מוקדם יותר השבוע הגיעו פקחי רשות הטבע והגנים, חמושים ברובים, לבסיס זיקים הסמוך לרצועת עזה. הפקחים פתחו במצוד אחרי להקות הכלבים המשוטטים שמסתובבים כבר תקופה ארוכה בבסיס ובסביבתו, וירו בהם למוות. בתום מסע הירי, 29 כלבים פונו מהמקום בשקיות.
האפיזודה המדממת הזו הגיעה אחרי תקופה שבה חיילים שמשרתים בבסיס התלוננו על נוכחות מאסיבית של כלבים שהפכו את המחנה לביתם, ולא פעם מתנהגים בתוקפנות ומפחידים את החיילים. בראיונות לתקשורת הוריהם של החיילים הלינו על כך שגורמי הרפואה אדישים למצב, על אף שמדובר בכלבי פרא שהגיעו מרצועת עזה ואינם מחוסנים.
לצד חיילים והורים שבוודאי חשים כעת הקלה, יש גם כאלה שמשמיעים קול אחר. "אנשי רשות הטבע והגנים ירו בכלבים לעיני החיילים והחיילות", כתבה אחת האימהות, "החיילים, וביניהם בתי, נחשפו לצרחות הכלבים ולמחזה הקשה שבו גופות הכלבים נאספות לשקיות.
הנוכחות של הכלבים במחנה זיקים, לפי עדויות רבות, היתה בעייתית, אבל השאלה היא מדוע בחרו הפקחים לירות כדי להרוג ולא לכדו או הרדימו את הכלבים והעבירו אותם לכלביה
"האירוע יצר טראומה בקרב רבים. חיילות בכו, ובתי, כמו אחרים, סובלת מתגובה נפשית קשה… מדובר בהתנהלות לא מוסרית, לא שקופה, ובוודאי לא הומנית – בפרט כאשר מדובר בכלבים שלא סיכנו איש".
על הסיפא של הדברים, כאמור, חלק מהחיילים והוריהם לא יסכימו. הנוכחות של הכלבים במחנה זיקים, לפי עדויות רבות, היתה בעייתית, אבל השאלה היא מדוע בחרו הפקחים לירות כדי להרוג ולא לכדו או הרדימו את הכלבים והעבירו אותם לכלביה.
מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה: "להקות הכלבים התחילו להוות איום על חיי האדם ועל הטבע. הן התחילו לצוד בשטח שמורות הטבע את חיות הבר המקומיות, ממכרסמים קטנים ועד יונקים גדולים כצבאים. בשל זאת, נאלצת הרשות להתמודד עם להקות הכלבים הרבות שאותן לא ניתן לביית.
"הפעילות שבוצעה באזור שמורות הטבע נתיב העשרה וזיקים, הסמוכות לבסיסי צה"ל, בוצעה בהיתר ובתיאום מלא מול גורמי הצבא בבסיס".
בתשובה לשאלה מדוע הפקחים המיתו את הכלבים ולא הסתפקו בלכידתם, השיבה הרשות: "רשות הטבע והגנים מוסמכת על פי חוק פקודת הכלבת להרוג כלבים עד 500 מטר משטח שמורה. הגורמים המוסמכים ללכוד כלבים על פי חוק הסדרת הפיקוח על כלבים הם השירותים הווטרינריים המקומיים".
בתקופה הראשונה של המלחמה הכלבים מצאו שפע אדיר של מזון בשטחי הכינוס של צה"ל. פה ושם נרשמו חדירות לרפתות ולולים שהסתיימו בטריפה של עגלים ותרנגולות
לא רחוק משם, באחד המוצבים הסמוכים לגדר הרצועה, הכל נראה שליו יותר ביום חמישי האחרון. כלבה בעלת פרווה זהובה, עטיניה מידלדלים, שוטטה בין הטנקים. ניסינו לעקוב אחריה, עד שאחד המילואימניקים שהבחין בנו נידב טיפ: "שם תמצאו מה שאתם מחפשים", הוא הצביע על מבנה קטן שניצב מול שורות הכלים המשוריינים.
בחדרון המוזנח שררה אפלולית, אבל אחרי כמה שניות של התרגלות אפשר היה להבחין בהם: ארבעה גורים, מתוקים להפליא, מביטים בסקרנות באורחים הלא קרואים.
כמו לפי הזמנה, כל הארבעה טיפסו על כיסא אחד, מתחפרים זה בחיקו של זה ומתארגנים לצילום. אין לדעת אם הם מהגרים שנולדו ברצועת עזה והגיעו זה מקרוב לישראל, או שמא אימא שלהם – זו שמסתובבת בחוץ בחיפוש אחר מזון – עשתה עלייה והם כבר נולדו בארץ.
כך או כך, אין להם בית, אין להם שם, ואין לקיום שלהם תיעוד בשום מערכת. הם הכלבים האבודים של מלחמת "חרבות ברזל", ארבעה מתוך רבים, כנראה אלפים.
לפני שנתיים בדיוק, זמן קצר אחרי הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה, דיווחנו כאן על הזרימה ההמונית של כלבים משוטטים שנסו על נפשם משטחי הלחימה וניצלו את השערים הפתוחים ואת הפרצות בגדר כדי לנהור לתוך ישראל. בתחילה העריך השירות הווטרינרי שמדובר בכמה מאות, אחר כך ההערכות טיפסו לאלפים, אבל האמת היא שלאיש אין נתון מדויק.
בסיור שנערך השבוע בסמוך לגדר, מצפון הרצועה ועד כרם שלום שבדרום, התברר שיותר משנתיים בתוך המלחמה כלבים עדיין ממשיכים לזרום מעזה לישראל
בתקופה הראשונה של המלחמה הכלבים מצאו שפע אדיר של מזון בשטחי הכינוס של צה"ל. פה ושם נרשמו חדירות לרפתות ולולים שהסתיימו בטריפה של עגלים ותרנגולות. במהלך הזמן חלק מהכלבים נלכדו, אחרים נדדו מזרחה ונטמעו באוכלוסיית הכלבים המשוטטים בנגב שמונה כ־20 אלף פרטים, ויש גם כאלה שנשארו בטריטוריה המוכרת בעוטף.
בסיור שנערך השבוע בסמוך לגדר, מצפון הרצועה ועד כרם שלום שבדרום, התברר שיותר משנתיים בתוך המלחמה כלבים עדיין ממשיכים לזרום מעזה לישראל.
כמעט בכל מוצב ובכל שטח פתוח אפשר לראות אותם, ביחידים או בלהקות, חלק מהנוף החדש והלא מלבב של העוטף. בין גורמי מקצוע שעוסקים בתחום יש מחלוקת – האם מדובר בטפטופים או שקצב הכניסה גבוה כמעט כמו בשלבים הראשונים של המלחמה – אבל בדבר אחד אין ספק: העוטף מלא כלבים משוטטים, והם לא מכאן.
"בשבועות רגילים אני לוכד לפחות 15 כלבים בשבוע", אומר מאיר אביטן, הפקח הווטרינרי של אשכול רשויות הנגב המערבי. "הם נכנסים דרך השערים של הטנקים שיוצאים לעזה, הם רואים שהשער נפתח והופ הם בפנים.
"יש לנו מוקד לפניות של תושבים ואנחנו מגיעים. אנשים קוראים לי כשהכלבים מוציאים תרנגולות מתוך הלולים או אוכלים את הכלבים הקטנים שלהם. כלב משוטט יכול להיות מסוכן כמו חיית בר, אל תנסה ללטף אותו".
"יש לנו מזל גדול שברצועה, בינתיים, אין כלבת. אנחנו נמצאים במצב שבו יש הכי הרבה מקרי כלבת בעשורים האחרונים, אבל התנים והכלבים הנגועים נכנסים דרך גבול הצפון"
אביטן, תושב המושב שרשרת שליד נתיבות, הוא איש שטח אמיתי. מכיר כל פיתול דרך וכל שיח בעוטף, מדי פעם צפים במהלך השיחה איתו שברי מראות ואירועים שחווה ב־7 באוקטובר ובימים שאחריו. הוא יודע בדיוק באיזו חלקת חורש ומאחורי איזה מחסן נטוש נוכל למצוא להקת כלבים, והוא תמיד, אבל תמיד, רואה אותם הרבה לפני כולם.
"הינה להקה בשדה", הוא מודיע תוך כדי נסיעה בשדות שליד קיבוץ עין השלושה, אבל במבט ראשון וגם שני איש מיושבי הרכב לא מצליח להבחין אפילו בקצה זנבו של כלב. רק אחרי שעצרנו, וירדנו, והתקרבנו, הבחנו בחמישה כלבים משתזפים בשמש החורפית הנעימה בין התלמים.
ליד מוצב נחל עוז למוד הטרגדיות מקדמת את פנינו סימפוניה של נביחות. לצד דרך העפר, מטרים ספורים מגדר הרצועה, ממוקמת להקה שהפרנו את שלוותה. חלק מחברי הלהקה מטפסים על תלולית קטנה כשמאחוריהם, ברקע, נפרס המראה הבלתי נתפס של שכונת שג'אעייה במלוא חורבנה.
אחר כך, בנסיעה לאורך הגדר, מבחינה הווטרינרית ד"ר ענת ליכטר־פלד בפתחים שדרכם אדם כנראה לא יכול לעבור, אבל כלב כן. "יש לנו מזל גדול שברצועה, בינתיים, אין כלבת", היא אומרת, "אנחנו נמצאים במצב שבו יש הכי הרבה מקרי כלבת בעשורים האחרונים, אבל התנים והכלבים הנגועים נכנסים דרך גבול הצפון וירדן.
"בשלב מסוים יכול להיות דילוג לנגב ואז נהיה בבעיה אמיתית. בינתיים הכלבים שנכנסים מעזה מביאים איתם מחלות אחרות וכמובן פרעושים וקרציות. חיילים שרוצים לקחת כלב הביתה חייבים לעבור דרך וטרינר, שיבדוק אותו וייתן לו את כל החיסונים. אחרת זה ממש חוסר אחריות".
"הם אוכלים טוב", אומר אביטן, "איפה שיש חיילים יש כלבים, חלקם חיים על נקניקיות וקבנוסים. כשאני רוצה ללכוד אותם אני צריך לשים במלכודת בשר חי כדי לעורר בהם את היצר הקדום"
לראות כלבים חסרי בית זה תמיד מכמיר לב, אבל הכלבים המשוטטים של דצמבר 25' בכל זאת שונים מאלה שמילאו את העוטף בדצמבר 23'. אז הם נראו כמו פליטי מלחמה בפוסט טראומה: רזים, מוזנחים, מבוהלים ותוקפניים.
גם היום החזות שלהם לא תמיד מלבבת – ד"ר ליכטר־פלד, שמכהנת גם כיו"ר הארגון הישראלי לרפואה וטרינרית של חיות המחמד, זיהתה על כמה מהם טפילים בשלל נקודות בגוף – אבל חלקם נראים שבעים ומדושנים למדי, והרבה יותר מורגלים בקרבת בני אדם.
![ד"ר ענת ליכטר־פלד לצד כלבים משוטטים באזור מעבר כרם שלום, דצמבר 2025 (צילום: אביב לביא)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/12/20251218_125524.jpg "ד"ר ענת ליכטר־פלד לצד כלבים משוטטים באזור מעבר כרם שלום, דצמבר 2025 (צילום: אביב לביא)")
"הם אוכלים טוב", אומר אביטן, "איפה שיש חיילים יש כלבים, חלקם חיים על נקניקיות וקבנוסים. כשאני רוצה ללכוד אותם אני צריך לשים במלכודת בשר חי כדי לעורר בהם את היצר הקדום".
את הכלבים שאביטן לוכד הוא מביא אל הכלבייה בשדרות, היחידה באזור שמשרתת לא פחות משש עיריות ומועצות אזוריות, אבל היא כבר עולה על גדותיה. יש שם מקום לכ־60–70 כלבים, כרגע יש בה כמאה. "עושים שם הכל כדי למצוא להם בית מאמץ", הוא אומר, "מעקרים או מסרסים, מפרסמים בכל דרך אפשרית ודרך כל העמותות, יש מישהו שעובד רק בזה, אבל זה לא קל.
"כלבים שהם ברי אימוץ ויש להם סיכוי למצוא בית משאירים אותם בכלביה גם שנה ויותר, היום גם באים הרבה מתנדבים, חניכי מכינות וסטודנטים, להוציא אותם לטיול. אבל יש כלבים גדולים שמגיעים מעזה ואחרי 15 יום כבר ברור שהם לא מתאימים לאימוץ, ובלית ברירה ובצער מרדימים אותם.
השאלה מה הפתרון המיטבי לסוגיית הכלבים המשוטטים נתונה במחלוקת. הגישה השלטת כרגע חותרת לדילול מקסימלי של אוכלוסיית הכלבים המשוטטים, במגבלות המקום בכלביות
"יש כלבים שהיו של חמאס ואולפו לתקוף חיילים, הייתי מאלף כלבי תקיפה ותפסתי כמה כאלה. רואים שהם לא מפחדים מבני אדם. בכל מקרה כרגע, בגלל העומס בכלבייה, אני מפנה מהשטח רק כלבים מסוכנים או כאלה שנשכו מישהו".
השאלה מה הפתרון המיטבי לסוגיית הכלבים המשוטטים נתונה במחלוקת. הגישה השלטת כרגע חותרת לדילול מקסימלי של אוכלוסיית הכלבים המשוטטים, במגבלות המקום בכלביות באזור. לוכדים, מחפשים משפחה מאמצת, ואם לא מוצאים – ממיתים.
אנשי מקצוע רבים, וביניהם ד"ר ליכטר־פלד, תושבת הנגב בעצמה (משמר הנגב), דוגלים בגישה אחרת. ליכטר־פלד: "הפתרון הוא לעקר, לסרס ולהחזיר את הכלב לאותה משבצת שטח. כמובן שכדאי לעשות את זה עם הכלבים הכי פחות אגרסיביים.
"לפי כל המחקרים, ככל שתיקח כלבים מהמקום ייכנסו אחרים במקומם לשטח. אם אתה מוציא אותם מתא השטח אתה צריך להגיע ל־90% מהאוכלוסייה כדי להגיע לאפקטיביות בצמצום האוכלוסייה. אם אתה רק לוכד ובאותו זמן כלבים יכולים להיכנס ממקום אחר – במקרה הזה מרצועת עזה – הם ימשיכו להיכנס כל הזמן עד שהשטח יגיע לקצה יכולת הנשיאה שלו ואפילו קצת מעליה".
אני מניח שאת לא מתלהבת מהירי בכלבים בזיקים.
"זו ממש לא הדרך, לבוא לירות וללכת, כי המדינה לא פתרה שום דבר. אנחנו חוזרים לאותו אירוע – מי אמר שבעוד שנה לא נחזור שם לאותו מספר של כלבים? מה עשינו בזה? בגלל שלא נותנים טיפול מערכתי נכון אנחנו נקלעים לפינות שבהם צריכים להגיע עם רובים".
"הפתרון נמצא במקום אחר. בעיקור/סירוס והחזרה. וצריך גם להתמודד עם העניין של המזון הזמין בעיקר איפה שהצבא נמצא. כל עוד יש בופה חופשי, הכלבים ימשיכו להגיע"
אז כל מאמצי הלכידה הם בזבוז אנרגיה?
"הפתרון נמצא במקום אחר. בעיקור/סירוס והחזרה. וצריך גם להתמודד עם העניין של המזון הזמין בעיקר איפה שהצבא נמצא. כל עוד יש בופה חופשי, הכלבים ימשיכו להגיע".
לעקר/לסרס ולהחזיר זה לא עלויות גבוהות?
"והלכידות זה לא עלויות מטורפות?"
לדברי ליכטר־פלד, החלופה של עיקור/סירוס והחזרה לשטח לא מאומצת על ידי המערכת בעיקר בגלל פלונטר משפטי: "מבחינת מדינת ישראל אין דבר כזה כלב בלי בעלים. לפי החוק בשביל להחזיק כלב צריך רישיון, שבב וחיסונים. אין דבר כזה כלב משוטט, כלב זו לא חיית בר.
"אם לוקחים את הכלב מהשטח, מעקרים ומסרסים, אז צריך להגיד של מי הוא. מי ייקח אחריות על הכלבים האלה? איזה שם יהיה רשום על השבב? מי יהיה אחראי אם הכלב הזה ינשך מישהו? כאן זה תקוע".
אביטן הפקח מנווט אותנו אל נקודת המפגש הדרומית ביותר של ישראל עם הרצועה – כרם שלום. רק לאחרונה, הוא מספר, נטרפו כמה כלבים של חברי הקיבוץ על ידי כלבים משוטטים.
במעבר כרם שלום אנחנו פוגשים את הכלבים הידידותיים ביותר באזור. למשמע שריקה הם מתייצבים, מקשקשים בזנב ומייחלים לתקרובת. ייתכן שהם בכלל נולדו כאן, בישראל
במעבר כרם שלום אנחנו פוגשים את הכלבים הידידותיים ביותר באזור. למשמע שריקה הם מתייצבים, מקשקשים בזנב ומייחלים לתקרובת. ייתכן שהם בכלל נולדו כאן, בישראל, הרי המלחמה הארורה הזו נמשכת כבר יותר משנתיים.
בעוד אנחנו מתרשמים מהכלבים החברותיים, מפציע במעלה הכביש, מעבר לשער שמפריד בין ישראל לרצועת עזה, כלב חדש. הוא מהסס, מרחרח, מנסה לעמוד על טיבה של הטריטוריה הלא מוכרת. אחרי כמה דקות הוא חולף על פני השער והחייל המשועמם ונכנס בשערי הארץ, עולה חדש מן המניין, רק שאף אחד לא החתים לו את הדרכון ואיש לא הכין לו סל קליטה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו