מישהו כבר אמר פעם שיש שני דברים חשובים בחיים – תזמון וטיימינג. בשניהם כנראה המשרד להגנת הסביבה לא מצטיין.
יותר משלוש שנות עבודה הושקעו בדוח הסיכונים במפרץ חיפה, אבל לפרסם אותו שבועיים אחרי דוח מבקר המדינה על המפרץ זו ירייה ברגל.
הרי המבקר, בלשון עדינה, לא התפעל מההתנהלות ויכולת העמידה של המשרד מול המפעלים והתעשייה, ולכן כל מסקנה או קביעה שתצא מהמשרד להגנת הסביבה כעת – מנומקת ומבוססת ככל שתהיה – תעמוד בצל מסקנות המבקר.
ואגב טיימינג: בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-2015 נקבע שהמשרד להגנת הסביבה צריך לבצע סקר סיכונים לגבי מפרץ חיפה עד 31.12.2016. הסקר הסתיים כמעט 3 שנים אחר כך, איחור "קל" שצוין על ידי המבקר בדוח שלו.
"מהר מאוד הבנו שהלו"ז שלקחנו על עצמנו לא ראלי", מודה רומי אבן דנן, מנהלת אגף חומרים מסוכנים במשרד להגנת הסביבה. "בחירת היועצים, גיבוש המתודולוגיה, גיוס של ארבע חברות חיצוניות שיבצעו ביקורים ב-67 מפעלים – אין סיכוי לסיים את זה בשנה, והודענו לממשלה מראש שלוח הזמנים יתארך".
באשר לתזמון – הסמיכות לדוח המבקר – היא אומרת "אנו מודעים לכך שזה לא עיתוי טוב, אבל הוא נקבע מראש, ואם יש לנו דוח מוכן חובתנו לפרסם אותו".
מדובר במבצע שאפתני, מורכב ורחב יריעה, שמכניס למרכז השיח הציבורי סביב התעשייה בחיפה זווית שבדרך כלל נדחקת לשוליים. הפעם לא מדובר בזיהום האוויר והשלכותיו על איכות החיים והחיים עצמם; הדוח עוסק בסיכונים שנשקפים לאוכלוסייה המתגוררת במפרץ מאירועי קיצון נקודתיים וחד פעמיים – שריפה, התפוצצות מיכל גז, דליפת חומר מסוכן וכו'.
"מה שבדקנו זה את הסכנה המצרפית", אומר ד"ר אלי שטרן, שביצע את הדוח, "להבדיל מהסכנה הספציפית מכל מפעל. מדובר באזור קטן עם כ-800 חומרים מסוכנים וכ-1500 גורמי סיכון, ובשלב ראשון היינו צריכים לבנות את המתודולוגיה שתאפשר לחשב את הסיכון המשולב שעולה מהם".
פרק ראשון בסדרת דוחות
חשוב לציין שהדוח הזה הוא רק הפרק הראשון בסדרה: הוא לא כולל את הסיכונים שנגזרים מאיומי מלחמה או מרעידת אדמה. זמנם של אלה יגיע בהמשך.
האירוניה היא שהמתקן שנחשב למסוכן ביותר בהקשר של אירוע קיצון – מיכל האמוניה – כבר איננו פעיל. למעשה הוא רוקן תוך כדי העבודה על הדוח, מה שייתר את הצורך לנתח את הסכנות הנשקפות ממנו.
בשורה התחתונה, צוות המומחים בראשות ד"ר שטרן קובע שהתעשייה בחיפה לא מהווה סיכון בלתי קביל לאוכלוסייה על פי המדדים הבינלאומיים המקובלים. המשמעות היא שגם בתרחישי קיצון של תאונות או תקלות תפעוליות, הסבירות שהציבור החיפאי ייפגע שואפת לאפס.
המסקנה המעודדת הזו נגזרת מחישובים הסתברותיים סבוכים, אלא שיש מרכיב אחד שקצת קשה לתרגם לסטטיסטיקה: המרכיב הישראלי; הסבירות שתתרחש תקלה במפעל בישראל לעומת הסבירות שהיא תתרחש במפעל בגרמניה, למשל. אם תשאלו את החיפאים למודי הדליפות והתקלות, מדובר בהסתברויות שונות לגמרי.
על אף שמסקנת המחברים היא שאין שום "רצפטור ציבורי" – מבנה ציבור, מרכז קניות או בתי מגורים – שנמצא בטווח של סכנה בלתי קבילה, יש 4 מפעלים שמוזכרים ככאלה שרמת הסיכון מהם גבוהה יחסית: "דשנים", "דור", "גדיב" (מקבוצת בז"ן) ו"גדות מזרח".
לדברי אבן דנן, הם יידרשו ליישם צעדים מידיים להפחתת הסיכון ולאחר מכן ייכנסו, כמו שאר המפעלים באזור, לתכנית מפורטת של ניהול סיכונים.
אחד השימושים החשובים שעשויים להיות לדוח כזה, הוא מניעת קידום תכניות בנייה שמכניסות בתי מגורים ומבני ציבור לטווח הסכנה כפי שמוגדר במפות ששורטטו על ידי מחברי הדוח.
הבעיה היא, שפעמים רבות עמדתו של המשרד להגנת הסביבה – המשרד שמחזיק בידע המקצועי המוסמך באשר לחומרים מסוכנים – לא נספרת. ראו הקירבה המופרכת – שעלתה השבוע לכותרות אחרי דליפת אמוניה ששיתקה את כל האזור – בין קניון עזריאלי בעכו למיכל האמוניה שבמפעל "יוניליוור" הצמוד לו, קירבה שנוצרה על אף התנגדותו הנחרצת של המשרד להגנת הסביבה.
ומה עם דימונה?
החיפאים, כאמור, ייאלצו להמתין לפרקים הבאים כדי לדעת איך המומחים מעריכים את מצבם בזמן מלחמה עתידית. חבל שמחברי הדוח לא יוכלו לראיין את אחד הגורמים הרלוונטיים ביותר לסוגיה – חסן נסראללה, שבמלחמת לבנון השנייה כבר נפלו כמה טילים מטעמו במתחם בז"ן ובמזל גדול גרמו נזק מוגבל.
והערה אחרונה, בהשראת סידרת המופת "צ'רנוביל': צריך להעריך את השקיפות שבה נוקט המשרד להגנת הסביבה, ואולי זה המקום להצטער שאין לו סמכות לפרסם דוח כזה על המפעל המסוכן ביותר בישראל, זה ששוכן הרחק ממפרץ חיפה וממוקם ליד דימונה. עד להודעה חדשה, הדיון על הסיכונים הנגזרים ממנו מתנהל במחשכים, אם בכלל.
[pdf-embedder url=""]
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם