דרך שער כפול אנחנו נכנסים למתחם הראשון. היצורים הפרוותיים נעורים מרבצם. הם זוקפים זנבות, מגמישים את הראש לאחור, מתחככים בנו, מייללים או ממשיכים לשכב פרקדן. יש כאן עיוורים, תלת־רגליים ונכים אחרים עם פגיעות נוירולוגיות קשות, אבל כולם נראים מבסוטים. הם מכירים כל פינה באגף שמכונה "הדיור המוגן" שלהם.
בהמשך אנחנו עוברים לעוד ועוד אגפים כאלה. כל אגף כולל אוכל ומים, ארגזי שירותים, מנורות חימום ומפלסים בגבהים שונים, עם יציאה לחצר מגודרת.
"זה ז'בוטינסקי, מצאו אותו כגור ברחוב הזה בעיר. זאת אביב, היא בלי רגל אחת אבל היא עפה, וזו סמירה הלבנה, היא גם עיוורת. העיוורים לומדים את השטח עד לרמה של מילימטרים, ואם אין לקויות נוספות אז הם מסתדרים מעולה. המתחמים מופרדים בגדרות והחתולים מפוזרים לפי דרגת מוגנות", אומרת אירית אנגל, 63, שמדריכה אותי באתר החבוי בפרדסים שליד חדרה.
"רוב העיוורים הם כאלה מהילדות, ואחרים נפצעו בפגיעות ראש כשנדרסו, וכשזה קורה באמצע החיים השיקום מורכב יותר. הייעוד העיקרי של המקום הוא שיקום של דרוסים, נכים וחולים, ויש גם כאלה שהגיעו בריאים"
עוד ועוד מהם באים לעברנו, והיא נותנת יחס אישי לכולם. מדי פעם חתול סורר חומק למתחם לא שלו כשאנחנו פותחים את השער, והיא מחזירה אותו למקומו. "רוב העיוורים הם כאלה מהילדות, ואחרים נפצעו בפגיעות ראש כשנדרסו, וכשזה קורה באמצע החיים השיקום מורכב יותר. הייעוד העיקרי של המקום הוא שיקום של דרוסים, נכים וחולים, ויש גם כאלה שהגיעו בריאים.
"הינה מייקי, למשל, עיוור אבל מתנהג כמו בוס. הכי חשוב זה המרחבים והכול במחשבת תחילה. יש בריכות עם מים זורמים, כי זה יפה ומשרה שלווה, ובעיקר מתוך רצון לרפואה מונעת, כי חתולים ממעיטים בשתייה של מים עומדים ורגישים לטעם שלהם. האוכל צריך להספיק עד מחר בבוקר, עם קצת עודף. לא יכול להיות שחתול ייגש ולא יהיה.
"זו דאשה, שעברה פציעה והעור שלה חשוף. בקרוואנים של האשפוז הם מקבלים גם ארוחות רטובות, אבל השאר רק אוכל יבש וארוחות ערב בטעם חטיפים, בשביל הכיף. הרבה ישנים עכשיו בצוהריים. הם ערים בשעות הדמדומים, בין ערביים ולקראת זריחה. הם משוחררים אבל סגורים הרמטית. באגף הזה יש חתולים בשלבי טיפול שונים, או עם מחלות כרוניות, או כאלה שצריכים השגחה.
"הגורים עוברים עיקור וסירוס ומסומנים באוזן קטומה, ואז עוברים לאגף האקלום. הינה דקסטר, אלוף האלופים, שיגיע ראשון לכל מקום ויבחין בכל שינוי. המרפאה שלנו כוללת הכול: סטריליזציה, מכונת הנשמה, רנטגן ומעבדת דם. כשחתול פצוע מגיע מריצים את כל הבדיקות, ואם צריך מזמינים מומחה אולטרסאונד", מוסיפה אנגל, שהדריכה אלפי אנשים בסיורים במקום.
"המרפאה שלנו כוללת הכול: סטריליזציה, מכונת הנשמה, רנטגן ומעבדת דם. כשחתול פצוע מגיע מריצים את כל הבדיקות, ואם צריך מזמינים מומחה אולטרסאונד"
"עבדנו כמו משוגעים"
יש כאן 550 חתולים בסך הכול, ואיכשהו אנגל זוכרת את כל השמות שהיא עצמה נתנה להם בהדרגה. היא יו"ר העמותה "בית להצלת חתולים – חדרה", שמפעילה את המקום מאז 2018, אז נלקחו המושכות מהמתנדבים שפעלו כאן בגלגולים שונים מאז 2002. בית המחסה לחתולים נמצא, כאמור, בלב הפרדסים, וברחבי המתחם יש גם מגוון עצי פרי, בהם הדרים, בננה, פאפיות ועוד.
באמצע הסיור אנחנו עוצרים ליד פינת הנצחה לסמ"ר נטע ברעם ז"ל, מפעיל הבלון שנפל בקרב על נחל עוז, וחתול מרווה את צימאונו במזרקה שבמרכז. שמעתי על המקום הזה בערב "זיכרון בסלון" בחצר בית הוריו בחדרה. תיארתי לעצמי מקום עגום ומדכא, ולא שיערתי שמדובר באחד האתרים הקסומים והאופטימיים בארץ – לחתולים ולבני האדם שמשרתים אותם כאחד.
פינת הנצחה לסמ"ר נטע ברעם בבית המחסה לחתולים בחדרה
המקום הזה הוא יחיד מסוגו בישראל, ואינו מעיד על מצבם הירוד של חתולי הרחוב ברחובות: ללא תוכניות מסודרות לעיקור וסירוס ובלי תקציבים, רוב הגורים לא שורדים, ואלה שכן יתבגרו יהיו חולים ובסכנת דריסה או פציעות אחרות, כשבמרפאות העירוניות אין ציוד מינימלי לטיפול בהם.
למעשה, גם בית המחסה הזה, בפרדסים של חדרה, עבר מהפך. "הייתה פה עזובה, הרבה נגיעות של טפילים ובלי מרפאה ואשפוז. נכנסנו למקום במצב מחריד והרמנו אותו ואת החתולים. עבדנו כמו משוגעים. החתולים היו ברזון ודכדוך והכול מדכא נורא", אומרת אנגל, בעודה מראה לי תמונות מהמצב הקודם.
כמו רוב העובדים כאן, גם היא פועלת בהתנדבות, ויש בערך 2.5 משרות חלקיות לתחזוקה, וטרינר ומטפלות.
"הייתה פה עזובה, הרבה נגיעות של טפילים ובלי מרפאה ואשפוז. נכנסנו למקום במצב מחריד והרמנו אותו ואת החתולים. עבדנו כמו משוגעים. החתולים היו ברזון ודכדוך והכול מדכא נורא"
חלק גדול מהמתנדבים הם מתמודדי נפש, שגם עבורם המקום משמש עוגן, כמו גם עבור הקהילה שמביאה לכאן חתולים לעיקור, סירוס וטיפול. עם תקציב שנתי של כ־1.8 מיליון שקלים, שרובו מתרומות, הם מקבלים עשרות פניות ביום ומשתדלים לייעץ לכולם, אך שומרים על גבולות נוקשים בקבלת מטופלים חדשים, כדי לא ליצור עומס שאינו בר קיימא. אחרת היו כאן אלפי חתולים במקום מאות.
הפלא הזה עומד כעת בפני איום. בחודש יוני האחרון אנגל ראתה במקרה שלט המבשר על תוכנית לבניית שכונת מגורים ענקית של יותר מ־8,000 יחידות דיור, על שטח של כ־1,580 דונם ("תמ"ל 3002 חדרה בית אליעזר"). בית המחסה תופס פחות משליש האחוז מהשטח הכולל, ורק 3,500 מ"ר בסך הכול, אך גם עליו מתוכנן בניין של כ־200 דירות.
מוסד ייחודי וחסר תחליף
על פניו אפשר להקל בכך ראש, אלא שמדובר, כאמור, במוסד הצלה ייחודי, המשמש דוגמה והשראה במענה לצורכי החתולים והקהילה, ללא תחליף. משמעות סגירת המקום תהיה הפסקת כל השירותים הניתנים כיום לקהילה, והחזרת כל החתולים שלא יימצא להם בית אחר אל הרחוב – כשאין מתקנים אחרים שיכולים לקלוט אותם.
בהיותם בעלי חיים טריטוריאליים, מעבר לאזור אחר פירושו מצוקה חמורה, מחלות ומוות. חמור מכך, אם משחררים חתול לטריטוריה אחרת שאינה סגורה, הוא ינסה לחזור למקום הקודם, על כל הסכנות הכרוכות בכך; מה גם שהדבר מנוגד לחוק, שלא תמיד נאכף.
משמעות סגירת המקום תהיה הפסקת כל השירותים הניתנים כיום לקהילה, והחזרת כל החתולים שלא יימצא להם בית אחר אל הרחוב – כשאין מתקנים שיכולים לקלוט אותם
בהיעדר המענים שמספק המקום – טיפול, עיקור וסירוס – צפויה עלייה בתמותת חתולים, לצד מפגעים תברואתיים והתרבות מהירה יותר באזור, וכן חשש להתפרצות מחלות שעלולות לעבור לבני אדם. הבעיה היא שרבים מהם לא ישרדו גם העברה למקום סגור אחר בתחומי התוכנית.
הקמה ופיתוח של בית מחסה חדש יעלו מיליונים שאינם מצויים בידי העמותה, ויחייבו השקעה של אלפי שעות התנדבות. ניסיון העבר מלמד שגם החתולים לא ישרדו את המעבר: רבים מהם כבר פצועים, נכים או חולים במחלות כרוניות, והתוצאה עלולה להיות קטלנית.
