מי שעקב ביום רביעי אחר הדיון המרתוני שהתנהל בבג"ץ בעתירות בעניין הדחתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, בוודאי יכול היה להתרשם מהפערים בין שופטי העליון ביחס למסלול הראוי להתקדם בו במסגרת העתירות.

אך המחלוקות במסדרונות העליון אינם נעצרים בעתירות הגדולות, הנפיצות והמרכזיות המצויות על שולחנם של השופטים, אלא גם בעתירות אחרות, שאינן מצויות בהכרח בלב סדר היום הציבורי.

השבוע ניתנו בבית המשפט העליון שני פסקי דין בעתירות שהיו מונחות על שולחן בית המשפט שנים ארוכות. בכל אחת משתיהן, מצאו עצמם שופטים מהמחנה השמרני, נעם סולברג ודוד מינץ, במיעוט בתוך ההרכב.

השבוע ניתנו בבית המשפט העליון שני פסקי דין בעתירות שהיו מונחות על שולחן בית המשפט שנים ארוכות. בכל אחת משתיהן, מצאו עצמם שופטים מהמחנה השמרני, נעם סולברג ודוד מינץ, במיעוט בתוך ההרכב

אין שום פסול בכך שיש מחלוקות בין שופטים, ובשני המקרים הללו אף לא מדובר על מחלוקות תהומיות בין מי שמבקשים לדחות על הסף לבין מי שמבקשים לקבל באופן מלא.

אך סיפורן של שתי העתירות הללו מלמד על היקפם ותדירותם של הקרבות הסמויים מן העין בקומת השופטים, בעניינים מקצועיים ושיפוטיים גרידא.

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והמשנה לנשיא נעם סולברג בדיון בעתירה בנושא מתווה הכותל, 17 בפברואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ביום ראשון השבוע ניתן פסק דין בעתירתו של ח"כ אחמד טיבי, מאפריל 2024, נגד השר בן גביר. טיבי עתר בשני עניינים הנוגעים לביקורים של חברי כנסת, לרבות טיבי עצמו, אצל אסירים ביטחוניים בבתי הסוהר.

עניין אחד הוא הוראה בהנחיה פנימית של שב"ס בעניין ביקור ח"כים בבתי כלא. החל משנת 2023 נהוג בשב"ס "מתווה סיעתי" שעניינו התרה לחבר כנסת אחד בלבד מכל סיעה לממש את זכותם של ח"כים להיכנס לבתי סוהר; והעניין השני הוא אפלייתו לרעה של טיבי עצמו, שבקשותיו כנציג סיעתו לבקר אסירים ביטחוניים זכו להתעלמות ולגרירת רגליים של חודשים ארוכים, בעוד שבקשות חברי כנסת מהקואליציה אושרו בו ביום.

השופט דוד מינץ ישב בתיק זה יחד עם נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ועם השופטת דפנה ברק-ארז. מינץ כתב פסק דין תמציתי, שבו הביע בעיקרו של דבר הסכמה עם שתי טענותיו של טיבי בעתירה.

מינץ היה נכון להסיק: "יש ממש בטרוניית העותר כי הוא הופלה באופן ממשי לרעה לעומת חבריו". אך מלבד הבעת אמפתיה – ואף זאת במידה מוגבלת – האפליה לא זכתה לשום מענה שיפוטי במישור המעשי

לאחר שתיאר כיצד נמנעו שב"ס והמשרד לביטחון לאומי במשך חודשים מלהשיב לפניותיו של טיבי, תוך שחברי כנסת אחרים זוכים למענה מיידי, היה נכון מינץ להסיק: "יש ממש בטרוניית העותר כי הוא הופלה באופן ממשי לרעה לעומת חבריו". אך מלבד הבעת אמפתיה – ואף זאת במידה מוגבלת – האפליה לא זכתה לשום מענה שיפוטי במישור המעשי.

שופטי בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז ודוד מינץ בדיון, דצמבר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

בהיבט העקרוני, מינץ קבע ש"המתווה הסיעתי" שגובש בשב"ס ביחס לביקורי ח"כים סובל מפגמים משפטיים רבים, אך גם בהקשר הזה לא היה נכון לקבל את העתירה, ומסיבה מעוררת תמיהה: "בשים לב לעמדת הכנסת שאינה חפצה בהכרעה שיפוטית בנדון, אלא ברצונה לנהל סיג ושיח עם הרשות המבצעת, כיבוד הרשויות מחייב אותנו כי לא נכפה את עמדתנו על מי מהן". פורמלית, מינץ הציע למחוק את העתירה.

"בשים לב לעמדת הכנסת שאינה חפצה בהכרעה שיפוטית, אלא ברצונה לנהל סיג ושיח עם הרשות המבצעת, כיבוד הרשויות מחייב אותנו כי לא נכפה את עמדתנו על מי מהן"

עמדתו של השופט מינץ בהקשר זה אינה משקפת רק מורך לב שיפוטי, אלא גם התעלמות מהחובה השיפוטית לפסוק במחלוקת בין בעלי הדין הניצבים מול בית המשפט: טיבי עצמו מצד אחד, שב"ס מצד שני. לכנסת וליועצת המשפטית של הכנסת שמור תפקיד נכבד, אך שתיהן אינן רשאיות לוותר על הכרעה שיפוטית בשמו של העותר.

