ביטויים דתיים טקסיים וסמליים הולכים ותופחים בשנים האחרונות ומועצמים עד לשיאים חדשים בתקופת המלחמה. כולנו מודעים לנאומים רוויי אמונה דתית ומשיחית של מפקדים קרביים בולטים, לטקסי נקם דתיים או תגים אמוניים בקרב לוחמים.

המחשה מן השבועות האחרונים היא הצבתם של דוכני תפילין בבתי ספר ממלכתיים. דוגמה בולטת אחרת ניתן לראות גם בדברי חטופות וחטופים ששוחררו, המעידים על התחזקות האמונה אצלם בתנאי השבי המזוויעים, ובהצהרותיהן של משפחות חילוניות לכאורה, שבנותיהן ובניהן החטופים חזרו, הנפתחות בהודיה לבורא עולם.

דוגמה בולטת להעצמת הביטויים הדתיים ניתן לראות בדברי חטופים ששוחררו, המעידים על התחזקות האמונה בתנאי השבי המזוויעים, ובהצהרות משפחות חילוניות לכאורה, שיקיריהם שבו, הנפתחות בהודיה לבורא עולם

אני מבקש להעיר על שתי השלכות המשתמעות מן התמונה הזאת ונוגעות בחינוך הממלכתי (הכללי, הלא-דתי). השלכה ראשונה נוגעת במושגים דתיות ואלוהים. זאת לדעת, חוויה רליגיוזית – במובן של התכוונות אל המישור המטפיזי, אל הנעלה והנשגב, אל האלוהי – מצויה בכוח באדם, היא בחינת חלק מקיומו, מהאקזיסטנציה שלו.

וכך, רבים מבני אדם ­– בהם גם מי שאינם "דתיים", וגם מי שמצהירים על עצמם שהם חילוניים, ואפילו אתאיסטים – חווים חוויה ריליגיוזית כהתרחשות חד פעמית הקשורה באירוע מיוחד בעל כוח השפעה כביר, או במצבי חיים בעלי משמעות מיוחדת לפרט.

נשים ואנשים אלה – ברגיל שכלתניים, שוחרי מדע, חותרים אל האמת, בעלי גישה הומניסטית – מסתייגים מהעיסוק התיאולוגי בנמצאות האלוהים; עניינם הוא האדם, ובכלל זה האדם בעל הזיקה הדתית. האדם בעיניהם הוא המפתח, האדם הוא המעצב את חייו. מתוך חירותו הריהו בורר היטב את המחויבויות המחייבות אותו. וכך מגדיר בן אנוש גם את המושג אלוהים על פי תפיסתו האותנטית, את האלוהי שבתוכו (ספרי "התכוונות לאלוהי שבאדם", רשפים, 1994, דן בזה בהרחבה).

אדם רליגיוזי כזה לא יתפתה לעבור על עקרונות וכללי המוסר ויישמר מראש מציוויים דתיים שמקורם מחוצה לו, בהם מחרידים מסוג "קח את בנך יחידך… והעלהו לעולה" ובהם – מחרידים לא פחות – ציוויים לאומניים הקוראים לעליונות יהודית, גזענות וקידוש האדמה.

רבים מבני אדם ­– בהם גם מי שאינם "דתיים", וגם מי שמצהירים על עצמם שהם חילוניים ואף אתאיסטים – חווים חוויה ריליגיוזית כהתרחשות חד פעמית הקשורה באירוע מיוחד בעל כוח השפעה כביר

הביקורת שלי על תנועת "החינוך החילוני" היא בכך שאנשיה מסלקים מלכתחילה את האפשרות שאדם יגדיר את עצמו כחילוני ועם זאת יכיר באפשרות של כמיהה אל הספֵרה המטה-פיזית.

החינוך הממלכתי אינו רשאי להדיר את ההתייחסות של האדם הרליגיוזי ואת החוויה הדתית הצרופה, הפנימית, מתכנית הלימודים – בטענה שאיננה ליברלית. בלעדי אפשרותה והיתכנותה, תלמידות ותלמידים לא מעטים ייצאו בהרגשות של חֶסֶר ותסכול.

אדרבא, המושג חילוניות חייב להכיל את האפשרות של תחושה דתית; אם לא בעידוד תלמידות ותלמידים להיענות לה, לפחות בהכרה בה כחוויה "לגיטימית" של מי שנוטים אליה גם בעיני החילונית.