דברים ברוח זו כתב ד"ר משה רפלוביץ', שבמשך שלושה עשורים היה וטרינר ראשי של גוש דן. מסקנתו חד־משמעית: "אין לפנות את המתחם בו פועלת העמותה".
בדומה לכך, גם ד"ר חן הניג, ראשת אגף רווחת בעלי חיים במשרד החקלאות, כתבה כי השארת החתולים ללא קורת גג משמעה שייזרקו לרחוב ולא יוכלו לשרוד. פינוי למתקן חלופי יגרום להם סטרס חמור, שיוביל למחלות ולפציעות, ובעייתי במיוחד עבור אלה שכבר סובלים מבעיות.
"סגירת 'החתולייה' תגרום לפגיעה קשה ומתמשכת ברווחת מאות חתולים וביכולת העירונית לנהל את אוכלוסיית החתולים המשוטטים. כל אחת מהחלופות טומנת בחובה סבל משמעותי וכרוכה בפגיעה קשה ברווחתם"
נוסף על כך, לסגירת המתקן יהיו גם השלכות רוחביות: אובדן מוקד מרכזי למענה טיפולי, עלייה במספר החתולים שאינם מטופלים ברחוב, עומס על עמותות קטנות וחסרות משאבים, ופגיעה בפעילות החינוכית וההסברתית שהמקום הזה משמש לה דוגמה.
מסקנתה של ד"ר הניג היא ש"סגירת 'החתולייה' תגרום לפגיעה קשה ומתמשכת ברווחת מאות חתולים וביכולת העירונית לנהל את אוכלוסיית החתולים המשוטטים. כל אחת מהחלופות (השלכת החתולים לרחוב או העברתם הקולקטיבית) טומנת בחובה סבל משמעותי וכרוכה בפגיעה קשה ברווחתם הפיזית והנפשית של החתולים".
שתי חוות הדעת, שהמליצו לעשות את כל המאמצים להשאיר את בית המחסה על כנו, צורפו להתנגדות שהגישה העמותה לתוכנית – בעלות של יותר ממאה אלף שקלים, סכום יקר מפז שהיה אמור להיות מושקע בבעלי החיים עצמם. המקום זוכה לתמיכה גם מצד האגף להגנה על בעלי חיים במשרד להגנת הסביבה, וכן מעיריית חדרה.
התוכנית מקודמת בוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), ומקדמיה הכירו בחשיבות בית המחסה, אך לפי שעה לא זזו מכוונתם המקורית.
"עם קצת רצון טוב אפשר לשנות פסיק בתוכנית ולהשאיר אותנו לעשות את מה שאנחנו יודעים. לא נהווה מפגע ונתרום למצב התברואתי בעיר"
החוקר שבחן את ההתנגדות כתב: "מדובר במפעל התנדבותי מבורך, רב הישגים ובעל חשיבות ציבורית". אלא שהזכויות בקרקע שייכות לרמ"י, ולדעת החוקר יש להסדיר מיקום חלופי בגבולות התוכנית.
מבחינת העמותה גם הפתרון הזה אינו סביר, כפי שאומרת אנגל: "מי יקצה את השטח? מי יממן? זה הון של כשמונה מיליון שקלים שאין לנו. רק הגידור זה מיליון, ולזה מוסיפים מכשור למניעת בריחה ותשתיות חשמל, ביוב ומרפאה. עם קצת רצון טוב אפשר לשנות פסיק בתוכנית ולהשאיר אותנו לעשות את מה שאנחנו יודעים. לא נהווה מפגע ונתרום למצב התברואתי בעיר".
"משימת חיי"
ההתנגשות בין תוכניות בינוי לחתולים באה לידי ביטוי גם בתביעה שהגישו מאות בעלי דירות נגד אישה שמחזיקה 12 מהם בדירתה, מתקשה לאתר עבורם דיור חלופי, ומאכילה אותם גם ברחוב. פעילים בתחום זוכרים גם את הטראומה של קריסת "עמותת גרגורים", שלאחר שנקלעה לקשיים הותירה מאות חתולים וכלבים ללא בית; רבים מהם חלו והומתו.
המקרה של בית המחסה בחדרה עשוי להיות מקרה מבחן לשימור מוסד שאין לו אח ורע בארץ. ההתנגדות המשמעותית ביותר לתוכנית מגיעה מעיריית חדרה עצמה, שתנסה להציג חלופה שאולי תשאיר את בית המחסה כשטח ירוק. אנגל מקווה שכך יהיה. "זו משימת חיי", היא אומרת בזמן שאנחנו צועדים החוצה ופוגשים עוד כמה חתולים שיצאו לטיול בפרדס.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו