ב-8 בינואר 2026, מפקד צבא לבנון עדכן את הממשלה, כי השלב הראשון בתוכנית ליישום מונופול המדינה על הנשק הושלם, והושגה "שליטה יעילה וממשית" מדרום לנהר הליטני, למעט האזורים שבשליטת ישראל.

השרים הלבנונים מתנגדי חזבאללה דרשו לוחות זמנים מחייבים להמשך הדרך, בעוד ששרי חזבאללה התנו כל התקדמות בהפסקת ההפרות הישראליות. בתום הישיבה, הממשלה הנחתה את הצבא להכין תוכנית לפירוק הנשק מצפון לליטני, אולם לא נקבעו לוחות זמנים.

שלישיית הבכירים הלבנונים – הנשיא ג'וזף עאון, ראש הממשלה נוואף סלאם ויושב ראש הפרלמנט נביה ברי – בירכו על ההודעה, והדגישו את הצורך לספק לצבא את הכלים הנדרשים לביצוע משימותיו.

השרים הלבנונים מתנגדי חזבאללה דרשו לוחות זמנים, בעוד ששרי חזבאללה התנו התקדמות בהפסקת ההפרות הישראליות. בתום הישיבה, הממשלה הנחתה את הצבא להכין תוכנית, אך לא נקבעו לוחות הזמנים

ראש הממשלה נוואף סלאם הבהיר, כי תפקיד "ההתנגדות", קרי חזבאללה, הסתיים עם נסיגת ישראל מדרום לבנון עוד בשנת 2000, וכי רק המדינה והצבא הם שמגינים כיום על לבנון. חזבאללה מצידו שב והדגיש, כי הוא יישם את הסכם הפסקת האש וכי על ישראל למלא את כל התחייבויותיה.

העמדה הישראלית כלפי הזירה הלבנונית בעינה עומדת, כלומר: ציפייה שממשלת לבנון תשלים את פירוק הארגון מנשקו בכל המדינה, תוך הגברת הלחץ על חזבאללה, אף במחיר הסיכון של עימות חזיתי מולו.

לפי שעה, נראה שוושינגטון עודנה מגבה את התפיסה הישראלית, אף שהיא קשובה למדי גם לחשש הלבנוני מגלישה למלחמת אזרחים. התמיכה האמריקאית בראייה הישראלית שונה מהזירה הסורית, שם ארה"ב פועלת בנחישות לגבות את משטרו של אחמד א-שרע, כולל סביב העימותים בימים האחרונים מול הכורדים, והישגיו מולם, וככל הנראה לאו דווקא בעצה אחת עם ישראל.

המחאות החריפות באיראן, והציפיה לתקיפה אמריקאית (שלפי שעה לא התממשה), השפיעו מטבע הדברים, ובאופן ישיר, על לבנון. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י ביקר בביירות, למורת רוחה הברורה של ממשלת לבנון. זו הבהירה ככל יכולתה שאין לה עניין בביקורו כעת, אולם האיראני התעקש והגיע למדינה.

העמדה הישראלית כלפי הזירה הלבנונית בעינה עומדת, כלומר: ציפייה שממשלת לבנון תשלים את פירוק הארגון מנשקו בכל המדינה, תוך הגברת הלחץ על חזבאללה, אף במחיר הסיכון של עימות חזיתי מולו

עראקצ'י נפגש עם צמרת הממשל הלבנוני וכמובן גם עם מנהיג חזבאללה, ללא נוכחות של נציגי הממשלה. אגב, המודיעין הלבנוני תפס ארבע מזוודות שהשר האיראני הביא אתו, והורה להשיבן למטוס.

שר החוץ הלבנוני יוסף ראג'י, המגלה עמדה אמיצה ונוקבת נגד איראן, הסביר ש"אנחנו חייבים לשמור על עיניים פקוחות" – בכוונו למזוודות שהוביל השר האיראני. השר הלבנוני הגדיל עשות, ובראיון ל"סקיי ניוז" בערבית (14.1) אמר ש"כל עוד הנשק במדינה איננו לחלוטין תחת מונופול המדינה, ישראל תמשיך לצערנו לדבוק בזכותה לתקוף, וזאת בהתאם להסכם (הפסקת האש)".

דבריו של ראג'י התפרשו כמעין אישור לבנוני להמשך התקיפות הישראליות, כל עוד חזבאללה איננו מתפרק מנשקו. למותר לציין, שאמירותיו זכו לביקורת חריפה מצד דוברי הארגון.

אם-כן, מה לגבי המשך הדרך?

תמונת המצב מורכבת מאוד. מחד גיסא, ישראל זוכה כאמור לתמיכה ברורה מצד ארה"ב. מוסיפה לתקוף יעדי חזבאללה ברחבי המדינה, ולפי שעה ללא תגובה מצד הארגון. זה האחרון אמנם מבהיר, ש"סבלנותו פוקעת", אולם ברור לו שעימות רחב מול ישראל לא יזכה לתמיכה ציבורית בלבנון. זאת ועוד, בהינתן מצבו הקשה של המשטר האיראני, והגיבוי האמריקאי לישראל, תנאי המערכה אינם לטובתו.

