההחלטות (המרובים) לצעוד בנתיב זה. מאידך, מעמד של משקיף מאפשר מרחק נאות מחברות מלאה בפורום בו חברה גם ישראל, ובה בעת יספק ללבנונים יכולת להשפיע ולהפיק תועלת מן המסגרת האזורית, שצוברת חשיבות ורלוונטיות לא מבוטלים.

המו"מ בין לבנון וישראל מתנהל עם עליות וירידות, וכשנדמה שניתן להתקדם, לבנון בועטת בדלי. האם ניתן לחשוב על מהלך יצירתי, שעשוי לקרוץ לביירות, להיות מעשי, ולשרת את האינטרס הישראלי?

האם זה טוב לישראל?

בצד החיוב, יהיה בכך כדי לחבר את לבנון למסגרת אזורית ראויה ורלוונטית. אפשר, שבכך "תישאב" לעשיה קונסטרוקטיבית, שחיונית לאזור בכלל, ולישראל. ככלות הכול, עתודות הגז (והנפט) הלבנוניות, אם יתגלו, יתווספו לאלו שכבר מופקים, יתרמו לפוטנציאל האזורי, ויסייעו לשיקומה של לבנון. יהיה בכך גם תוספת, עקיפה וחלקית בלבד, ל"גל הנורמליזציה" שיצרו הסכמי אברהם, אף שראוי יהיה לעמעמה, לנוכח קשיי העיכול המרובים שיהיו מנת חלקם של הלבנונים.

בצד השלילה, עומדת השאלה האם לא יהא בכך מעין "הכנסת עז פוליטית" לפורום שמצליח, לפחות בשנתיים האחרונות, לתפקד כמעט ללא מוקשים פוליטיים, למעט הווטו שהפלסטינים הטילו על הצטרפותה של איחוד האמירויות כמשקיפה (וסביר, כי תימצא הדרך, בעיקר באמצעות לחץ מצרי על הפלסטינים, לנטרל אותו בעתיד הקרוב).

השאלה העיקרית נוגעת למעשיותו של מהלך מעין זה, ולא פחות חשוב: האם יהא בו כדי להזיק לניסיונות התיווך האמריקניים בין ישראל ולבנון. ובכן, לנוכח העובדה שלבנון איננה סוגרת לחלוטין את הדלת בפני הניסיון לחדש את המשא ומתן בינה ובין ישראל, ועניינה לנצל את הפוטנציאל במימיה הכלכליים, אפשר שהזמנתה להצטרף כמשקיפה תיתפס כמהלך שמשרת את האינטרס הלבנוני. סביר, שחלק מן השחקנים בלבנון ינסו לסכל את המהלך, אולם אפשר שאלו המעוניינים להתקדם יראו בו תנא דמסייע, דווקא בנסיבות הנתונות.

מכל מקום, נדרשת מלאכה דיפלומטית רגישה ומורכבת, שעיקרה מאחורי הקלעים. וושינגטון הינה השחקן, שיכול להעלות בדיסקרטיות חלופה זו. ניתן לקשור אותה לפשרה מתבקשת סביב הגבול הימי, לאו דווקא כמקל או גזר, אלא כמהלך משלים, המשרת את האינטרס הלבנוני. במקביל, מצרים, צרפת לה השפעה גדולה על לבנון, ואולי גם קפריסין יכולות לתרום, כל אחת מהזווית שלה, למלאכה הדיפלומטית המורכבת.

נדרשת מלאכה דיפלומטית רגישה ומורכבת, שעיקרה מאחורי הקלעים. וושינגטון היא השחקן, שיכול להעלות בדיסקרטיות חלופה זו. ניתן לקשרה לפשרה סביב הגבול הימי, לאו דווקא כמקל או גזר, אלא כמהלך משלים

ומבחינת ישראל, היתרונות האפשריים הגלומים בכך עולים על החסרונות. ישראל צריכה לתמוך בכך, כאמור באופן מובלע ודיסקרטי. יש להניח, שיהיה קשה ללבנונים להרים את הכפפה. אולם מי יודע, אולי דווקא יפתיעו.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/