למרות שאני כבר לא גר ברעננה, משהו ממני נשאר ברעננה לתמיד: זו לא רק העיר שבה גדלתי, אלא גם המקום שבו קבור אבי, איציק, שנרצח באירוע טרור בשנת 2001.

מאז, השכול האישי שלי קשור בעבותות גם לעיר השקטה שעזבתי וגם לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, שאליו הצטרפתי זמן קצר אחרי הרצח.

לא העליתי על דעתי ששמה של רעננה יעלה לכותרות דווקא בשל התנפלות אלימה על באי בית כנסת שהגיעו לצפות בשידור של טקס הזיכרון המשותף, שאותו מקיים הפורום מידי שנה בשיתוף ארגון לוחמים לשלום. לא דמיינתי שסגן ראש העיר יותקף ביום הזיכרון עצמו בגלל תרומתו לארגון האירוע החשוב.

השכול האישי שלי קשור בעבותות לרעננה שעזבתי ולפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, אליו הצטרפתי אחרי רצח אבי. לא שיערתי שהעיר תעלה לכותרות בשל אלימות כלפי צופי טקס הזיכרון המשותף

אנחנו מקיימים את הטקס המשותף דווקא בערב יום הזיכרון – לא בשביל להתריס, להרגיז או לפלג, אלא משום שהשכול שלי, של משפחתי ושל חבריי אינו אסון טבע בלתי נמנע אלא תולדה של מצב פוליטי שאפשר וצריך לשנות.

אנחנו מקיימים את הטקס יחד עם שותפינו הפלסטינים – לא כדי לטעון לסימטריה, מעבר לאנושיות ולכאב המשותפים לכולנו, שהרי המצב כה שונה בישראל ובפלסטין וכל חלל, ישראלי או פלסטיני, הוא עולם ומלואו. הטקס הוא משותף משום שרק יחד נוכל להתחיל להתקדם לעבר עתיד, בו יהיו פחות חללים ונרצחים, ובו הדמעות בימי הזיכרון יהיו על עבר רחוק ולא על הווה מדמם.

הקושי של ישראלים רבים לקבל אירוע זיכרון משותף עם פלסטינים רק שנה וחצי אחרי זוועות השבעה באוקטובר, וכאשר 59 חטופים עדיין נמצאים בשבי, ברור. ברור לא פחות הקושי של שותפנו הפלסטינים לקיים אירוע משותף יחד אתנו, בשעה שבני עמם שבעזה נטבחים ומורעבים במלחמת הנקם שמנהלת נגדם ממשלת ישראל.

קיום הטקס בנסיבות כאלה הוא מעין פלא, שביב של אור שממנו אולי ניתן יהיה לצמוח לעתיד טוב יותר. המתנגדים לטקס והמתנפלים על הצופים בו – נכנעים לפחד ומבקשים להכרית באמצעותו את אחד הניצנים היחידים שעוד נובטים באפר החורבות שבתוכו אנו חיים.

אנו מקיימים את הטקס המשותף דווקא בערב יום הזיכרון – לא בשביל להתריס, להרגיז או לפלג, אלא משום שהשכול שלי, של משפחתי וחבריי אינו אסון טבע בלתי נמנע אלא תולדה של מצב פוליטי שאפשר וצריך לשנות

טעות היא לחשוב על התקפות הפורעים הימנים ברעננה אך ורק דרך הפרספקטיבה של חופש הביטוי, הדעה והמצפון. יש כמובן חשיבות רבה לזכותי לכבד את זכרו של אבי ואת זכרם של חללים ונרצחים נוספים, ולזכותם של אחרים לצפות בטקס המרגש והמכבד שבו נכחנו. אבל פרספקטיבה זו עלולה ליצור מראית עין של סימטריה בין משתתפי וצופי הטקס לבין ה"מפגינים" נגדם, או בין מי שהתנפלו על סגן ראש עיריית רעננה לבין המתנגדים להפיכה המשטרית, למשל. אבל אין כאן דמיון ואין סימטריה מהטעם הפשוט, שהעניין על הפרק אינו הזכות להביע דעות לא מקובלות ולא נעימות, אלא פשוט מאוד האמת.

לא הבדלי השקפות יש כאן, אלא התעקשות של צד אחד לומר אמת, לעומת ההיאחזות של הצד השני בשקרים בוטים: האירוע אינו "טקס זיכרון לנוח'בות", כדברי ראשת סניף הליכוד ברעננה בעודה מסיתה להמשך האלימות, והפלסטינים שאת זכרם אנחנו מכבדים יחד עם משפחותיהם אינם מחבלים.

חזרה על השקר לא הופכת אותו לאמת גם אם הוא זוכה לתהודה ברשתות החברתיות ובתקשורת הימנית. ספק אם אפילו משה אסולין, שאחיו ליאור נרצח בנובה, מאמין שהאירוע ברעננה היה "מסיבה", כפי שהטיח בסגן ראש העיר, אבל כשצועקים חזק גם השקר יכול להיות אפקטיבי. והטקס, כמובן, היה עצוב, רגיש ונוגע ללב.

מול השקרים – לא חופש הדעה חשוב, אלא האמת. האמת על עביר ערמין, עאישה א-ראבי, פיראס אל-באו ועוד רבות ורבים שנהרגו מידי ישראלים על לא עוול בכפם, שאת זכרם אנחנו מציינים בטקס המשותף לצד זכרו של אבי וזכרם של ישראלים נוספים.

האירוע אינו "טקס זיכרון לנוח'בות", כדברי ראשת סניף הליכוד ברעננה, שהסיתה להמשך האלימות. הפלסטינים שאת זכרם אנחנו מכבדים עם משפחותיהם אינם מחבלים. מול השקרים – לא חופש הדעה חשוב, אלא האמת

האמת על כך שיש פלסטינים חפים מפשע, גם בעזה וגם בגדה, ועל כך שיש עם מי לדבר – גם אם יש כה רבים, בישראל ובפלסטין, שלא בוחלים באמצעים כדי שלא נדבר. וחשוב מכל – האמת הפשוטה, שהדרך היחידה לחיים בביטחון אינה גירוש או השמדה אלא שיתוף פעולה.

ד"ר איתי שניר הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ומחשבה חינוכית. איציק, אביו של איתי פתח מפעל בירדן עם שותפו וחברו זיאד. החלום התנפץ כאשר בשנת 2001 התנקש בו אדם בירדן בגלל היותו יהודי וישראלי. מאז הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני ואף כיהן בוועד המנהל. כמו כן ד"ר שניר חבר בארגון "אקדמיה לשוויון"