שעת בוקר מוקדמת. משב רוח קריר עולה מן החידקל. אני עומד ברחוב בבגדד, מביט במפה שבידי, ואז שוב בדלת, ותוהה אם הגעתי למקום הנכון. חתול נועץ בי מבט מן הקיר המתפורר.
אני מחפש את ביתו של יצחק עמית (לא נשיא בית המשפט העליון!) שחי כאן עד 1971. משפחתו נמלטה מעיראק לאחר שמפלגת הבעת' עלתה לשלטון; בני המשפחה היו בין האחרונים בקהילה היהודית של בגדד שעזבו את העיר.
שיטוט בבגדד יכול להוביל אותך לאורך גדות החידקל עטורות העצים, על פני לבנים עות'מאניות, וילות משנות ה-30, ופוטוריזם מבטון של שנות ה-70. היא רב-שכבתית, שברירית, ושונה מכל מקום אחר
בידי ציור של הבית ששלח לי עמית. "אני זוכר כל פינה", הוא אומר לי. "אני זוכר את זה מצוין, כי כל החיים שלי הייתי רק במקום ההוא".
הלוואי שהכרתי את העיר היטב כמו יצחק. מולי עשרות בתים מתפוררים, ולכל אחד סיפור משלו. למרות הציור של עמית, אינני מצליח להבין איזה מהם היה פעם ביתו. אני ממשיך הלאה.
האדריכלות של בגדד יוצאת דופן: שכונות ארט דקו מתפוררות, אולם ספורט בתכנון לה קורבוזיה, ותחנת הרכבת הגדולה שבנו הבריטים, תוך שימוש בכל "הטריקים" האדריכליים למזג אוויר חם שלמדו בתת-היבשת ההודית.
גם המודרניזם של אמצע המאה שגשג כאן, באקלים המהפכני של אחרי 1958 שאופיין באופטימיות תרבותית ובכסף חדש מן הנפט. וולטר גרופיוס ומשרד אדריכלים בשם The Architects Collaborative תכננו את אוניברסיטת בגדד.
האדריכלות של בגדד יוצאת דופן: שכונות ארט דקו מתפוררות, אולם ספורט בתכנון לה קורבוזיה, ותחנת הרכבת הגדולה שבנו הבריטים תוך שימוש בכל "הטריקים" האדריכליים למזג אוויר חם שלמדו בהודו
אדריכלים עיראקים, כמו מוחמד מקיה וריפעת צ'אדרג'י, שזרו הדים של צורות עבאסיות ומסופוטמיות לתוך סגנון מודרני, אך מקומי במובהק.
שיטוט בעיר הזאת יכול להוביל אותך לאורך גדות החידקל עטורות העצים, על פני לבנים עות'מאניות, וילות משנות ה-30, ופוטוריזם מבטון של שנות ה-70. היא רב-שכבתית, שברירית, ושונה מכל מקום אחר.
מוחמד אלסופי לא מפסיק לזוז, להצביע על דברים או לומר שלום כמעט לכל אדם. הוא אדריכל, והוא לוקח אותי לסיור רגלי ברובע המרכזי ההיסטורי, שעל שיקומו הוא מפקח כעת – פרויקט משותף לממשלה, למגזר הבנקאי וללשכת ראש העיר. ההתפוררות, שהואצה בשל העוני והמחסור של עידן הסנקציות, הציבה איום גדול לא פחות מן המלחמה על הישרדותן של השכונות ההיסטוריות של בגדד.
אנשים רבים "שנאו תקופה מסוימת – גם אם היא הניבה בניינים יפים – מפני שהיא נקשרה לתקופות פוליטיות", הוא אומר לי. הזנחה או פירוק של התשתיות מאותה עת היו גם דרך לשכוח, למחוק מרכיבים של עבר שחלק מן האנשים רצו להדחיק.
אנשים "שנאו תקופה מסוימת – גם אם היא הניבה בניינים יפים – מפני שהיא נקשרה לתקופות פוליטיות". הזנחה או פירוק של התשתיות מאותה עת היו גם דרך לשכוח, למחוק מרכיבים של העבר שרצו להדחיק
דבריו מזכירים לי שיחה קודמת שהייתה לי על מרפסת של בית תה, שבה פיגוע התאבדות הרג את אחיו של האיש שזה עתה מילא מחדש את כוסי.
עמר כרים, עיתונאי עיראקי שהיה גם הוא שם באותו יום, סיפר לי על חומות הבטון נגד פיצוצים שעד לא מזמן חצו את השכונה הזו, ועוד רבות אחרות ברחבי העיר. זו הייתה תרומתה של ארצות הברית לאדריכלות של בגדד, הוא אומר. שמחנו לראות אותן נעלמות.
בגדד היא עיר של רבדים היסטוריים, ובכל זאת שכבות מסוימות כבר אינן; הן נתלשו ונקלפו מהר מכפי שאפשר היה להצילן. יש שכבות שמתגעגעים אליהן ויש כאלה, כמו החומות, שאיש אינו מתאבל עליהן.
כשאני צועד עם אלסופי במורד רחוב א-רשיד, החיים התרבותיים של העיר ההיסטורית רוחשים סביבנו: חזיתות ששוקמו זה עתה באור שמש חורפי, מוכרי ספרים וחנויות לחומרי בניין, בתי קפה מלאים בגברים המשחקים דומינו ושש-בש.
בגדד היא עיר של רבדים היסטוריים, ובכל זאת שכבות מסוימות כבר אינן; הן נתלשו ונקלפו מהר מכפי שאפשר היה להצילן. יש שכבות שמתגעגעים אליהן ויש כאלה, כמו החומות, שאיש אינו מתאבל עליהן
בתוך כל זה הוא מספר את סיפורי הבעלות והקשרים שמאחורי כל שיקום. אבל ההמולה הזו שקטה מעט מכפי שהייתה פעם. רבים מאלה שהרכיבו את האליטה האינטלקטואלית והתרבותית של עיראק עזבו את העיר ועדיין לא חזרו.
כאן, במרכז ההיסטורי של בגדד, הבירה העתיקה של האימפריה העבאסית נמצאת מתחת לרגלינו, קבורה במשך מאות שנים. היא נקברה לאחרונה בידי העות'מאנים בראשית המאה ה-20, כשהם סללו את רחוב א-רשיד כדי לאפשר תנועת כלי רכב מהירה יותר מכפי שהתאפשרה בסמטאות המתפתלות הישנות.
זה היה "האזור הירוק" של המנהל העות'מאני ואז של המנדט הבריטי. מאוחר יותר, לאחר העצמאות, הפך האזור ללב התרבותי והאינטלקטואלי של העיר.
"כלומר, יש כמה 'בגדד' שעליהן אנחנו מדברים", אומר כנאן מקיה, האקדמאי העיראקי-אמריקאי הידוע בזכות עבודתו על מונומנטים עיראקיים ועל עריצות.
"יש את בגדד המקורית, כפי שהייתה, מן התקופה העות'מאנית ועד שהבריטים הגיעו. יש תרומה בריטית משנות ה-20 וה-30… סיפור חדש נפתח שוב אחרי 1968, כשהבעת' עלה לשלטון", ושוב אחרי 2003. "כל אלה הן ערים שונות שבמקרה חולקות את אותו שם".
"יש כמה ערים שונות שבמקרה חולקות את השם "בגדד". יש את בגדד המקורית, כפי שהייתה מהתקופה העות'מאנית ועד הבריטים. סיפור חדש נפתח שוב אחרי 1968, כשהבעת' עלה לשלטון, ושוב עם האמריקאים ב-2003"
"חלקים רבים מן הזהות שלנו ומן הזיכרון התרבותי שלנו נפגעו או אבדו בעשורים האחרונים… הפרטים שמרכיבים את המרקם הרגשי של החברה העיראקית", מסביר חיידר איברהים, מפיק קולנוע שחי ועובד כאן.
זהו רגש שמהדהד גם אצל ג'רלדין שטלאר, היסטוריונית של עיראק המודרנית, כשהיא אומרת לי: "אלה שכונות שלמות של בתים משנות ה-20, ה-30 וה-40… שהעניקו לבגדד את אופייה המיוחד מאוד".
