בג"ץ סוף סוף פרסם את פסק דינו, לאחר שלוש שנים, בעתירות בעניין הפרדה מגדרית באוניברסיטאות ומכללות. הוא קבע פה אחד, שהדרת נשים מרצות מהוראה בכתות לגברים בלבד איננה מותרת עוד והיא מהווה פגיעה בכבודן.

זו הייתה החלטה כמעט בלתי נמנעת בהתחשב בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, האוסר אפליה על רקע מין בתנאי העבודה. עצם האפליה מובלט בפרקטיקה הצינית והא-סימטרית הנוהגת כיום, של הדרת מרצות מהוראה בתכניות לגברים בלבד, יחד עם הרשאה למרצים גברים ללמד במסלולים לנשים בלבד.

החלטה מתבקשת בהתחשב בחוק האוסר אפליה על רקע מין בתנאי העבודה, לנוכח הפרקטיקה הא-סימטרית הנוהגת: הדרת מרצות מתכניות לגברים בלבד, לצד הרשאה לגברים ללמד במסלולים לנשים בלבד

אך אף על פי כן, דעת הרוב של השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ויוסף אלרון, מאפשרת להמשיך וללמד בכיתות מופרדות לסטודנטים חרדים. לעומת זאת, השופטים עוזי פוגלמן וענת ברון סברו, בדעת המיעוט, כי כל הפרויקט של הפרדה מגדרית במוסדות להשכלה גבוהה ניתן בחוסר סמכות ולכן הוא אינו לגיטימי וחייב להתבטל.

בג"ץ הכשיר לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה, אך קבע כי לא ניתן להדיר מרצות https://t.co/Dll774GU44

— Haaretz הארץ (@Haaretz) July 12, 2021

כמי שהציגה לבג"צ חוות דעת מומחה על דיני זכויות האדם הבינלאומיות, עלי להוסיף כי השופט עוזי פוגלמן שאל אותי באופן ספציפי, במהלך אחד הדיונים, האם נראה באיסור להדרת נשים מרצות כהולם דיו. אני הגבתי באופן נחרץ בשלילה, תוך התייחסות למקורות במשפט זכויות אדם הבינ"ל, שעומדים על כך, ללא הסתייגויות, שסילוק סטראוטיפים הוא חלק אינטגרלי באיסור על אפליה נגד נשים. וההפרדה של סטודנטיות בהשכלה גבוהה יוצרת סטראוטיפים פוגעניים.

למעשה, שתי דעות המיעוט של השופטים פוגלמן וברון התייחסו לטענתי, לפיה הפרדה מגדרית מבצרת סטראוטיפים מגדריים ומהווה אפליה פסולה ואסורה. המשמעות בסופו של דבר היא הדרת נשים מהמרחב הציבורי, הכלכלי, החברתי והפוליטי.

ההדרה של נשים נובעת מהעובדה, שהפרדה מגדרית, המבוססת על התפיסה הדתית של צניעות, איננה נייטרלית אלא היא מכוונת לבודד נשים מאחורי מחיצות וכיסוים, ומהשתקת קולן – כי קול באישה ערווה. ההדרה הזו איננה מכוונת לבודד גברים.

הדרת נשים נובעת מכך שהפרדה מגדרית מבוססת על התפיסה הדתית של צניעות ואינה נייטרלית. היא מכוונת לבידוד נשים מאחורי מחיצות וכיסוים ולהשתקת קולן, כי קול באישה ערווה, ואינה מכוונת לבידוד גברים

קולות ליברליים מסוימים מהללים את דעת הרוב כפשרה חכמה. זוהי אינה פשרה, אלא כניעה. סיום האפליה נגד נשים מרצות איננו מספיק ואינו מספק בשום צורה. הליברלים חייבים להפנות את התשבוחות שלהם לשופטי דעת המיעוט, פוגלמן וברון.

