ארגונים לא ממשלתיים הם מרכיב משמעותי בחברה המודרנית. ככלל, הם קמים ופועלים בנושאים, שלדעת מקימיהם המדינה ו/או המגזר העסקי לא מטפלים בהם באופן משביע רצון, או שאינם אמורים לטפל בהם, או שעלולים לעמוד בניגוד אינטרסים עם פעילות המדינה או המגזר.

כך למשל, מקימי ארגון "יד שרה" זיהו את הצורך בהשאלת ציוד רפואי לציבור הרחב. הממשלה הייתה כמובן מודעת לצורך זה, אבל המצב שבו הנושא מתופעל על ידי ארגון לא ממשלתי – נוח לה משלל סיבות.

ככלל, ארגוני צדקה אינם אנטגוניסטים למדינה – הם פועלים במקביל אליה וממלאים חללים בפעילות הממשלתית או העסקית. המדינה מכירה בחשיבותם באמצעות הקלות מס לתורמים לארגונים אלה, כך שהיא מממנת באופן עקיף חלק מתקציבם, ולעתים גם במישרין על ידי תקציבים כאלה ואחרים.

ארגוני צדקה אינם אנטגוניסטים למדינה – הם פועלים במקביל אליה וממלאים חללים בפעילות הממשלתית או העסקית. המדינה מכירה בחשיבותם באמצעות הקלות מס לתורמים לארגונים אלה

לעומת זאת, ארגוני סנגור וארגונים לשינוי חברתי, כאלה שעוסקים בעניינים שנוגעים לאיכות סביבה, זכויות אדם וכיוצא באלה נושאים, לא רואים עין בעין עם הממשלה את מדיניותה בנושאים אלה. יתר על כן, כאסטרטגיה יעדיפו לשמור על הפרדה ממנגנוני המדינה. למרות זאת, גם הם נחשבים למרכיבים חיוניים של הזירה הציבורית. לעתים מי שתורם להם לא ייהנה מהטבת מס, אולם על עצם פעילותם אין ערעור.

החוזה הלא כתוב בישראל בין המדינה לאזרחיה קובע, שעל המדינה לעסוק בכל תחומי החיים. כך למשל, היא יכולה לקבוע באיזה אופן ועל ידי מי יתחנכו תלמידי ישראל ומה התכנים שילמדו במערכת החינוך, אבל היא לא יכולה לסלק את ידיה מחינוך הילדים.

לא כך המצב בארגונים לא ממשלתיים. הם יכולים לקבוע את ייעודם ולקבוע לא להתייחס לתחומים אחרים. לאף אחד אין בעיה עם העובדה שהחברה להגנת הטבע עוסקת בשמירת טבע ולא משאילה ציוד רפואי. לא לשם כך היא קמה. 

תחום אחד שמדינות לא מוכנות שארגונים לא ממשלתיים או עסקיים יעסקו בו הוא הביטחון והשימוש בכוח ובאלימות. בדרך כלל ארגון לא ממשלתי חמוש מוגדר על ידי המדינה כארגון פשע או טרור. לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, כמו חברות שמירה וכיוצא באלו ארגונים, אבל תנאי יסודי לקיומם החוקי הוא שפעילותם מתואמת עם המדינה ומוסדרת על ידה.

בניגוד למדינה, ארגונים לא ממשלתיים יכולים לקבוע את ייעודם ולקבוע לא להתייחס לתחומים אחרים. לאיש אין בעיה עם העובדה שהחברה להגנת הטבע עוסקת בשמירת טבע ולא משאילה ציוד רפואי. לא לשם כך היא קמה

ארגון חמאס הוא ארגון לא ממשלתי. ככזה יש לו מטרה – הקמת ישות אסלאמית על כל שטחה של פלסטין. האמצעי העיקרי להשגת המטרה הוא ג'יהאד. על מנת להשיג מטרה זו הוא מקדם עניינים כמו פעילות רווחה, חינוך, ערבות הדדית ויחסי גומלין עם ארגונים וישויות אחרות. כל אלה הם אמצעים על מנת להגשים את מטרת הארגון.

חוסר ההבנה של עניין זה בולט מאוד לאור מה שידוע עד עתה על תפיסת העולם של הממשלה ושל הגופים הביטחוניים טרם השבעה באוקטובר 2023. הרעיון שלחמאס חשוב לטפל ברווחה הכלכלית של תושבי הרצועה, שהוא עוסק בבניית תשתיות חברתיות, ושהכסף שמרוויחים עזתים בעבודתם בישראל הוא מרכיב משמעותי בכלכלה הפלסטינית הצומחת ברצועה – מתעלם מכך שחמאס הוא ארגון לא ממשלתי באופיו.

לכן, מבלי לזלזל באף אחד מהמרכיבים האלה, הם משניים ושלישיים בסדרי העדיפויות שלו. מה שחשוב לחמאס הוא להקים יישות אסלאמית על כל שטחה של פלסטין, הא ותו לא.

היבט נוסף שראוי להתייחס אליו הוא מערכת היחסים בין חמאס לבין ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים כמו "אמנסטי אינטרנשיונל", "רופאים ללא גבולות" Human Rights Watch ודומיהם.

לכאורה, קיימת תהום שאיננה ניתנת לגישור בין ארגונים אלה לבין חמאס. הראשונים הם ארגונים מערביים שדוגלים בערכים אוניברסליים, רובם חילוניים, אזרחיים וליברליים. חמאס הוא ארגון צבאי אסלאמי קיצוני, לאומני-דתי ואולטרה-שמרני.

חמאס הוא ארגון לא ממשלתי שמטרתו הקמת ישות אסלאמית בכל שטח פלסטין. האמצעי העיקרי לכך הוא ג'יהאד. ענייני הרווחה, החינוך וכדומה בהם הוא עוסק הם אמצעים משניים על מנת להגשים את מטרת הארגון

עם זאת, ברמה העקרונית, הארגונים הלא ממשלתיים הבינלאומיים רואים בחמאס ארגון לא ממשלתי עמית. לפיכך, הביקורת שלהם מוגבלת למעשיו ולסוכנויות הממשל השונות ברצועה. למשל, אם חברי חמאס יענו אסירים או יירו טילים על ישראל. מאידך, הם לא יטילו על חמאס את האחריות לדאוג למזון, דיור או שירותי בריאות.

גם חמאס רואה את המצב באופן שכזה: הוא יעדיף להחרים מזון לטובת לוחמיו,  והעובדה שאזרחים נותרים רעבים לא רק שלא תפריע לו, אלא שהיא תשמש עבורו אמצעי תעמולה לגיטימי בדרך להשגת מטרתו.

וכך, למרות שהארגונים הלא ממשלתיים הבינלאומיים מודעים לכך ולמרות שלמדינת ישראל אין דריסת רגל ברצועה למעלה משני עשורים, הם יטילו עליה את האחריות על הנעשה ברצועה בעניינים שכאלה.

לשיטתם, ישראל היא המדינה השולטת ברצועה ומכוח זה היא האחראית בעיניהם כמעט לכל דבר שמתרחש שם, בוודאי שבימים אלה שבהם התשתיות האזרחיות שפעלו ברצועה עד המלחמה קרסו לגמרי.

אז מה לעשות? ראשית חשוב להבין מי נמצא מולנו. חמאס זה ארגון שיש לו מטרה ברורה אחת ויחידה. מי שחושב שניתן לשחד אותו, למתן אותו או לשכנע  אותו לשנות את דרכו, משול למי שמאמין שבתמורה לסכום הגון האגודה למלחמה בסרטן תתחיל לעודד שימוש בסיגריות.

למרות שהארגונים הלא ממשלתיים הבינלאומיים מודעים למטרות חמאס, ולמרות שלמדינת ישראל אין דריסת רגל ברצועה למעלה משני עשורים, הם יטילו עליה את האחריות לנעשה ברצועה

חשוב גם להבין את מערכת היחסים שבין ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים לבין חמאס. הם רואים בו ארגון עמית, שאמנם דרכו מנוגדת לדרכם, אבל עדיין מדובר בארגון לא ממשלתי. לפיכך, הם מטילים את האחריות על הגוף המדינתי ששולט ברצועה לשיטתם. לארגונים אלה יש דלת פתוחה לתקשורת ההמונים ברחבי העולם והשפעתם על דעת הקהל היא מאוד משמעותית ותוצאותיה ניכרות בהידרדרות מעמדה הבינלאומי של ישראל.

אני מודה לחבריי ועמיתי יעל וייס-רינד וד"ר נתנאל פלמר שקראו והעירו.

פרופ' מיכאל (מיקי) ארליך נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, יליד צ'ילה. מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית של המזרח התיכון בימי הביניים, תוך התמקדות בתחומים: אסלום ושיערוב, עיור, הגירות, עליות לרגל, צלבנים ועוד. פעיל בתחומי חברה, סביבה והסברה. אוהב לטייל בארץ ובחו"ל, מוסיקה וקולנוע.