היא מוסיפה כי "היעלמותה של הסביבה הבנויה העירונית הזאת… משפיעה עמוקות על האופן שבו אנשים מתמצאים במרחב ומגדירים את עצמם כבגדדים – כעיראקים".
בהמשך הרחוב אני מבקר במשרד שבאתר השיקום של מסגד אל-ח'ולפא, מבנה שממילא חוצה שתי תקופות בהיסטוריה של בגדד. יש שם מינרט (מעין צריח) מן המאה ה-13 – פעם הנקודה הגבוהה ביותר בעיר – שכעת נטוי כמו מגדל פיזה אסלאמי. כרוך סביבו מסגד מודרניסטי שבנה מוחמד מקיה בשנות ה-60, וכיום נחשב ליצירת מופת של האדריכלות המודרניסטית העיראקית.
במשרד אני פוגש את רדואן חמושי, מהנדס, ואת בתו, מרים. במקור הם ממוסול; הם נמלטו כפליטים לאוסטרליה אך חזרו, תחילה כדי לסייע בשיקום עירם לאחר שנהרסה בידי המדינה האסלאמית (דאעש), וכעת כדי למנוע מן המינרט הבגדדי הזה לקרוס אל הרחוב.
עבודות מתבצעות לשיקום מסגד אל-ח'ולפא, מבנה שממילא חוצה שתי תקופות בהיסטוריה של בגדד: יש בו מינרט מהמאה ה-13 שכעת נטוי כמו מגדל פיזה אסלאמי, וסביבו כרוך מסגד מודרניסטי שנבנה בשנות ה-60
בחוץ, שוק ציפורים רועש מאוד ממלא את המדרכה, נשרים עצומים עומדים על גבי כלובים של תרנגולות רגועות להפתיע. לקולות אווזים ויונים, רדואן ומרים חמושי מגישים לי תה ומובילים אותי בין מורכבויות העבודה: השרוול הזמני שעטפו סביב המגדל; הכבלים שמייצבים אותו. על השולחן מונחת תמונה של המגדל הנטוי בפיזה. "שלנו עתיק יותר", הם אומרים בגאווה.
מחוץ לדלת המשרד, אור נשפך מבעד לקשתות העדינות של מוחמד מקיה. "אל תצלם את כל הכלים", אומר רדואן ומצביע על ערימות הציוד שמתחת לכיפת המסגד. "אנשים לא צריכים לראות את זה. הם צריכים להתמקד ביופי של המקום הזה. לשקם את זה – זו המורשת שלנו. מורשת לעיראק".
בצד השני של העיר, נאמיר אל-עקאבי, יו"ר אחת מחברות הנדל"ן הגדולות בעיראק, יושב בחדר ישיבות מהודר. האוכלוסייה, הוא אומר, נמצאת בצמיחה מואצת, אבל במשך 40 שנה לא בנו כמעט שום דבר. עכשיו בונים מגדלי מגורים בכל רחבי העיר.
"אין כבר קרקע שמאפשרת להתפרס לרוחב", הוא אומר, אבל כשהתחילו לראשונה לבנות לגובה, אנשים לא רצו לגור בקומות הגבוהות. "כולם רצו את הקרקע או את הקומה הראשונה. הם דאגו למעלית, לחשמל". המצב השתפר, אבל עד לא מזמן התכנון היה לקוי. "זה היה פחות או יותר אקראי. ראש העיר הקודם היה אומר, 'זה מקום טוב למגדל, זה לא מקום טוב', בלי שום תוכנית מאחור".
האוכלוסייה בבגדד נמצאת בצמיחה מואצת, אבל במשך 40 שנה לא בנו כמעט שום דבר. עכשיו בונים מגדלי מגורים בכל רחבי העיר, אבל עד לא מזמן התכנון היה לקוי ואקראי
ססיליה פיירי, היסטוריונית של בגדד במאה ה-20 במכון הצרפתי למזרח הקרוב (Ifpo) ומחברת הספר Baghdad Arts Deco, אמרה לי כי "בעיראק מה שהורס מורשת איננו מלחמה, אלא שיקום. מודל הפיתוח בעיראק הוא דובאי: מגדלים, פארקי שעשועים וקניונים. היתר נראה פחות חשוב".
