העפר עוד לא הספיק לשקוע בקלפיות בהונגריה, והתוצאות הדרמטיות שהתפרסמו זה עתה, כבר מציבות מראה בוהקת מול פרצופה של ישראל 2026. ויקטור אורבן, הארכיטקט המהולל של ה"דמוקרטיה הלא-ליברלית", שלטון שנמשך 16 שנה רצופות, הובס זה עתה על ידי פיטר מדיאר , לא בהפיכה, לא בטנקים ברחובות, אלא בקולות תופים ותרועות של דמוקרטיה מתפקדת להחריד.

הציבור ההונגרי, אותו ציבור שאורבן ניסה לרתום באמצעות פילוג שיטתי, פירוק מערכת המשפט ושליטה עיתונאית כמעט מוחלטת, עשה את הדבר היחיד שמפיל משטרים היברידיים: הוא נהר לקלפיות.

שיעור ההצבעה חצה את רף ה-80%, הנתון הגבוה ביותר מאז 1990, תחת פיקוח הדוק של יותר מ-400 משקיפי האיחוד האירופי וארגון ה-OSCE.

התוצאה? ההוכחה הניצחת שכאשר האזרחים לוקחים את גורלם בידיהם, גם המנוע החזק ביותר של דה-דמוקרטיזציה מתגמד מול רצון העם.

בישראל, לעומת זאת, נדמה שאנו עומדים בפתחה של מערכה שבה הכללים מבושלים עוד לפני שהקלפיות נפתחות. בנימין נתניהו, המכהן כראש ממשלה במצטבר למעלה מ-18 שנה, זמן רב יותר מאורבן, שיאן שלילי חדש במחוזותינו, החל להוביל מהלך מתוחכם ומסוכן לא פחות: הכשרת הקרקע לדחיית תוצאות הבחירות, עוד בטרם נספר קול אחד. 

כזכור, בנימין נתניהו היה זה שטבע את המונח "נוהרים לקלפיות" , ביטוי שנשא אז הילה של אזהרה דמוגרפית, כדי לתייג את האזרחים הערבים בישראל כסכנה דמוגרפית ופוליטית, כאילו הגעתם לקלפי היא פעולה חריגה, כמעט חשודה, כאילו מדובר בתופעה טבעית מסוכנת ולא במימוש הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר.

אך האירוניה הגורלית היא, שלקח הבחירות בהונגריה, הופך את הקערה על פיה בצורה כמעט פואטית: ה"נהירה" אינה הסכנה שנתניהו ניסה לצייר; היא התרופה היחידה בפני המשטרים שבנה.

לקח הבחירות בהונגריה, הופך את הקערה על פיה בצורה כמעט פואטית: ה"נהירה" אינה הסכנה שנתניהו ניסה לצייר; היא התרופה היחידה בפני המשטרים שבנה

בהונגריה, ה"נהירה" ההמונית לקלפיות, בשילוב עם פיקוח קפדני של האיחוד האירופי, יצרה מציאות שבה ערעור על התוצאות, היה הופך את המערער לליצן החצר מול העולם כולו. אי אפשר לטעון ל"זיוף המוני" כש-80% מהאוכלוסייה השתתפה תחת פיקוח הדוק של האיחוד האירופי. הציבור ההונגרי הצביע ברגליים, מילולית ופוליטית, ושלח הביתה את האיש שחשב שהמוסדות הם רכושו הפרטי.

בישראל, האתגר כפול: ראשית, לשבור את האפתיה ולהפוך את ה"נהירה" לנכס אסטרטגי של המחנה הדמוקרטי; ושנית, לסכל את המהלך המקדים והמחפיר של נתניהו ואנשי שלומו, לסימון אפריורי של המוסדות כ"מושחתים" או "מוטים" מראש.

התסריט הישראלי, מדאיג דווקא בגלל דקותו. העימות הפומבי האחרון בין נתניהו לבין נשיא בית המשפט העליון והיו"ר הנוכחי של ועדת הבחירות המרכזית, השופט נועם סולברג, אינו תקרית טכנית תמימה, כלל ועיקר. זוהי יריית הפתיחה במערכה על הלגיטימיות של התוצאות.

סולברג, שופט שמרן מובהק, שאינו מזוהה עם "אקטיביזם שיפוטי", הוא דווקא המועמד ה"נוח" ביותר לממשלת ימין. דווקא בשל כך, התקיפה הפומבית נגדו , סביב מינוי היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד יפעת סימינובסקי, חושפת את האסטרטגיה האמיתית: אם גם סולברג, הוא "בעייתי", אם גם המינויים המקצועיים ביותר הם "פגומים", אזי אין גוף ניטרלי שיכול לספור קולות לגיטימיים. זהו מודל "טראמפי" קלאסי: ערעור אמון פרואקטיבי במוסדות, כדי שאם התוצאה לא תהיה רצויה, ניתן יהיה לשלוף את הטענה, שהמשחק כולו היה מוטה מראש.

בהונגריה, המהלך הזה נוטרל על ידי פיקוח חיצוני ושיעור הצבעה פנומנלי. בישראל, מחנה השלטון מנסה אפריורית לייצר "חסינות מפני תבוסה" באמצעות רעיון מופרך, שאין שופט ואין בקר.

ולכן, הלקח ההונגרי חד-משמעי: דמוקרטיה בשעת משבר, לא מסתמכת על תום לבם של שליטים, אלא על מנגנוני בקרה קשיחים. בהונגריה, נוכחותם של מאות משקיפים בינלאומיים לא נבעה מחשד לזיוף אלא מתוך הבנה ששקיפות היא החיסון הטוב ביותר נגד נרטיבים מפוברקים של "גניבת בחירות".

ישראל, הנמצאת בעיצומו של תהליך שחיקה מוסדי וחוקתי, חייבת לאמץ מודל דומה, ואף להקצינו. אין מדובר בהכנסת "גורמים זרים" במובן הפוליטי, אלא בהרחבת מעגלי הפיקוח, השקיפות והבקרה, על כל שלבי הספירה והדיווח. ועדת הבחירות המרכזית חייבת לקחת זאת בחשבון ולפעול תחת זכוכית מגדלת, עם נוכחות משקיפים מפלגתית רחבה מאד, ארגוני חברה אזרחית, ופרוטוקולים פתוחים לחלוטין, כדי למנוע טענות מפוברקות של "גניבת בחירות" בסגנון טראמפי.

ישראל, הנמצאת בעיצומו של תהליך שחיקה מוסדי וחוקתי, חייבת לאמץ מודל פיקוח דומה על הבחירות, ואף להקצינו ולהרחיב את מעגלי הפיקוח, השקיפות והבקרה, על כל שלבי הספירה והדיווח על התוצאות

מדוע זה קריטי? כי הכתובת על הקיר. המחנה השולט בישראל כבר אותת שהוא אינו מתכוון לקבל הכרעת בוחר שאינה לרוחו. הדרך היחידה לסכל זאת, היא להפוך את תהליך הבחירות לחסין בפני נרטיבים מניפולטיביים של זיוף. כשכל קול נספר לעיני כל, כשכל שלב מתועד ומפוקח בקפידה ובשקיפות, הטענה ל"מזימה", קורסת תחת משקלה של המציאות.

ההשוואה בין אורבן לנתניהו אינה עוד פרובוקציה עיתונאית; היא כלי אנליטי הכרחי. שני המנהיגים פעלו לשינוי כללי המשחק, להחלשת מערכת המשפט, לריסון התקשורת ולמיינסטרימיזציה של ההקצנה , תהליך שמזכיר להחריד את האבחנות של קים ליין שקפל על "אוטוקרטיה חוקתית". שניהם, כל אחד בהקשרו, הפכו רעיונות קיצוניים לנכסים פוליטיים לגיטימיים, ונרמלו שפה ופעולות, שאילולא כן, היו נדחות על הסף.

אך סופו של אורבן, מלמד אותנו שגם משטרים היברידיים, שנראים בלתי מנוצחים, קורסים מול לחץ אזרחי ממוקד ומוסדות פיקוח חזקים.

וכלקח מבודפשט, לישראלים יש כעת שתי משימות היסטוריות:

הראשונה היא לנהור לקלפיות ולהצביע ברגליים: להפוך את הביטוי "נוהרים", שנועד להפחיד, לכלי של עוצמה דמוקרטית. שיעור הצבעה גבוה, כזה שחוצה את רף ה-80%, הוא המגן הטוב ביותר מפני טענות ל"מיעוט קולות" או "ייצוג חסר".

השנייה היא להקצות פיקוח רחב היקף. לדרוש מנגנוני בקרה חסרי תקדים על הבחירות הקרובות. לא כצעד של חשד, אלא כצעד של ביטחון עצמי דמוקרטי, שיקדים תרופה למכה.

כלקח מבודפשט, לישראלים יש כעת שתי משימות היסטוריות: לנהור לקלפיות ולהצביע ברגליים, ולדרוש מנגנוני בקרה חסרי תקדים על הבחירות הקרובות

כי, כאשר מנהיגים מכינים את הקרקע לדחיית תוצאות, הדמוקרטיה כולה עומדת על הכף.

הבחירה, בסופו של דבר, היא שלנו: האם נהיה צופים פסיביים במחזה הדה-דמוקרטיזציה, או שנהפוך ל"נוהרים" שישנו את ההיסטוריה.

בודפשט הראתה את הדרך. תל אביב, ירושלים, חיפה וכפר קאסם חייבות ללכת בה.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.