סרטון אנימציה שמסתובב ברשתות מציג כתב חדשות המבקש את התייחסות הבית הלבן לגבי תכתובות אימייל המצביעות על עומק קשריו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם עבריין המין ג'פרי אפשטיין. לתדהמת הכתב, דוברו של טראמפ מודה באשמה: "כן, הוא עשה את זה". "עשה מה?" תוהה הכתב שטרם הספיק להיכנס לפרטים. "הוא עשה הכול", מפטיר הדובר.

"אתם לא מתכוונים לנסות להכחיש את זה?" שואל העיתונאי, ומתקשה להסתיר את תדהמתו. "נה, אין טעם", מפטיר הדובר, ועובר ללהג על הנושא החשוב באמת: החנינה המסורתית לתרנגולי ההודו.

הפער המגוחך (והמבהיל) הזה בין העולם הישן (עיתונאי שדורש תשובות במסיבת עיתונאים) לעולם החדש (נשיא שלא מפריע לו שחושבים שהוא אנס ולא רוצה לבזבז על זה זמן) הופך את הסרטון הוויראלי למבט מפוכח על המציאות בעידן פוסט־אמת. אפשר להיתקל בתדהמה הזאת כמעט מדי יום ביומו בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית.

הפער המגוחך בין העולם הישן לעולם החדש הופך את הסרטון הוויראלי על הבית הלבן למבט מפוכח על המציאות בעידן פוסט־אמת. אפשר להיתקל בתדהמה הזאת כמעט מדי יום ביומו בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית

חנוך מילביצקי מנהל את ועדת הכספים. היועצת המשפטית שלצידו מנסה להחדיר רבע משפט מקצועי. לא משהו שנשמע מתריס מדי, בוודאי לא פוגעני. הנוהל המקובל הוא לכל הפחות לאפשר לה להביע הסתייגות ולתת דגשים משפטיים – למען הסדר הטוב, כמו שאומרים.

אבל מילביצקי מהסה אותה בפראות ובאלימות. מבחינתו, למקום ולזמן אין משמעות – כך היה נוהג במרכז הליכוד, בסיעה המקומית שהקים בפתח תקווה ואולי גם בבית: אני הדון, אני האדון. את השִּפחה של הוועדה. תשתקי כשאני מדבר. וגם כשאני לא מדבר.

חנוך מילביצקי הוא בושה לכנסת.
זה מה שקורה שממנים חשוד באונס ליו"ר ועדת הכספים.
אין להתפלא, גועל.
ואין צדיק בסדום. pic.twitter.com/q1miQwhsS7

— ‎עדי עזוז – Adi Ezuz (@AdiEzuz) December 28, 2025

היועצת – פגועה מן הסתם מיחס מיזוגני ובוטה, אך יותר מכל מביטול מעמדה המקצועי – מנסה בכל זאת לאחוז בקרנות המסורת: לבקש להשלים את הטיעון, להילחם על זכות קיומה כאשת מקצוע. בטון רגוע, בשפה מקצועית.

מילביצקי מתרצה לרגע, מבקש ממנה להשלים את דבריה, אך מייד מכה שנית. הפעם הוא כבר מעליב את כל "הייעוץ המשפטי", מכנה אותו בשמות, ונראה כמי שאיבד כל רצון בכבוד בסיסי והדדי. הוא הנשיא טראמפ שאינו טורח להכחיש משהו שממילא לא מעניין אותו ולתחושתו גם אף אחד אחר: ייעוץ משפטי זה קשקוש, סדרי עבודה הם סרח עודף. רק סחים ועיתונאים עוד עוסקים בהם.

שמחה רוטמן מגיע לראיון ב"יומן הבוקר" של "כאן רשת ב". מולו מראיין "מפעם", אריה גולן. ברדיו "103FM" ינון מגל וחיים לוינסון היו צוחקים איתו וצוחקים עליו, ואז צורחים איתו וצורחים עליו. ואז אולי גם נפרדים ממנו במפגן אוקסימורוני טיפוסי של חיבוק וטינוף מלכותי. ואז היו הולכים מכות ביניהם. ואז מתפייסים ומניחים תפילין יחד.

רוטמן מתייחס לאולפן כאל ועדת החוקה שאותה הוא מנהל (שגם אליה הוא מתייחס כאל בית המרזח הפרטי שלו): מבחינתו אפשר לזרוק את גולן החוצה. למה? כובע

אבל ב"כאן רשת ב" עדיין יש "סדר של ריאיון": שאלות ותשובות. ניסיון להבחין בין שחור ללבן במציאות כאוטית. גולן מבקש לעמת את רוטמן עם דברים חמורים במיוחד, ברורים ומוקלטים, שאמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ולפיהם צריך לדרוס את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.

גולן מבקש התייחסות – רוטמן מייד קורא לו "שקרן". גולן אומר "יש הקלטה" – רוטמן מתחיל להשתולל בשידור. עכשיו אני אדבר, אתה משקר וכו'. ללא משחק מקדים, מאפס למאה.

שמחה רוטמן הוא שקרן וגזלטן.

1. הסרטון הזה הוא הדגמה מעולה של גזלייטינג והטיפול הנכון בו. תראו (או יותר נכון, תשמעו), מה רוטמן עושה פה.

אריה גולן מצטט את סמוטריץ'. מה עושה רוטמן? קודם כל קורא לו שקרן, ואפילו מאיים עליו בדיבה. זו השיטה הכוחנית והאלימה הרגילה של רוטמן. pic.twitter.com/PItwugae2C

— Revital Salomon (@TheSharkLady) December 30, 2025

לכאורה, התנהלות רדיופונית "מקובלת". אלא שרוטמן בעצם מתייחס לאולפן כאל ועדת החוקה שאותה הוא מנהל (שגם אליה הוא מתייחס כאל בית המרזח הפרטי שלו): מבחינתו אפשר לזרוק את גולן החוצה. למה? כובע. לו היה יכול, היו ניגשים עכשיו אנשי משמר "כאן רשת ב" ומוציאים אותו מהאולפן, לקול מחאתו ורגליו הבוטשות. לא מעניין אותו מה הוקלט או מה לא הוקלט. אני יצאתי בחמש.

למוחרת סמוטריץ' יעמוד מאחורי דבריו ולא יחזור מהם. יש הקלטה, יש וידיאו. אבל רוטמן עדיין יצא בחמש. בסיטואציה המתסכלת הנוכחית לא נותרה הרבה ברירה אלא להיצמד לטקסטים הישנים מפעם, כמו בדואי זקן, חרוש קמטים ומותש. להעמיד פנים שיש כללים ונורמות, ולפעמים אפילו לדבוק בשפה המליצית והמתייפייפת מלפני עשרות שנים.

כך גם בבית המשפט העליון, שהולך והופך לזירת הקרב של הליכודניקים הצווחנים. גם מבחינתם אין משמעות למקום, לזמן, למסגרת ולסדר. אין הבדל בין שוק הכרמל, מצודת זאב או בג"ץ – וכולם זירה להשתולל. טוענים שזה בגלל "הפריימריז", אבל אני חושב שמזמן כבר לא. יש פה מציאות חדשה.

באמצע הדיון בעניין סמכויותיו של מבקר המדינה קם לו סגן השר אלמוג כהן ומתחיל לצעוק. השופטת דפנה ברק־ארז מבקשת ממנו לעצור ולכבד את המקום. אלמוג אינו משיב לה, רק ממשיך להשתולל

באמצע הדיון בעניין סמכויותיו של מבקר המדינה קם לו סגן השר אלמוג כהן ומתחיל לצעוק. השופטת דפנה ברק־ארז מבקשת ממנו לעצור ולכבד את המקום. אלמוג אינו משיב לה, רק ממשיך להשתולל. לא כי הוא בריון ולא כי הוא אלים. כי הוא אלמוג. הוא לא מכיר אחרת.

בכנסת הוא הסתובב פעם עם מצלמת אייפון וצילם "שיגועים", כולל קולות של עיזים ליד ח"כים ערבים. בבית הספר הוא מן הסתם הדביק מסטיק או מכונת פלוצים לכיסא של המורה. לו יכול היה להגיע לברק־ארז היה מדביק גם לה.

ברק־ארז מבקשת להוציא את כהן או להורות לו לעזוב את האולם בעצמו. אבל מה שמרתק הוא דווקא השפה שבה היא משתמשת אחרי שהוצא. במקום להתרגז או לנזוף, היא מדברת אל הפרוטוקול (כלומר אל שר ההיסטוריה) בשפה המליצית ביותר האפשרית:

"חבל מאוד שהייתה הפרעה לסדרי הדיון, מכיוון שכאשר מוגשת בקשה מנומסת וסדורה בית המשפט קשוב לה. לא כן כאשר הדברים נעשים רק על מנת לפגוע בסדרי הדיון".

דוק חיוך קל נסוך על פניה של ברק־ארז. היא יודעת שזה כמעט מצחיק לדבר על "חבל" ו"בקשה מנומסת וסדורה" ו"בית המשפט קשוב" בהקשרים של בריונים כמו כהן. היא מבינה היטב שזה כמו להגיד לילד בן שלוש לאכול בפה סגור או להרחיק את האצבע מהאף. אבל היא מעדיפה להיאחז בקרנות בית המשפט, במקום להיסחף בזרם שישטוף אותה החוצה.

לברק־ארז נותרה רק האופציה להסתכל אל החלל הריק ולדבר על "בקשה מנומסת". עד שגם החלל הריק יגיד לה שהיא סתם משקרת. ושפעם ראשונה, שנייה, שלישית – צאי החוצה

אז נותרה לה רק האופציה להסתכל אל החלל הריק ולדבר על "בקשה מנומסת". עד שגם החלל הריק יגיד לה שהיא סתם משקרת. ושפעם ראשונה, שנייה, שלישית – צאי החוצה.