הכניעה לדרישה להפרדה מגדרית בלימודים גבוהים של גברים המגיעים מתרבות פטריארכלית היא הרסנית כמודל לחברה הישראלית כולה, בייחוד כאשר היא מכוננת באוניברסיטאות ומכללות שאמורות לייצג את מרכז הרציונליות. המועצה להשכלה גבוהה, במהלך זה, נוטה ללכת בעקבות מצוותיהם של המנהיגים היותר קיצוניים באיראן. שם ישנם מחנות איסלמיות מתנגשים בסוגיית הפרדה מגדרית בקמפוסים איראניים. העובדה שבית המשפט העליון לא ביטל את התוכניות שאושרו על ידי המל"ג איננה הופכת אותן לרצויות. עדיף שהמל"ג ינקוט באמצעים פחות פוגעניים על מנת לשלב חרדים באקדמיה הישראלית. טובת עתידה של החברה בישראל מחייבת דאגה לכך שההפרדה שהותרה כעת, הגם שבתנאים מגבילים ומצמצמים, לא תהפוך לקבע.

פרופ׳ פרנסס רדאי היא פרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע"ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל. שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. פרנסס רדאי הייתה חברה בקבוצת עבודה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין הפליה נגד נשים והיא פעילה פמיניסטית מובילה לזכויות אדם ושוויון. היא חברת ועדת ההיגוי של מכון זולת, ומכון קונקורד, בניהולה, הציג לבג"ץ חוות דעת מומחה על דיני זכויות האדם הבינלאומיות.

ההחלטה למנות את מוחמד מג’אדלה לפרשן קבוע בחדשות 12 היא התנהגות חריגה ומבורכת של גוף תקשורת ישראלי גדול. למעשה מאז ימיה של לוסי אהריש לא כבש אף ערבי את שעת הפריים טיים. מג’אדלה, שבולט בכישרונו ורהיטותו, הגיע על כנפי הלגיטימציה שהעניק ביבי לערבים להיות חלק מהקואליציה. לגיטימציה שממשלת בנט ידעה למנף יפה. התקשורת הגיבה בהתאם לרוח הפוליטית החדשה, אך קשה לדעת האם מדובר בשינוי אד הוקי או שינוי מהותי, והאם במקרה שהקואליציה לא תשרוד בהרכבה הנוכחי מג'אדלה ישאר במקומו.

מג’אדלה, שבולט בכישרונו ורהיטותו, הגיע על כנפי הלגיטימציה שהעניק ביבי לערבים להיות חלק מהקואליציה. אך קשה לדעת האם מדובר בשינוי מהותי, והאם במקרה שהקואליציה לא תשרוד מג'אדלה ישאר במקומו

אזרחי ישראל הערבים מהווים כ-20% מהציבור הישראלי, אבל שיעור ההופעה שלהם בתקשורת עומד על אחוזים בודדים בלבד. למרבה הצער, למרות פתיחתו של שוק התקשורת והמינוף שנתנו הרשתות החברתיות לקולן של קבוצות מיעוט, עדיין הזירה המרכזית מונחית על ידי עוד מאותו דבר. המנחים המרכזיים הם לא ערבים, וגם לא רוסים או מזרחים. אלו בדרך כלל צריכים להוכיח כישרון יוצא דופן כדי להשתחל במקרה הטוב ככתבים וכפרשנים.

בהשתלמויות לאנשי תקשורת שנערכו במכון "זולת" בנושא זכויות אדם בתקשורת, אמר מג’אדלה:

”נשים וגברים המשתייכים לקבוצות מיעוט בדרך כלל לא יופיעו בתקשורת כמומחים לנושאים שאינם קשורים להשתייכותם הסטריאוטיפית”.

כך, למשל, בעת משבר הקורונה הארוך כמעט שלא מרואיינים רופאים ערבים ישראלים. התקשורת נוטה להתמקד באזרחי ישראל הערבים כמעט אך ורק כשהדברים נוגעים לטרור ולפשיעה – וכתוצאה מכך מחזקת את הסטריאוטיפים השליליים ומגביהה עוד יותר את חומת החשדנות בין יהודים לערבים.