הנמקת האפשרות של החוויה הדתית במניעים פסיכולוגיים, שהפכה לפופולרית, כגון ההזדקקות של האדם לאחוז בגורם עליון לשם התגברות על מצוקות קשות – אובדן, שכול, חרדה , אשמה, ייאוש, גורל, או הכרעות קשות בין ערכים – לא מזיקה, אבל איננה נחוצה. שכן החוויה הדתית אפשרית, והיא אכן מופיעה במציאות חיי אדם, גם בלא סיבתיות פסיכולוגית מיידית כזאת.

ההשלכה השנייה מכוונת לאחריות הממלכתית הלא-דתית, לרבות של החינוך הממלכתי, על "יהודית" שבמגילת העצמאות. מדינת ישראל מוגדרת כמדינה "יהודית ודמוקרטית". כך על פי תפיסתה התחיקתית את עצמה. אם כך, האחריות האזרחית, הדמוקרטית, היא להבטיח את מופעיה של שתי המהויות בחקיקה, בפרהסיה ובחינוך.

הביקורת שלי על תנועת "החינוך החילוני" היא בכך שאנשיה מסלקים מלכתחילה את האפשרות שאדם יגדיר את עצמו כחילוני ועם זאת יכיר באפשרות של כמיהה אל הספֵרה המטה-פיזית

המצב הוא, שהחילוניים בינינו, בהם מחנכות ומחנכים, שאף הם חייבים בהתייחסות ל"יהודית" שבהגדרה, חומקים מתפקידם זה. למרבה הצער, עיקר היחס של רובנו, החילונים, לרבות מורות ומורים, אל היהדות כיום הוא התגוננות מפניה. לפיכך, בשיח הדרוש כל כך בחברה, ובדחיפות רבה ביותר בחינוך, נדרש עתה, יותר מבעבר, גיבוש עמדתנו – עמדת החילוניות ועמדת החינוך הממלכתי – כלפי היהדות בהגדרות פוזיטיביות.

מהי היהדות בעינינו? מהי היהדות – לא רק בהגדרה נגטיבית של מה שאיננו מקובל עלינו בה, לא רק במה היא מאיימת עלינו – אלא מהי באורח פוזיטיבי נוכח אותה הנוסחה "יהודית דמוקרטית"?

על פי מצב החברה הישראלית כיום, כשהארץ מלאה בגילויים לאומניים, פשיסטיים ומשיחיים ובחוקים הלכתיים-אורתודוקסיים – הכול בשם היהדות – קשה להשיב על השאלות הללו ביישוב הדעת. אבל אנחנו חייבים להתאמץ בזה.

מתוך הזכות לחירות והזכות לפרשנות, עלינו להציג את תפיסתנו שלנו את היהדות ואת עמידתנו עליה. שאם לא כן, אין ולא יהיה שום סיכוי להבראת החינוך הממלכתי; אין ולא יהיה גם שום סיכוי לשיח ציבורי.

מושגים שונים, שנוצקו במהלך שנות הציונות, מבטאים את התפיסה הזאת ואת המגוון בה: "יהדות פלורליסטית", "יהודית ליברלית", "יהדות כתרבות", "יהדות ישראלית". אני עצמי שימשתי כחבר פעיל בוועדת שנהר ועסקתי באחד הניסיונות האלה ומכיר את השקלא וטריא שבדיון. וזכורה אמנת גביזון-מדן. הרעיונות, המושגים והספרות שנצברו בסאגה של ניסוח הזהות היהודית הלא-אורתודוקסית, ממלאים עגלות עד להתפוצץ בנפחי תוכן עצומים.

מהי היהדות בעינינו? מהי היהדות – לא רק בהגדרה נגטיבית של מה שאיננו מקובל עלינו בה, לא רק במה היא מאיימת עלינו – אלא מהי באורח פוזיטיבי נוכח אותה הנוסחה "יהודית דמוקרטית"?

אבל דרושה עתה היחלצות של נשות ואנשי רוח, תרבות וחינוך, לעירור מחדש של השאלות והסוגיות בהם לשם חידוד תפיסת ה"יהודית", כבסיס לדיאלוג, מתוך הומניות, דעת ועוצמה.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.