הזוגיות היא ההרפתקה הגדולה והחשובה ביותר בחייו של האדם היחיד. היא השותפות העמוקה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ברית גורל שנכרתת כדי להדוף את הבדידות הקיומית שמאיימת על כולנו. אנחנו נכנסים אליה כדי שלא נהיה לבד, כדי לבנות מבצר רגשי שיגן עלינו מפני סערות העולם.

אך בעוד שהשותפות הזו היא בראש ובראשונה רגשית ורוחנית, היא נושאת עמה תג מחיר כבד, שלעיתים קרובות אנו נוטים להדחיק. בעולם המודרני, שבו ידע הוא הכוח המוחלט, הבורות איננה סתם מצב של חוסר ידיעה; היא מצב צבירה מסוכן שמשרת את הרוע, את הציניות ואת האדישות הממסדית.

כשאנחנו בוחרים "לזרום" עם החיים מבלי להסדיר את המציאות המשפטית שלנו, אנחנו לא רק מבטאים אמון בבן הזוג, אלא אנחנו מפקירים את עתידנו לידיה של מערכת שמעדיפה אותנו שותקים, מבולבלים ונטולי מידע.

כשאנחנו בוחרים "לזרום" עם החיים מבלי להסדיר את המציאות המשפטית שלנו, אנו לא רק מבטאים אמון בבן הזוג, אלא מפקירים את עתידנו לידי מערכת שמעדיפה אותנו שותקים, מבולבלים ונטולי מידע

האמת העירומה על יחסי הכוח הללו נחשפה לאחרונה במלוא כיעורה במקרה מצער שנדון בבית המשפט למשפחה בקריית גת. זהו סיפור שיכול לקרות לכל אחד, בני זוג שנישאו בשנות השבעים, התגרשו כעבור שני עשורים, אך גילו שהלב חזק מהנייר וחזרו לחיות יחד כזוג לכל דבר. הם חלקו שגרה, טיולים בחו"ל וחיים משותפים עמוקים במשך עשרים שנה נוספות, עד שמותו של הגבר קטע את המסע.

אלא שבמקום נחמה, מצאה עצמה האישה מול תביעה אכזרית של ילדיו מנישואיו הקודמים. הם הטיחו בפניה טענה שלא נועדה רק לנשל אותה מרכוש, אלא גם למחוק את זהותה. הם טענו שהיא לא הייתה בת זוגו, אלא בסך הכל "עוזרת בית". בית המשפט דחה את הטענה הזו בשאת נפש, כשהשופט תהה בצדק מי יוצא לסופי שבוע בפריז עם המנקה שלו.

אולם המקרה הזה אינו רק אנקדוטה משפטית; הוא שיעור אכזרי על כך שבורות היא כלי עבודה בידי אלו המבקשים להרוויח מחולשתנו. כשאין נייר, כשהסטטוס אינו סדור, האמת הופכת לשדה קרב והזיכרון הופך למושא להשפלה.

הטרגדיה היא, שהשקרים הללו אינם צומחים בחלל ריק, הם ניזונים מהאדישות המכוונת של המדינה. למדינה אין אינטרס להעניק לנו ידע; האינטרס שלה הוא סטטיסטי וכלכלי בלבד. היא מעדיפה את האזרח כנתון בטבלה, לא כיישות משפטית מוגנת.

במקום נחמה, מצאה עצמה האישה מול תביעה אכזרית של ילדי בן זוגה מנישואיו הקודמים. הם הטיחו בפניה טענה שלא נועדה רק לנשלה מרכוש, אלא גם למחוק את זהותה. הם טענו שלא הייתה בת זוגו אלא "עוזרת בית"

מדוע המוטיבציה המוסדית אינה דוחפת לחשיפת מידע? מדוע קרנות הפנסיה, למשל, מסרבות לרשום בני זוג כידועים בציבור בעודם בחיים? התשובה היא שליטה. קרנות הפנסיה מנהלות את ההון שנצבר בזיעה ובדמעות, והן בנויות על תקנונים דרקוניים שמחייבים את בן הזוג הנותר בחיים לצאת למסע ייסורים לאחר הפטירה.

במקום רישום פשוט ומראש, המערכת דוחפת את האלמן או האלמנה להליך משפטי בבית הדין לעבודה רק כדי "להוכיח" את זוגיותם לפני פטירת בן או בת הזוג המנוחים. הדרישה לששה חודשי מגורים משותפים או הצגת קבלות על ארנונה ברגע של אבל היא שיא הציניות. זוהי מדיניות של טרטור מובנה, המוסדות יודעים שחלק מהאנשים יישברו, חלקם לא יידעו איך לתבוע, והכספים, שאמורים היו להיות רשת הביטחון של המשפחה, יישארו בקופות המוסדיות כרווח נקי.

הסדרה משפטית של הזוגיות היא לפיכך לא "עסק טכני" קר, אלא האקט המוסרי והרגשי החשוב ביותר. זו הדרך היחידה לוודא שהשותפות הזו, שנועדה שלא נהיה לבד, באמת תגן עלינו ביום הקובע.

כשאנו מסדירים את הקשר בדרך שוויונית והוגנת, באמצעות צוואות, הסכמי ממון או הצהרות זוגיות, אנחנו מפקיעים את הכוח מידי המערכת ומחזירים אותו אלינו. אנחנו מסרבים להיות "עוזרת הבית" של הביורוקרטיה.

עלינו להבין שחשיבות המידע היא קריטית, רבים כלל לא יודעים שאחרי מותם, חסכונותיהם הפנסיוניים עלולים שלא לעבור ליורשיהם בגלל סעיף טכני או היעדר הגדרה של מוטבים. השתיקה המוסדית היא בגידה באמון הציבור, והדרך היחידה לנצח אותה היא באמצעות דרישה בלתי מתפשרת לידע ולסדר.

כשאנו מסדירים את הקשר בדרך שוויונית והוגנת, באמצעות צוואות, הסכמי ממון או הצהרות זוגיות, אנחנו מפקיעים את הכוח מידי המערכת ומחזירים אותו אלינו. אנחנו מסרבים להיות "עוזרת הבית" של הביורוקרטיה

לסיכום, זוגיות היא אכן ההרפתקה של חיינו, אך אסור שהיא תהיה הימור פרוע על עתידנו. הידיעה היא הכוח היחיד שיכול להביס את הבורות המשרתת את הרוע ואת הנישול. אם אתם חיים יחד, בפרק א' או בפרק ב', אל תחכו שהחוק ישתנה או שחברות הביטוח יגלו פתאום חמלה. קחו את האחריות לידיים שלכם. הסדירו את הזכויות שלכם עכשיו, בצורה ברורה וחד-משמעית. אל תאפשרו למערכת להפוך את סיפור האהבה שלכם למאבק משפטי משפיל. הידע הוא המגן שלכם, והסדר הוא השקט הנפשי שמגיע לכם ולמי שאתם אוהבים. רק כך נוכל להבטיח שהשותפות הזו, שהיא כל עולמנו, תישאר המקום הבטוח שהיא נועדה להיות.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".