כנאן מקיה אמר לי דבר דומה: מה שהולך לאיבוד הוא "יחס משמעותי, לא קיטשי, אל העבר של עצמך". ומה שמשתנה, בסופו של דבר, הוא "הנוף של העיר. זו עיר אחרת עם אותו שם".
אני שואל את אל-עקאבי על המתח בין פיתוח לבין שימור. הוא נאנח. הוא אומר שהוא אוהב את מורשת העיר, ושהיה רוצה לרכוש ולשקם בעצמו את אחד הבתים הישנים (כמו זה שעמית עזב).
אבל הוא מוסיף שרוב האנשים אינם מתעניינים בעבר. הם רוצים "בריאות, הוראה, חינוך" ו"גג מעל הראש". וכך גם היזמים: "הם תמיד מחפשים את מה שחדש בזירה הבינלאומית… הם רוצים שבגדד תיראה כמו כל בירה אחרת בעולם".
רוב האנשים אינם מתעניינים בעבר. הם רוצים "בריאות, הוראה, חינוך" ו"גג מעל הראש". וכך גם היזמים: "הם תמיד מחפשים את מה שחדש בזירה הבינלאומית… הם רוצים שבגדד תיראה כמו כל בירה אחרת בעולם"
הוא נשמע מלא געגוע. "כלומר, אפשר להבין למה אנשים רוצים משהו חדש ורענן, משהו שהם לא ראו קודם. אני יכול להבין את זה". זה מזכיר לי גם משהו שאלסופי אמר לי: "כל כך הרבה שנים היינו סגורים ומסוגרים… אנשים התעייפו ממה שהיה להם. הם פשוט רצו דברים חדשים כאן".
אני שואל על נקודת המפגש בין שחיתות לפיתוח. אל-עקאבי משתהה. "לפעמים אני מסתבך כי אני מדבר בכנות רבה מדי", הוא אומר. "האם יש שחיתות? בהחלט. אי אפשר להגיד אחרת. זה נפוץ מאוד, בכל מחלקה, כל משרד ממשלתי, כל מגזר". המצב השתפר, הוא אומר, אבל זה לוקח זמן.
אני שואל אותו על העתיד, על בגדד החדשה שקמה סביבנו, העיר שנשקפת מן החלון בדמותו של מגדל הבנק המרכזי של עיראק בתכנונה של זאהה חדיד, ההולך ונשלם. "מה שחסר לנו", אומר אל-עקאבי, "זו יותר תשומת לב למורשת ההיסטורית שלנו… בזמן שאנחנו מנסים לבנות את בגדד כעיר מודרנית".
"אנשים רוצים משהו חדש ומרענן, משהו שהם לא ראו קודם, אבל מה שחסר לנו זו יותר תשומת לב למורשת ההיסטורית שלנו… בזמן שאנחנו מנסים לבנות את בגדד כעיר מודרנית"
אי אפשר להסכים על הכול. אני שואל את אלסופי על מלון פלסטין ההיסטורי. הוא נבנה בתקופת תנופת הבנייה של סדאם חוסיין בתחילת שנות ה-80, כאשר, במילותיו של כנאן מקיה, אדריכלים עיראקים "ביצעו פרויקטים שהם מעולם לא [דמיינו] בחלומותיהם הפרועים ביותר, בקנה מידה שגם עליו לא חלמו".
המלון נחקק לנצח בזיכרון העיתונאי, כאשר פגז של טנק אמריקאי הרג שם שני כתבים בשנת 2003. עכשיו מסירים ממנו את חזית "חלת הדבש" המודרניסטית והבלתי נשכחת שלו, ומפתחים אותו מחדש למלבן זכוכית גנרי.
"אני לא הייתי עושה את זה", אומר לי מוחמד. אבל גם הוא לא התנגד לכך באופן פעיל: "אם אתה אומר 'לא' על הכול, אתה מאבד את הכוח של ה'לא' שלך… אני חייב לבחור את הקרבות שאני רוצה להילחם בהם".
מאוחר יותר אני חוזר למרכז ההיסטורי ולרחוב אל-מותנבי. אני מבקר בחנות הספרים של חבר ותיק, שותה תה בזמן שרחש הולכי הרגל והקונים עולה מלמטה. כמיטב המסורת העיראקית מסבירת הפנים, הוא ממשיך לנסות לתת לי ספרים.
כל הרחוב הזה נהרס בפיצוץ מכונית תופת בשנת 2007. היו עשרות הרוגים. אבל כאן, פיירי אומרת לי, "לשם שינוי כולם הסכימו – האוניברסיטה, החברות, המדינה, העירייה – לבנות מחדש בכל מחיר, ובתוך פחות משנתיים הרחוב נבנה מחדש פחות או יותר במתכונתו המקורית".
כל הרחוב נהרס בפיצוץ מכונית תופת בשנת 2007. היו עשרות הרוגים. "אבל לשם שינוי, כולם הסכימו לבנות מחדש בכל מחיר, ובתוך פחות משנתיים הרחוב נבנה מחדש פחות או יותר במתכונתו המקורית"
"עבור מומחית מורשת כמוני… זה לא תמיד נעשה לפי הכללים". השיקום לא היה מושלם, היא אומרת, אבל "מי אנחנו שנשפוט את זה? האם לא חשוב יותר שתהיה חברה שמשקמת את עצמה מחדש, מאשר בניין שמשוחזר בצורה מדויקת?".
אלסופי מסביר לי שהפחד הגדול שלו עכשיו הוא ג'נטריפיקציה ואובדן האופי הייחודי של המקום הנלווה אליה. אנחנו רואים את זה באירופה, הוא אומר: "מקומות מתחילים להיראות דומים זה לזה ולא כמו המקום שממנו הם צמחו". אבל בינתיים, "אתה מנסה לעשות מה שאתה יכול כדי להפוך את המקום לטוב יותר – אבל אין ערובות".
הפחד הגדול עכשיו הוא ג'נטריפיקציה ואובדן האופי הייחודי של המקום הנלווה אליה, כפי שרואים באירופה. "מקומות מתחילים להיראות דומים זה לזה ולא כמו המקום שממנו צמחו"
החשכה מתקרבת ומוכרי הספרים שממלאים את הרחוב ביום מתחילים לקפל את הדוכנים. ליד הנהר אנשים מצטלמים באור הרך: ציפורים חגות מתחת לגשר; מגדל השעון העות'מאני משתקף במים. "אנשים נהגו לשנוא את העבר הזה", אומר אלסופי. "עכשיו הם מתחילים להתאהב בו שוב".
אחרי שאנחנו נפרדים, אני הולך דרומה לאורך החידקל, בחסות החשיכה. אני חושב על עמית שסיפר לי איך היו מניחים את המיטות על הגג וישנים שם כל הקיץ, כדי לברוח מהחום. "אתה מתעורר ב-3:30, 4. לא היה אור. אתה מסתכל לשמיים, היו מיליארדים של כוכבים".
השמיים עכשיו אביכים – העיר מוארת יותר, רועשת יותר, נוטה אל העתיד שלה. אבל בין המגדלים החדשים והמנופים והאבק, בגדד אחרת עדיין נמצאת שם: זו שעמית זוכר, זו שאלסופי נאבק עליה, זו שרדואן ומרים חמושי משקמים בזהירות.
בגדד הייתה תמיד עיר שנבנית מחדש בידי כוח. זה קורה שוב עכשיו – כשהתושבים שלה מחליטים מה לשכוח, מה לשאת קדימה, ומה למסור לכסף או למודרניזציה.
בגדד הייתה תמיד עיר שנבנית מחדש בידי כוח. זה קורה שוב עכשיו – כשהתושבים שלה מחליטים מה לשכוח, מה לשאת קדימה, ומה למסור לכסף או למודרניזציה
במקום שלמד טוב מדי כיצד לקבור את העבר, הזיכרון נעשה סוג של אדריכלות בפני עצמה, מעוצבת בידי ההתעקשות השקטה של מי שנשארים, ושל מי שחוזרים, שהעיר עדיין שלהם – לבנותה מחדש.
אולי קשה יותר לראות את הכוכבים בימים אלה. אבל אנשים עדיין מביטים למעלה.
בן באקלנד הוא צלם דוקומנטרי וכותב שמתגורר בז'נבה. הוא מדווח בקביעות ברחבי אירופה, אסיה, המזרח התיכון ואפריקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו