קיימת סחרחורת היסטורית מיוחדת שאוחזת בך כשאתה צופה באותה דרמה עצמה מועלית פעמיים באותו תיאטרון, כשרק התלבושות השתנו. אלה מאיתנו שהקדישו את הקריירה שלהם לחקר הצומת שבין האסטרטגיה הישראלית לפוליטיקה של המעצמות הגדולות חווים כעת את הסחרחורת הזאת.

באוקטובר 1956 פתחה ישראל במתקפת בזק על חצי האי סיני, תוך התקדמות לעבר תעלת סואץ. המבצע היה, בלשון פשוטה, פיסת תיאטרון מתואמת -שנכתבה בפגישות סודיות בסֶוְר עם הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות אימפריאליות שהיו נחושות לבטל את הלאמת תעלת סואץ על ידי נשיא מצרים נאצר, ולא במקרה, להפיל מנהיג שנתפס מבחינתם כמי שמערער את הסדר המזרח-תיכוני שנותר בידיהן לטובת הסובייטים.

ישראל סיפקה את התירוץ. בריטניה וצרפת סיפקו את הכיסוי האווירי ואת הנחיתות הימיות. כולם הבינו את ההסדר, גם כשכולם הכחישו אותו פומבית.

הקואליציה קרסה כמעט מייד – לא בשל ההתנגדות הצבאית הערבית, אלא בשל הלחץ האמריקאי. אייזנהאואר, זועם על כך שהודר מהתמונה ומבוהל מהאיומים הסובייטיים, כפה נסיגה משפילה. בריטניה וצרפת נסוגו מהשאיפות האימפריאליות שלהן. ישראל נסוגה מסיני, וקיבלה בתמורה רק ערבויות ביטחוניות עמומות, ובסופו של דבר כוח החיץ של האו"ם התאדה ברגע שנאצר דרש את עזיבתו בשנת 1967.

השיעור שישראל הפיקה מ-1956 היה, במקרה הטוב, דו-משמעי. לפי פרשנות אחת: פטרונים חיצוניים אינם אמינים, וישראל חייבת לטפח את ההרתעה והעומק האסטרטגי שלה. לפי פרשנות אחרת – זו שלדעתי שלטה יותר ויותר בתרבות האסטרטגית הישראלית – הפתרון אינו להפחית את התלות במעצמות גדולות, אלא לבחור את המעצמה הנכונה ולקשור את עצמך אליה בכבלים הדוקים ככל האפשר.

כאן נכנסות שנות 2025 ו-2026.

ההקבלות מדהימות עד כדי אי-נוחות. שוב, ישראל מוצאת את עצמה כזרוע הקינטית של פרויקט קואליציוני רחב יותר, הפעם ממוקד בדחיקת הכוח האיראני — תוכנית הגרעין שלו, רשת הפרוקסי האזורית שלו, כל הארכיטקטורה של מה שאסטרטגים בוושינגטון מכנים "ציר ההתנגדות".

שוב, הכוח המניע אינו אך ורק חרדת הביטחון הישראלית, אף שחרדה זו אמיתית דיה. זהו צירוף האינטרס האסטרטגי הישראלי עם המטרות האזוריות האמריקאיות, המוגבר על ידי ממסד מדיניות החוץ של וושינגטון שמתייחס כבר שני עשורים לאיראן כאיום הראשי על הסדר המזרח-תיכוני שהוא מבקש לשמר.

שוב, הכוח המניע אינו אך ורק חרדת הביטחון הישראלית, אף שחרדה זו אמיתית דיה. זהו צירוף האינטרס האסטרטגי הישראלי עם המטרות האזוריות האמריקאיות

הפרטים המבצעיים שונים, כמובן. ב-1956 ישראל תקפה ראשונה והמעצמות הגדולות הגיעו בעקבותיה. היום, הסדר הוא מורכב יותר – מפל של מתקפות ישראליות על תשתיות הגרעין האיראני, איראן מגיבה בטילים ומזל"טים איראנים, נכסי הצי והאוויר האמריקאיים עוסקים בהגנה פעילה ויותר ויותר גם במבצעים התקפיים.

ההסתאבות, אם רוצים להשתמש במילה הזאת, הרבה פחות סודית מאשר בסֶוְר. היא מתנהלת באמצעות תכנון מבצעי משותף, מודיעין משותף, קבוצות נושאות מטוסים אמריקאיות שנפרסו קדימה, והצהרות פומביות על מחויבות "חסינת ברזל" מוושינגטון.

אך ההיגיון המבני זהה: ישראל, מתוך אסטרטגיה גדולה יותר שהיא לא חיברה לחלוטין, פועלת מתוך הנחה שהתמיכה האמריקאית היא גם בלתי מוגבלת וגם בת קיימא.

כאן על ההיסטוריון לעמוד בפיתוי הסימטריה המזויפת ולהכיר במה ששונה באמת – ומנקודת המבט הישראלית, נוח יותר – הפעם.

ב-1956, המעצמה העל-אזורית שנטשה את הקואליציה הייתה אמריקה. היום, המחויבות האמריקאית למבצע נגד איראן היא, לעת עתה, חזקה. הממשל הנוכחי הגיע לתפקיד עם עמדה מקסימליסטית כלפי טהרן והיה מוכן להכניס נכסים אמריקניים בדרכים שאייזנהאואר לא שקל מעולם. זה לא 1956, שבה אייק יכול פשוט לאיים בסנקציות כלכליות ולצפות בקואליציה מתמוססת.

יתרה מכך, איראן אינה מצרים. לנאצר היה גיבוי סובייטי אך חסרו לו נשק גרעיני. איראן נמצאת בטווח של חודשים או שנים – תלוי לאיזה הערכת מודיעין מאמינים – מחציית סף שמשנה את כל המשוואה. ישנו, במילים אחרות, אינטרס ביטחוני ישראלי אמיתי שהיה, כנראה, פחות קיומי בסיני.

ואף על פי כן.

ישראל הסתבכה כל כך עמוק בחישובים האסטרטגיים האמריקאים, בכיסוי דיפלומטי אמריקאי במועצת הביטחון, בהרתעה אמריקאית – עד שמסרה את האוטונומיה האסטרטגית שלה תמורת ביטוח אסטרטגי

הבעיה המבנית העמוקה יותר שהציקה לישראל ב-1956 נמשכת, כנראה בצורה חריפה יותר. המדינה הסתבכה כל כך עמוק בחישובים האסטרטגיים האמריקאים – תלויה באספקה מחדש של נשק אמריקאי, בכיסוי דיפלומטי אמריקאי במועצת הביטחון, בהרתעה אמריקאית מפני הסלמה איראנית – עד שמסרה את האוטונומיה האסטרטגית שלה תמורת ביטוח אסטרטגי. המדיניות עבדה, במובן שישראל שרדה וגברה בעימותים צבאיים רבים. היא הגיעה במחיר שהתרבות האסטרטגית הישראלית באופן נדיר בוחנת בכנות מלאה.

המחיר הוא זה: כאשר הביטחון שלך מבוסס באופן מהותי על פטרון, ביטחונך אמין רק כמו טווח הקשב של הפטרון, הפוליטיקה הפנים-ארצית שלו, והמחויבויות העולמיות המתחרות שלו. ארצות הברית היום היא מדינה שמנהלת בו-זמנית את עלייתה של סין, איום רוסי מחודש על ביטחון אירופה, והשלכות פיסקליות של תקציב ביטחון שכבר עמוס בעל כורחו. ה"מחויבות חסינת הברזל" לישראל היא מוצקה כברזל – עד שאינה כך – עד שממשל עתידי, קונגרס עתידי, ציבור עתידי מותש מהסתבכויות מזרח-תיכוניות יחליט שהמחיר גבוה מדי.

