רוב מוחץ של מדינות העולם – כ-85% – הכריזו על הכרתן במדינה פלסטינית. ישראל וארצות הברית מתנגדות לרעיון הזה. כל הפוליטיקאים הישראלים מתעלמים לחלוטין מהאירוע המורכב הזה – גם בקואליציה וגם באופוזיציה שורר שקט מוחלט.

כנראה שאין להם דעה בעניין. אולי יש להם עיסוקים אחרים… ייתכן. לא מעט מהם נאלצים בימים אלה להתעסק עם המשטרה והפרקליטות. ומה זה בכלל הבלבול המוח המטופש בניו יורק?

נניח לרגע שישראל הייתה מחליטה אחרת – כלומר, מצטרפת להצבעה באו"ם ותומכת בהכרה במדינה הפלסטינית. מה היה קורה?

להערכתי, ההצעה הייתה נופלת, משום שמדובר בהצהרת עמדות בלבד, ללא משמעות מעשית בשלב זה, שמטרתה – לכאורה – להעניש את ישראל. במקרה כזה רוב המדינות שתמכו היו מבטלות את עמדותיהן. לחילופין, נניח שהיה מתקבל מצב הפוך: מנהיגי אירופה וקנדה היו שמחים (לכאורה) ומכריזים כלפי ישראלים – "אוקיי, קדימה, בואו נעשה את זה".

העצוב בעיניי הוא שהאפשרות הזאת – של שתי מדינות לשני עמים – אפילו לא הוזכרה על ידי אף אחד מהפוליטיקאים הישראלים. אף מילה. כלומר, אף אחד לא מתייחס ברצינות לגורלה של ישראל

העצוב בעיניי הוא שהאפשרות הזאת – של שתי מדינות לשני עמים – אפילו לא הוזכרה על ידי אף אחד מהפוליטיקאים הישראלים. אף מילה. כלומר, אף אחד לא מתייחס ברצינות לגורלה של ישראל.

זה כמעט מוכיח שכל הפוליטיקאים הישראלים, בקואליציה ובאופוזיציה כאחד, עסוקים בעיקר בעצמם ובהישרדותם הפוליטית. מנעמי השלטון הם מנעמים אמיתיים, ממשיים, וזה שיכרון כוח שממסך את תפקידם האמיתי.

מדובר בפשיטת רגל מוחלטת של הדמוקרטיה הישראלית: תפקידם היחיד של הפוליטיקאים אמור להיות לחשוב על עתידה של מדינת ישראל. אלא שהכול התהפך. הכנסת הפכה למקום עבודה, למקור כוח, ואפילו למוקד שעלול לאפשר פשיעה.

כדאי לבחון את שתי האופציות הקיצוניות האלה. התוצאה ברורה: שתיהן מייצרות תוצאות טובות בהרבה ממה שיש לנו כיום, כתוצאה מההתנגדות ה"טבעית" שלנו להצעה.

כיום, כ-85% מהעולם נגדנו, האנטישמיות משתוללת בכל מקום, מתחברת לאנטי-ישראליות – זאת האנטישמיות המודרנית. האקדמיה הישראלית נזרקת מכל חלון כמעט, כדורגלנים ישראלים מתקבלים באנטגוניזם גלוי (ע"ע מנור סולומון), וההפגנות בכיכרות הערים הגדולות רק הולכות ומתעצמות.

ניתוח האופציה הראשונה מראה שרוב מנהיגי המדינות הדמוקרטיות היו נכנסים להלם, שכן ההכרה במדינה פלסטינית נחשבת בעיניהם לעונש על ישראלים תוקפניים.

במקרה כזה ההצעה הייתה נופלת – או שהייתה נפתחת האופציה השנייה: "אוקיי", היו אומרים מקרון וראש ממשלת בריטניה, "בואו נלך על זה. בואו נדבר, נקים ועדה או מפגש רב-לאומי וננסה להגדיר מה צריך ואיך צריך לעשות זאת".

במילים אחרות – דיון.

בזמן שמתנהל דיון על הסדר, הטרור היה ככל הנראה פועל בכיוון הפוך ומנסה לפגוע בתהליך. לכן סביר להניח שהטרור היה נחלש, ובמקומו היה צומח טרור מסוג חדש – כזה שמתנגד לתהליך עצמו

בזמן שמתנהל דיון על הסדר, הטרור היה ככל הנראה פועל בכיוון הפוך ומנסה לפגוע בתהליך. לכן סביר להניח שהטרור היה נחלש, ובמקומו היה צומח טרור מסוג חדש – כזה שמתנגד לתהליך עצמו.

אבל בשלב זה רוב העולם כבר לא היה נגד ישראל ולא נגד הישראלים, והאנטישמיות לא הייתה מתעטפת במעטה אנטי-ישראלי. ישראל הייתה נתפסת כמי שפועלת לטובת הסדר עם הפלסטינים. מה כל כך נורא בזה?

התשובה ברורה: שטיפת המוח שהימין עשה לכולנו. עד כדי כך שכולנו מאמינים שרק כוח משיחי יצילנו. אנחנו מאמינים בשתיקה – אם מתוך הלם ואם מתוך טראומה, לא ברור. דווקא בעקבות השבעה באוקטובר עלינו להתנער ולחשוב אחרת.

אבל אין מי שיעשה זאת. כולנו צועדים אחרי החלילן מהמלין.

חייבים לעצור. ובעיקר אלה שמשתפים פעולה עם ראש הממשלה. אל תבנו על כך שראש הממשלה ידחה את הבחירות בשם מצב חירום – זה בדיוק מה שהוא מתכנן – משום שהעם לא ייתן לזה לקרות. גם ילדיכם ובני משפחותיכם לא ייתנו לזה לקרות. הם לא יסכימו להיסחף במדרון החלקלק.

ואנחנו כבר קרובים מאוד לשם. הדיקטטורה הימנית שמובילה את ישראל אל הגיהינום הצליחה כבר לשתק את כושר החשיבה שלנו. העובדה שאיש לא שקל לתמוך בהצעה של צרפת ואנגליה היא הוכחה לכך. עוד צעד אחד – ואנחנו טובעים ללא מושיע.

מספיק.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב