בעשר השנים האחרונות שמתי לב שהשירותים הממוקמים לאורך מסלולי הנסיעה שלי הלכו והתרחקו זה מזה.

התרחקו מאוד, אפילו.

רוצה לומר – אם פעם יצאתי לדרכי כשאני נוהג במכונית להנאתי, ונפשי אינה מוטרדת בשאלות טריוויאליות וחסרות-משמעות כמו איפה אטיל את מימיי בדרך ומתי, היום שאלות כאלה מוגדרות אצלי לא רק כמשמעותיות ביותר, אלא אפילו הרות-גורל.

אם פעם יצאתי לדרכי כשאני נוהג במכונית ונפשי אינה מוטרדת בשאלות טריוויאליות כמו איפה אטיל את מימיי בדרך ומתי, היום שאלות כאלה מוגדרות אצלי לא רק כמשמעותיות, אלא אפילו הרות-גורל

אם פעם יכול הייתי לחלוף על פני חמש תחנות דלק ושני בתי-קפה שלצד הדרך מבלי לשים לב אפילו לקיומם, היום אני מחשב מסלול מראש בעת יציאתי מהשירותים בתחנת דלק אחת, כדי לדעת כמה זמן ייקח לי להגיע אל התחנה הבאה.

אני גם מציין לעצמי בראש, בלית-ברירה, איפה בצד הכביש הוותיק והמוכר לי יש שוליים ללא מעקה בטיחות, כך שלא יהיה מה שיפריע לרדת מהשוליים אל פיסת קרקע עם יכולת ספיגה. אני מציין לעצמי איפה לאורך מסלול הנסיעה צומחים לצד הכביש שיחים ידידותיים-למשתמש, ואיפה יש בדרך פרדס או מטע כלשהו עם גישה נוחה מהכביש, ברכב או בצעידה זריזה.

הרופא בכללית בת-חפר הסביר לי ברוב סבלנות שלא המרחקים בין התחנות הם שגדלו, אלא זו בלוטת הערמונית שלי שתפחה, ועל כן אולי כדאי שאשקול אם לא להימנע בכלל מלהיקלע לפקקי-תנועה, שכן יכול אתה לדעת מתי נכנסת לתוך הפקק, אבל לעולם לא תדע מתי אתה צפוי לצאת ממנו.

ניסיון החיים בישראל מראה שגם הווייז עצמו אינו יכול לנבא זאת. על כן, מאחר שכל מדינת ישראל כיום היא פקק אחד גדול, אם אינך בחור בן עשרים, עדיף שתהיה מצויד בקטטר, או בחיתול, או שתחזיק במכונית בקבוק של המחלקה הפנימית או הגריאטרית.

מכיוון שכל אחד מהפתרונות הללו מעביר בי צמרמורת של אימה, מרגע שאני נכנס למכונית אני פועל כמחשב אנושי, ווייז בשר-ודם, כשכל האופציות לעצירה דחופה והטלת מימיי ממופות במוחי כמו יעדי-הפצצה אצל טייס-קרב במלחמת העולם השנייה.

מאחר שכל מדינת ישראל כיום היא פקק אחד גדול, אם אינך בחור בן עשרים, עדיף שתהיה מצויד בקטטר, או בחיתול, או שתחזיק במכונית בקבוק של המחלקה הפנימית או הגריאטרית

ועדיין, בחיים כמו בחיים, תמיד יכולות לקרות הפתעות.

וכך, באחת מנסיעותיי היומיות האחרונות חזרה מיפו, בימים שבהם שככו הטילים והפקקים בכבישים שבו לצפיפותם שמלפני המלחמה, בעוד אני שב מהביקור היומי אצל בתי, מצאתי עצמי נלחץ ומזיע בפניקה בנתיבי איילון צפון, והפקק מתארך, והסיכוי להגיע בזמן לתחנת-הדלק בצומת כפר-סבא נראה כמו מדע בדיוני.

ואז נזכרתי שבכביש 5, לפני הירידה לכביש מספר 4, סוללים הרחבת-הכביש מזה זמן רב, והיא כבר מוכנה לשימוש כמעט, ההרחבה הזו, ורק עמודים הפזורים בינה לבין הכביש עצמו מונעים את מעבר המכוניות אליה.

רוצה לומר – בעוד כמה קילומטרים ממתין לי כביש רחב וגדול שאף מכונית לא עולה עליו, וניתן לעצור בו בבטחה, במרחק ביטחון מזרימת המכוניות, ולאפשר זרימה בטוחה מסוג אחר בהקלה ובאנחת-רווחה ובלי חשש.

וכך עשיתי.

עברתי בין עמודי התמרורים האוסרים על עלייה לכביש החדש, כי במצבים של חיים ומוות יצר הקיום תופס שליטה, וירדתי מהמכונית, ודקה וחצי מאוחר יותר עמדתי לצד המכונית שלי ועל פניי אותה הבעה מטופשת של הקלה ואושר עילאי העולה על פניהם של גברים בני גילי כשהם מגיעים בדקה התשעים אל הגאולה.

עברתי בין עמודי התמרורים האוסרים עלייה לכביש החדש, כי במצבי חיים ומוות יצר הקיום תופס שליטה, וירדתי מהמכונית, ודקה וחצי מאוחר יותר עמדתי לצד המכונית ועל פניי הבעה מטופשת של הקלה ואושר

ואז, בזווית העין, ראיתי בחור צעיר, כנראה בשנות העשרים המאוחרות של חייו, בידו קסדה של רוכב-אופנוע, מנפנף לי מרחוק בהתלהבות ונע לעברי. הוא היה במרחק של כמאה מטרים ממני, האופנוע שלו חנה לא הרחק ממנו, והוא צעד לעברי בצעד מהיר.