ב-1956 ישראל למדה את הלקח הזה בדרך הקשה כשפטרוניתה, צרפת, קרסה כמעצמה גדולה ובריטניה נסוגה לצמיתות ממזרח סואץ. איזה לקח הפיקה מניסיון זה בחיבוקה הנוכחי של הכוח האמריקאי? נראה כי ברובו – את הלקח הלא נכון.

ישנה הקבלה נוספת שראוי לציין, שהולכת לכיוון שונה ופחות נוח לביקורת הריאליסטית.

ב-1956, היעד האסטרטגי הישראלי הבסיסי – הבטחה שמדינות ערב עוינות לא יוכלו להשיג עליונות צבאית – היה רציונלי וניתן להשגה, גם אם השיטה הייתה חסרת זהירות. ניתן לומר את אותו הדבר על המבצע הנוכחי נגד היכולת הגרעינית האיראנית. היעד של מניעת רכישת נשק גרעיני על ידי יריב אזורי בעל רטוריקה רצחנית ורצון מוכח לממן אלימות פרוקסי אינו פנטזיה ניאו-שמרנית. זהו אינטרס ביטחוני רציונלי, ועובדה שתמיכת המעצמות הגדולות איפשרה את מימושו אינה הופכת את המימוש ללא לגיטימי אוטומטית.

הביקורת, אם כן, אינה שישראל טועה שרוצה לנטרל את איראן, אלא שהשיטה – הסתבכות עמוקה עם האסטרטגיה הגדולה האמריקאית, תוך תפקוד בפועל כבסיס קדמי ושותף מבצעי להגמוניה האזורית האמריקאית — יוצרת תלויות והסתבכויות שיאריכו את הרגע הנוכחי ויגבילו את חופש הפעולה הישראלי בדרכים שלא גילו עצמן עדיין במלואן.

הביקורת, אם כן, אינה שישראל טועה שרוצה לנטרל את איראן, אלא שהשיטה – הסתבכות עמוקה עם האסטרטגיה הגדולה האמריקאית – יוצרת תלויות שיגבילו את חופש הפעולה הישראלי בדרכים שלא גילו עצמן עדיין במלואן

בן-גוריון האמין ב-1956 שביסס את עמדתה האסטרטגית של ישראל דרך המבצע בסיני, אך תוך אחת עשרה שנה בלבד ישראל נלחמה שוב על קיומה באותה מדבר בדיוק. הצלחה צבאית, אפילו הצלחה צבאית דרמטית, אינה פותרת את הסתירות הפוליטיות הבסיסיות. היא דוחה אותן, ולעיתים מחמירה אותן.

למה, אם כן, עלינו לצפות?

המבצע הנוכחי נגד איראן ככל הנראה ישיג תוצאות טקטיות משמעותיות – תשתית גרעינית פגועה, רשתות פרוקסי מוחלשות, הפחתה זמנית ביכולת האיראנית האזורית. אלה אינם "לא כלום". אך איראן אינה מדינה שניתן להשמיד בכוח אווירי ולחץ ימי בלבד. היא מדינת-ציוויליזציה בעלת זיכרון ארוך ויכולת מוכחת לספוג ענישה ולשקם את עצמה. הרפובליקה האסלאמית שרדה דברים גרועים ממה שנעשה לה כעת.

מה יקרה אחרי היא השאלה שאדריכלי המבצע הנוכחי כנראה הכי נרתעים מלענות עליה. ב-1956, ה"אחרי" היה נאצר פופולרי מאי פעם, ברית המועצות השתרשה עוד יותר בפוליטיקה הערבית, והיחסים האמריקאים-ישראלים נמתחו כמעט עד לשבירה. המבצע שאמור היה לפתור את הבעיה יצר גרסאות חדשות של אותה הבעיה.

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה. אך כפי שמארק טוויין כביכול אמר, היא מתחרזת. וחרוז מסוים זה נשמע צורם במיוחד למי שמקשיב לו מספיק זמן.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.