לבי על מורות ומורים המחנכים ברוח הומניסטית-ליברלית. בעבר הייתי בקהלם. בתקופתי כמנהל בית הספר הריאלי בחיפה, חינכתי כיתות י"א-י"ב ולימדתי לסירוגין אזרחות, פילוסופיה ומחשבת ישראל. התפקיד קשה ומורכב מאוד.

בתקופתנו – קשה עשרת מונים. דווקא משום היות החינוך ההומניסטי-ליברלי בעל פתיחות וסובלנות כלפי ריבוי קולות, הוא ניצב בפני דילמות עקרוניות תובעניות.

בתקופתנו – קשה עשרת מונים להיות מורה המחנכ/ת ברוח הומניסטית-ליברלית. דווקא משום היות החינוך ההומניסטי-ליברלי בעל פתיחות וסובלנות כלפי ריבוי קולות, הוא ניצב בפני דילמות עקרוניות תובעניות

אציין שלוש מהדילמות:

1

כיצד להקנות ערכים בהוויית חירות, מבלי לכפותם?

מלכתחילה חינוך אמיתי איננו יכול להיות בבחינת הטמעה חד סטרית. "אין ילדים", כתב יאנוש קורצ'ק, "ישנם אנשים ולהם קני-מידה ומושגים שונים, אוצר ניסיון שונה ותכונות והרגשות שונים".

החינוך ההומניסטי-ליברלי מבקש להקנות את ערכי כבוד האדם, שוויון, חירות וזכויות של אדם, אזרח ותרבות. בה בעת, עליו לאפשר שיח ביקורתי וחופשי שבו תלמידות ותלמידים רשאים להשיג על אותם הערכים עצמם.

הדילמה ברורה: אם החינוך יתעקש על הקניית ערכים בדרך של "ייקוב הדין", הוא יימָצֵא בסתירה פנימית; אך אם יעמיד הכול לוויכוח חופשי ולוהט, בלא בקרה ורסן, עלול הוא לאבד את היכולת לעמוד על הגנות מוסריות בסיסיות.

2

בחינוך לחירות המכירה בתפיסות "טוב" שונות, כיצד נתייחס לתפיסה שיש בה איום על האדם ועל חירותו?

הדילמה מוכרת במחשבה המדינית. עמד עליה הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין במסותיו על החירות. עיקרו של הפלורליזם, בהשקפתו, הוא חירות ההכרה בזכות קיומן של דעות, השקפות, צרכים ורצונות שונים בחברה; ההכרה בכך שלקבוצות השונות זו מזו במדינה מובטחת הזכות לבטא את עצמן, להתארגן, להתאגד, לממש את האינטרסים שלהן ולשמור על ייחודן.

הדילמה ברורה: אם החינוך יתעקש על הקניית ערכים בדרך של "ייקוב הדין", הוא יימָצֵא בסתירה פנימית; אך אם יעמיד הכול לוויכוח חופשי ולוהט, בלא בקרה ורסן, עלול הוא לאבד את היכולת לעמוד על הגנות מוסריות בסיסיות

במציאות עצמה, בכלל העמדות – בכלל תפיסות ה"טוב" – פעמים רבות אנו עדים, תוך השתאות או חרדה, לתפיסות "טוב" שאינן רק שונות, אלא גם הרסניות ומאיימות: לאומנות דתית-פשיסטית, גזענות, הדרת נשים, הכחשת זכויות מיעוטים, או הצדקת כוחנות, אלימות וכיבוש.

כיצד, אם כן, מבחין החינוך בין טוב ראוי לבין טוב הפוגע ביחידים ובחברה ומאיים על עצם הזהות המשותפת? מהו הגבול? ומי קובע  וכיצד מה ראוי ומה פוגע? זו דילמה מסובכת ומייסרת והיא טבועה בחינוך ההומניסטי-ליברלי מראשיתו.

מכל מקום, ברור שנדרש מהחינוך לא רק לאפשר אווירת חירות, הקשבה והיכרות עם העמדות השונות, בהן אלה המסוכנות, אלא עליו גם להציב בפני התלמידות.ים, ועד כמה שאפשר יחד איתם, גבולות מוסריים ברורים נגדן.

3

כיצד לחנך ליסודות ולערכי היהדות כאל טקסטים אנושיים-תרבותיים מול תפיסות דתיות ולאומניות המנכסות לעצמן בלבדית את המקורות והכתובים ומעניקות להם מעמד של קדושה, נוקשות ומשיחיות?

כיצד ליצור בכיתה הוויה חינוכית המעודדת דיאלוג של התלמידות והתלמידים עם מקורות תרבותם, מתוך פתיחות, ביקורתיות וחופש פרשנות, ומתוך בחירה אישית אקזיסטנציאלית באותם הרעיונות, האידיאות והמסורות אשר יהפכו לחלק מהגדרת הזהות ומהאתיקה שלהם? וכיצד, עם כל אלה, נבטא כבוד כלפי מאמינים דתיים תמימי דרך?

מושגים שונים, שנוצקו במהלך שנות הציונות, מבטאים את התפיסה הזאת ואת המגוון בה: "יהדות פלורליסטית", "יהודית ליברלית", "יהדות כתרבות", "יהדות עברית", "יהדות ישראלית". הרעיונות, המושגים והספרות, שנצברו בסאגה של הבניית הזהות היהודית הלא-אורתודוקסית, בהם גם הנוגעים בדו קיום בין "יהודית" ל"דמוקרטית", גודשים עגלות בנפחי תוכן עצומים, ואפשר ליטול מהם שפע שופע.

*  *  *

החינוך ההומניסטי-ליברלי נתון תמיד בדילמות מסובכות. ברם דווקא המורכבות שבו מעניקה לו את כוחו: היא מעמידה את המורה ואת הלומדת והלומד במקום שבו הם נדרשים לאחריות, לשיקול דעת ולהכרעה מתמדת. בכך מכשיר החינוך לא רק "תלמידים", אלא אזרחים חושבים ורגישים, החותרים לכך שהחברה תהא אנושית, חופשית, וצודקת.  

החינוך ההומניסטי-ליברלי נתון תמיד בדילמות מסובכות. ברם דווקא המורכבות שבו מעניקה לו את כוחו: היא מעמידה את המורה ואת הלומדים במקום בו הם נדרשים לאחריות, לשיקול דעת, ולהכרעה מתמדת

השאלות והסוגיות שנמנו כאן ואחרות הריהן ותיקות. אבל בימים אלה, במצב האומלל שבו שרויה ישראל, נוספו אליהן היבטים חדשים ייחודיים דוחקים. המחנכות והמחנכים נמצאים לבדם בחזית החינוך. הבה נסייע להם. דרושה עתה היחלצות של נשות ואנשי הגות, יצירה, תרבות וחינוך בולטים לבחינת הדילמות החינוכיות ולהענקת סיוע אינטלקטואלי, מוסרי ורוחני להתמודדותם המושכלת של העושים נאמנה במלאכת החינוך.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.