מחד, ישראל זוכה לתמיכה ברורה מארה"ב ותוקפת יעדי חזבאללה בלבנון, עד כה ללא תגובת הארגון. חזבאללה אמנם מבהיר ש"סבלנותו פוקעת", אך יודע שעימות רחב מול ישראל לא יזכה לתמיכה ציבורית בלבנון

הממשלה בלבנון הגיעה, בראייתה, למיצוי כוחה בנסיבות הנתונות. השלב הראשון של ההשתלטות על הנשק בדרום המדינה מוצג כהישג. חשוב לציין, שחזבאללה שיתפו פעולה עם הצבא בחלק מפעולות איסוף הנשק, על מנת להימנע מעימותים, וכדי לא לשחק לידיה של ישראל.

כאמור, ממשלת לבנון לא הכריעה ביחס להמשך הדרך ולהרחבת מהלך פירוק הנשק גם מצפון לליטני. בכך, כך נראה, היא מבקשת להרוויח זמן, על מנת לראות כיצד ההתפתחויות האזוריות יתרמו למרחב התמרון שלה.

ניתן לשער, שבביירות תולים תקוות בהמשך תהליך היחלשותו של המשטר בטהרן, ואולי אף משתעשעים באפשרות שזה ינחה את חזבאללה להיענות למדיניות הממשלה בביירות, כניסיון לצנן את הלחץ האמריקאי עליו.

ישראל, כמו תמיד, בעמדת המתנה, ומוסיפה לנצל את מרחב התמרון שלה להמשך התקפות על גורמי חזבאללה. חשוב מאוד לציין, שמתקיים, במידה מסוימת, מעין מפגש אינטרסים בינה לבין ממשלת לבנון, וזה נרמז בדבריו של שר החוץ הלבנוני לעיל. זאת, לנוכח העובדה שממשלת לבנון מבקשת להימנע מהגברת הלחץ הצבאי על חזבאללה, מחשש (מובן, אולי) לגלישה למלחמת אזרחים, אירוע טראומטי לכלל תושבי לבנון. המשך הלחץ הצבאי הישראלי על חזבאללה איננו מנוגד אם-כן לחלוטין להעדפותיה של לבנון.

ממשלת לבנון לא הכריעה ביחס להמשך הדרך ולהרחבת מהלך פירוק הנשק גם מצפון לליטני. בכך, כך נראה, היא מבקשת להרוויח זמן, על מנת לראות כיצד ההתפתחויות האזוריות יתרמו למרחב התמרון שלה

אולם מדובר במצב מורכב ושברירי, שסיכויי המשך הצלחתו תלויים באסטרטגיה ארוכת טווח יותר, שמשלבת אמצעים צבאיים ומדיניים, ואיננה נשענת על כוח צבאי בלבד.

דומה, כי בשנתיים האחרונות ישראל התמכרה לתפיסה שרואה באמצעי הצבאי את חזות הכול. הגם שחלקה מובן לנוכח ה-7 באוקטובר, הרי שזו איננה אסטרטגיה בת-קיימא. זו חייבת לשקלל את ההצלחות הצבאיות בשטח, את הסיכונים למיסקלקולציה ואולי יותר מכל, כיצד ומתי יש לנצל זאת למהלכים מדיניים שמשרתים את האינטרסים הישראליים החיוניים.

דוגמה מובהקת לכך ניתן לגזור מהזירה הסורית. ישראל יכלה להגיע להסכם ביטחוני עם המשטר החדש בדמשק, בתנאים (מאוד) נוחים לה, תוך ניצול העובדה שמשטר א-שרע שיווע בתחילת דרכו ללגיטימציה למשטרו. כעת, לאחר ההישגים שלו מול הכורדים, והביטחון העצמי שהוא צובר בחודשים האחרונים לנוכח התמיכה האזורית והבינלאומית האיתנה בממשלו – סביר שיקשיח את עמדותיו, אף שעניינו בהסכם נותר בעינו.

הזירה הלבנונית מורכבת וסבוכה, לא פחות (ואולי אף יותר) מזו הסורית. אולם, בעינה עומדת העובדה שהממשל הנוכחי בביירות אימץ אג'נדה חדשה ואמיצה, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים. תהליך יישומה בשטח מתבצע באיטיות בעיניים ישראליות, אולם הכרחי להפנים כי מדובר בזירה לבנונית נפיצה, עם טראומה היסטורית של מלחמת אזרחים ממושכת ועקובה מדם, שהביאה לכניסתם של שחקנים חיצוניים למדינה – ובראשם סוריה, איראן וגם ישראל.

ההתפתחויות בזירה האזורית – חולשתו של המשטר בטהרן עד כדי סימני שאלה על עצם הישרדותו, והתחזקותו של משטר א-שרע בדמשק – משרתות את ישראל. אלו מצמצמות עוד יותר את מרחב התמרון של חזבאללה. ניתן וחובה לנצל זאת כדי לקדם מהלכים שעשויים לחזק את הממשלה בביירות.

ההתפתחויות האזוריות – חולשת המשטר בטהרן והתחזקותו משטר א-שרע בדמשק – משרתות את ישראל, ומצמצמות את מרחב התמרון של חזבאללה. מוטב לנצל זאת לקידום מהלכים לחיזוק הממשלה בביירות

צעדים אלו יכולים להינקט, אף בעצה אחת עימה. ערוצי הקשר מרובים ושמישים. יש לשוב ולשנן תובנה חשובה, שאף הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בדרכו המיוחדת כנראה מבין – דיפלומטיה המבוססת על כוח צבאי עדיפה, לעיתים, על פני השימוש בו.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/