הבעיה של העדר ייצוג בתקשורת המיינסטרים היא בעלת השלכות חברתיות אך גם אזרחיות-פרסונליות. המיינסטרים התקשורתי יוצר תמונה מעוותת של "הנורמלי", ומי שאינו נחשף לבני דמותו או שבני דמותו מקובעים על המרקע רק בהקשרים מסוימים ומוטים, יתקשה לפלס דרכו בחברה מחוץ להשתקפויות אלו.

החשיבות של מג'אדלה על המרקע היא כפולה. ראשית במישור המקצועי, כמי שמהווה חלק מהחברה הערבית ומעורה בפוליטיקה שלה עד דק, איש אינו יכול לחלוק על הבנתו המעמיקה את התחום אותו הוא מסקר ומפרשן.

ברמה החברתית, הופעתו מאפשרת ליהודים, כמעט לראשונה, להכיר את הפוליטיקה ואת החברה הערבית באופן בלתי מתווך ובלתי סטריאוטיפי. הוויכוחים שלו בפאנל מול אנשי ימין ובכלל מפשיטים את הדמוניזציה המלווה בדרך כלל את המחלוקות בין יהודים לערבים ומקהים את המתח שהורגלנו בו שנים.

הופעתו מאפשרת ליהודים להכיר את הפוליטיקה והחברה הערבית באופן בלתי מתווך ולא סטריאוטיפי. ויכוחיו מול אנשי ימין ובכלל מפשיטים את הדמוניזציה המלווה בד"כ מחלוקות בין יהודים לערבים

יש לקוות שנוכחותו של מג’אדלה בפריים טיים לא תהיה בגדר אופנה רגעית וחולפת ושהוא ישרוד בפריים טיים גם ללא קשר להרכב הקואליציה. בהמשך לכך יש לקוות שיתפנו מקומות נוספים לכישרונות חדשים מקבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית, אשר ירעננו את ההרכבים המשמימים ולא אחת הרדודים שאנו נאלצים לצפות בהם מדי ערב.

השוויון בייצוג התקשורתי הוא ערך חשוב בפני עצמו וגם אמצעי לשיכוך מתחיה של החברה הישראלית המפולגת. אם שר התקשורת יועז הנדל אכן , כפי שהוא מצהיר לא אחת, מעוניין לאחות את הקרעים הוא חייב לפעול למען שוויון זה.

ד”ר רויטל עמירן ריכזה את פרויקט השתלמויות העיתונאים במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. עמירן, ד"ר במדע המדינה והייתה חברה בוועדות ציבוריות שונות.

שרת התחבורה מרב מיכאלי הודיעה לפני ימים אחדים על דחייה בהחלת תקנה, שתחייב להתקין בכלי רכב מערכת נגד שכחת ילדים. זאת עקב בעיות שעלו ודרישה למענה נכון יותר. על פי אותה תקנה שנדחתה, לא יוכל אדם להסיע ברכבו ילד מתחת לגיל ארבע, אלא אם כן מותקנת בו מערכת מסוג זה.

שרת התחבורה מיכאלי הודיעה: החובה להתקין מערכת נגד שכחת ילדים ברכב – תידחה עד יוני 2022@sharonidan pic.twitter.com/MxkdrsvZb5

— כאן חדשות (@kann_news) July 20, 2021

שרת התחבורה היוצאת מירי רגב הגיבה כדרכה במתינות מופלגת:

"החלטה מסוכנת ועלולה לעלות, לצערי, במחיר חייהם של פעוטות חסרי ישע. כל פעוט שימצא את מותו הטראגי ברכב החל מאוגוסט יהיה רשום על שמך, השרה מיכאלי. איך לא רעדו לך הידיים לדחות את התקנות מאוגוסט השנה ליוני שנה הבאה?".

ההחלטה של שרת התחבורה מיכאלי מסוכנת, ועלולה לעלות לצערי במחיר חייהם של פעוטות חסרי ישע, שימצאו את מותם הטראגי ברכבים הלוהטים.
כל פעוט שימצא את מותו הטראגי ברכב החל מאוגוסט יהיה רשום על שמך, השרה מיכאלי.
איך לא רעדו לך הידיים לדחות את התקנות מאוגוסט השנה ליוני שנה הבאה? https://t.co/FPfk4jSrbs

— מירי רגב (@regev_miri) July 20, 2021

הייתי רוצה להתעכב רגע על דבריה של השרה היוצאת: האם יש קצה לדמגוגיה נבזית? האם האחריות לחייו של פעוט חסר ישע אכן תלויה בהחלטה כלשהי בכנסת? האין זו אחריות בסיסית, ראשונית של כל הורה שבחר לגדל ילד?

נראה לי שמוכרח להיות ברור לכול שיש דבר אחד שאינו פוליטי, המחויבות הפנימית של הורים לילדיהם.

הייתי רוצה להתעכב רגע על דבריה של השרה היוצאת רגב: האם יש קצה לדמגוגיה נבזית? האם האחריות לחיי פעוט חסר ישע תלויה בהחלטה כלשהי בכנסת? האין זו אחריות בסיסית של כל הורה שבחר לגדל ילד?

תינוק אינו חפץ שנשכח במכונית. לכל תינוק יש זכות לחיים, ועד שיגדל ויוכל לדאוג לעצמו הוא באחריות ההורים.

אין לי ספק שאף הורה או בן משפחה לא שוכח תינוק במזיד ברכב לוהט, אבל חשוב להבין שזו לא גזירה משמים.

האם בעתיד שבו לכולם יהיו מכשירים כאלה, אנחנו צפויים לשמוע משפטים כמו: "זאת לא אשמתי ששכחתי את הילד. המכשיר התקלקל"? אולי במקרים כאלה גם יתבעו את היצרן, כי הוא שנושא באחריות.

הדרך להגן על תינוקות חסרי ישע מפני רשלנות פושעת אינה באמצעות חיישנים וכל מיני פטנטים, אלא בחינוך הציבור ובתגובה ערנית על גילויים של רשלנות הורית.

הורים הם בני אדם. לפעמים משהו מסיח את דעתם, לפעמים אינם פנויים בגלל אלף טרדות החיים וגירויים שונים שהטכנולוגיה פתחה בפניהם. מוטב היה להשקיע בכל דרך אפשרית בתודעה ההורית שמבקשת השגחה ותשומת לב מלאה בכל רגע ורגע במיוחד כשמדובר בפעוטות חסרי ישע, ולא רק. מניפולציה רגשית שיסודותיה נטועים בהתקוטטות פוליטית לא תגן על אף ילד.

כל אדם שגדל במקום הזה יודע שילודה היא דבר מקודש. יש מחלות ומלחמות, יש קטל בדרכים, ויש עוד תופעה – שכחת פעוטות ברכב. אפשר לתקן קלקולים בגידול הילד אך אי אפשר להשיב חיים לתינוק שנשכח לכוד לבד במכונית. והוא בוכה וקורא לעזרה, את הייסורים הללו עלינו למנוע בכל דרך. מי שבחר להיות הורה מוכרח לזכור את זה ללא הרף.

האם בעתיד שבו לכולם יהיו מכשירים כאלה, אנחנו צפויים לשמוע משפטים כמו: "זאת לא אשמתי ששכחתי את הילד. המכשיר התקלקל"? אולי במקרים כאלה גם יתבעו את היצרן, כי הוא שנושא באחריות

אחי הקטן, מוישיק מונדלק, נהרג עקב רשלנות של שכן. אני הייתי אז ילדה. ובכל זאת אין יום שבו אינני חושבת איך יכולנו להגן עליו.

רבקל'ה מונדלק היא הבת של יהודית ויאיר, אחות של מוישיק. מחברת הספרים: "ילדתי" ו"שמורת נפש". כותבת מאמרים שעוסקים בזכויות של ילדים. מנהלת הצגות במוזיקה עם נגיעות בתיאטרון.