כשראה במה אני עסוק, עצר בנימוס והמתין שאסיים. אחר-כך הניח לי להחזיר כל דבר למקומו ואז ניגש עד אליי.

"סלח לי," הוא אמר. "אולי יש לך סלולרי איתך? הסלולרי שלי עף מהאופנוע בזמן הנסיעה, וכשהבחנתי בזה, אני משוכנע שזה קרה כאן, בסביבה. אולי אתה מוכן להתקשר לטלפון שלי, כדי שהוא יצלצל ואוכל למצוא אותו?".

"ברצון רב," אמרתי. "בוא תן לי לעלות למכונית ונתקשר אליו".

וכך התיישבתי בכיסא הנהג, מנוע המכונית פועל, כך שכל שיחה נשמעת בדיבורית, וחייגתי למספר שהוא הכתיב לי. היה צליל חיוג קצר, ואז התפתחה השיחה הבאה:

"כן, אחי?" אמר האיש בצד השני, ועל פי קולו הצטייר בעיניי בחור צעיר בן גילו של הבחור שעמד לידי. "זה אתה בעל הטלפון?".

"כן, אחי", אמר הצעיר שלידי. "בחייאת – מצאת אותו, אחי!".

"בטח מצאתי, אחי", אמר הבחור בצד השני. "וואללה, אתה מסטול משהו-משהו, אחי! ראינו את הסלולרי טס מהאופנוע שלך ואתה המשכת לנסוע כאילו כלום, אחי".

"לא ראיתי שהוא עף, אחי", כך הצעיר שלידי. "איזה מזל שמצאת אותו, אחי! מלך אתה, אחי! אלוף!".

"איזה זרוק אתה, אחי", כך השני. "עצרנו כאן וחיכינו אולי עשר דקות עד שתראה שעף לך הטלפון ותחזור לכאן לחפש אותו, אבל אתה נעלמת, אחי".

"לא ראיתי שהוא עף, אחי". אמר האח שלידי. "איזה מלך אתה, אחי. תגיד לי איפה אתה ואגיע אליך, אחי".

"לא צריך, אחי", אמר האח השני. "אשתך כבר צלצלה לטלפון שלך והיא בדרך אליי, אחי. עוד מעט היא תגיע ואתן לה אותו, אחי".

"נסיך אתה, אחי!", אמר האח שלידי. "וואללה, אין עליך. אלוף אתה, אחי. מלך אתה!".

וכאן הסתיימה השיחה ואני הרגשתי כמו מי שהפגיש שני אחים שלא ראו זה את זה מאז מלחמת העולם השנייה – אתה קורא לפעמים סיפורים כאלה, והם נוגעים ללב, וכאן, ממש לנגד עיניי, שני אנשים שכלל לא הכירו אחד את השני, פתאום הסתבר לי שהם בכלל אחים.

מרגש, לא?

הרגשתי כמי שהפגיש שני אחים שלא ראו זה את זה מאז מלחה"ע ה-2 – אתה קורא לפעמים סיפורים כאלה והם נוגעים ללב. וכאן, ממש לנגד עיניי, שני אנשים שכלל לא הכירו אחד את השני, מתגלים כאחים

*  *  *

גדלתי כבן יחיד בעידן פרהיסטורי, שבו רק לאנשים שנולדו לאותה אם או לאותו אב קראו אח, ולי תמיד כאב שאין לי כאלה. בילדותי לא ידעתי עדיין שאמי הפילה שש פעמים בזמן מלחמת העולם השנייה.

הרופאים ברומניה לאחר המלחמה אסרו עליה להיכנס להיריון בגלל מצב בריאותה, ואני נולדתי בבילינסון בהשגחה קפדנית. תמיד הייתי מתוסכל שאני בן יחיד. על כן קינאתי בשני האחים הללו כאן שמצאו האחד את השני, וקיוויתי שאולי יום אחד זה יקרה גם לי.

בינתיים לא מצאתי את אחי האבוד, אבל מצד שני מצאתי את בני האובד, שאפילו לא ידעתי על קיומו. זה קרה כשנכנסתי לשיפודיה ביפו שוק הפשפשים, מול הבית של בתי, כדי לקנות לעצמי משהו על האש, ובעל המקום שאל אותי: "מה בשבילך, אבא'לה?".

ברחתי משם כל עוד רוחי בי. חשבתי שאם הוא זיהה אותי כאבא, אולי הוא תוצאה של הלילה ההוא עם המתנדבת הצרפתייה בקיבוץ ברעם ב-72'. מאז לא ראיתי אותה, וחשבתי שלא מתאים לי עכשיו לשלם מזונות עבור מישהו בן חמישים שיש לו עסק של שיפודיה בפשפשים.

עברתי לדוכן של הפלאפל, ושם המוכר שאל אותי: "ומה בשבילך, גבר?".

המונח "גבר" הוא מונח מחייב, אז הזמנתי מנה עם הרבה חריף, כי אם קוראים לי "גבר", אני תמיד עושה משהו שיצדיק את זה.

עברתי לדוכן של הפלאפל, ושם המוכר שאל אותי: "ומה בשבילך, גבר?". המונח "גבר" הוא מונח מחייב, אז הזמנתי מנה עם הרבה חריף, כי אם קוראים לי "גבר", אני תמיד עושה משהו שיצדיק את זה

על כן אכלתי בדמעות ונחנקתי מהחריף, אבל מה לעשות – להיות גבר אמיתי בא עם מחיר.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.