ברק-ארז ועמית קבעו, בניגוד למינץ, כי חלק זה של העתירה דינו להתקבל – ו"המתווה הסיעתי" שנקבע בהנחיית שב"ס בוטל.

"ההצעות שהועלו לקיים סיג ושיח בין הרשויות לא הולידו דבר", כתבה ברק-ארז בפסק דינה, "דרכו של בית משפט זה לא אצה להכרעה בתיק, אולם כאשר ברקע הדברים פגיעה משמעותית ונמשכת במעמדם של חברי הכנסת – אין מוצא מהכרעה. אם לא כן, נותיר את הפיקוח הפרלמנטרי על עבודת הרשות המבצעת ככלי ריק. זאת איננו רשאים לעשות".

השופטים דפנה ברק-ארז, יצחק עמית ונעם סולברג בבג"ץ בדיון על העתירות נגד הדחת ראש שב"כ רונן בר, 8 באפריל 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

עמית, שהצטרף לעמדתה של ברק-ארז, בחר להשיב למינץ דווקא באמצעות מילותיו של השופט סולברג בעניין אחר: "איני רואה איזו תועלת תצמח מהמשך הניסיונות בכיוון זה, בבחינת עוד מאותו דבר". ציטוט שאולי יהיה רלוונטי בעוד הקשרים בעתיד הקרוב מאוד.

גם סולברג מצא את עצמו בעמדת מיעוט, בפסק דין שניתן השבוע בעניין שיבוץ נשים לתפקידי לחימה ביחידות מיוחדות בצה"ל, שש שנים לאחר שהוגשו העתירות, ולאחר שחלק מהנשים שהגישו את העתירה מלכתחילה כבר סיימו את שירותן הצבאי והשתחררו. לצידו של סולברג בעתירה זו ישבו השופטות ברק-ארז ורות רונן.

שלושת השופטים הסכימו במישור העקרוני, כי על צה"ל מוטלת חובה חוקית לקיים שוויון בין נשים לגברים ביחס לשיבוץ בתפקידי לחימה, לרבות ביחידות מיוחדות. אלא שבמישור האופרטיבי, גם כאן החליט שופט המיעוט השמרן כי ניתן להסתפק ברמה ההצהרתית.

סולברג קבע כי "אין מקום ליתן צו אופרטיבי". נימוקו: "משעה שצה"ל מקבל על עצמו את חובות הדין ופועל באופן עקבי למימושן, הרי שבמידה רבה – דיינו בכך"

סולברג קבע כי "בעת הזו העתירות מיצו את עצמן, ואין מקום ליתן בהן צו אופרטיבי או להותירן תלויות ועומדות". נימוקו: "משעה שצה"ל מקבל על עצמו את חובות הדין ופועל באופן עקבי למימושן, הרי שבמידה רבה – דיינו בכך, גם אם התהליך טרם בא על סיומו".

המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג בדיון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט בעניין גיוס תלמידי ישיבות לצה"ל,12 באפריל 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לא כך ראו את הדברים שופטות הרוב, ברק-ארז ורונן. הן החליטו להוציא בעתירות צו מוחלט, שיחייב את צה"ל לפתוח פרויקט התנסות לנשים בשריון המתמרן כבר בחודש נובמבר בקרוב.

"בנושא שבפנינו נאמרו לאורך השנים הרבה מילים יפות, אך המציאות – חרף התמורות שחלו בה – לא התעלתה לרמתן במידה מספקת", כתבה ברק-ארז. היא הוסיפה וציינה כי "העתירות לא כוונו להצהרה חגיגית שתיחרת עלי ספר, אך תיוותר כאבן שאין לה הופכין. הן נועדו להביא לשינוי ממשי תוך עיגון של עקרון השוויון בקרקע המציאות".

השופטת רונן הוסיפה כי על צה"ל "לבצע את ההתנסויות באופן שלא יחטא לתכליתן – שהיא להוות צעד לקראת שילוב מלא של נשים בכל התפקידים המאפשרים זאת מבחינת מהותם ואופיים".

לזכותם של כלל השופטים שישבו בעתירות הללו יש לציין כי הם עשו מאמץ כן למצוא את המשותף והמאחד ביניהם, ולהצניע במידת האפשר את המחלוקות והפערים.

לזכותם של כלל השופטים שישבו בעתירות הללו יש לציין כי הם עשו מאמץ כן למצוא את המשותף והמאחד ביניהם, ולהצניע במידת האפשר את המחלוקות והפערים

אך אלה בלתי ניתנים להסתרה, והם צצים, בעוצמות שונות ובמידות שונות, בפסקי הדין העקרוניים הניתנים בתקופה זו על ידי ערכאת השיפוט הבכירה.