סוריה של הרבעון הראשון בשנת 2026 אינה עוד אותה סוריה של בשאר אל־אסד, גם אם השיח הציבורי והפוליטי כלפי ישראל נותר חשדני ועוין. ניתוח ההנהגה הסורית מצביע על שינוי עומק: דמשק מבקשת לעצב את עצמה מחדש כמדינה ריבונית, מתפקדת, ממלכתית ולגיטימית, בתוך הבית ומחוץ לו.

זהו שינוי שאינו רק סמנטי. הוא נוגע למבנה הכוח הפנימי, לבריתות האזוריות, ליחס לאיראן, למעמד הסוגייה הפלסטינית – ולבסוף גם לאופן שבו סוריה תופסת את ישראל.

ממשלת המעבר בראשות אחמד א־שרע פועלת לייצר נרטיב של "סוריה חדשה": מדינה המבקשת סדר, יציבות, מוסדות, רפורמות, הכלה של מיעוטים ושיתוף פעולה עם מוסדות בינלאומיים.

ממשלת המעבר בראשות אחמד א־שרע פועלת לייצר נרטיב של "סוריה חדשה": מדינה המבקשת סדר, יציבות, מוסדות, רפורמות, הכלה של מיעוטים ושיתוף פעולה עם מוסדות בינלאומיים

ניתוח הצהרות בכירים בתקופה זו מצביע על שני צירים מרכזיים: חיזוק הלגיטימציה הפנימית באמצעות בניית מוסדות, רפורמות ותהליכי צדק מעבר; ולצידו חיזוק הלגיטימציה הבינלאומית באמצעות שיתופי פעולה עם האו"ם ומדינות האזור, והבלטת ההכרה בצעדי הממשלה. אף שסוריה עדיין סובלת מחוסר יציבות ומאתגרים פנימיים משמעותיים, לרבות סביב זהות המשטר וכוונותיו, מדובר בהתקדמות מסוימת.

השינוי המשמעותי ביותר הוא מיצובה המחודש של סוריה במערכת האזורית. על רקע המלחמה באיראן, דמשק מתרחקת מהציר האיראני ומנסה להשתלב במחנה הערבי סוני הפרגמטי. שורת המגעים עם ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר, ירדן, לבנון ואזרבייג'ן אינה מקרית: היא נועדה להציג את סוריה כנכס אזורי – לא כנטל – מדינה היכולה לתרום ליציבות, לביטחון, לשיתוף פעולה כלכלי ולבלימת השפעות חתרניות. סוריה אמנם לא הייתה צד ישיר במלחמה באיראן, אך הנשיא א־שרע זיהה הזדמנות ופצח בקמפיין דיפלומטי אינטנסיבי לביסוס מחדש של מעמדה של דמשק.

במובן זה, סוריה מאותתת כי העידן שבו שימשה שלוחה איראנית או חוליה בציר "ההתנגדות" – הסתיים. היא מבקשת להיתפס כשחקן ערבי סוני מתון יחסית, שאינו מהפכני ואינו אידיאולוגי באופן רדיקלי. זהו שינוי משמעותי מבחינת ישראל. במשך שנים, האיום הסורי הובן דרך החיבור לדמשק־טהרן־חזבאללה. אם דמשק אכן מתרחקת מטהרן, נפתח מרחב אפשרויות חדש, גם אם לא בהכרח של פיוס או נורמליזציה.

עם זאת, אין לטעות: היחס הסורי לישראל נותר שלילי ביסודו. ישראל מוצגת כגורם המרכזי המערער את הריבונות הסורית, בעיקר בשל נוכחותה הצבאית בדרום המדינה, תקיפותיה האוויריות והפשיטות הקרקעיות, הנתפסות כהפרה של הסכם הפרדת הכוחות מ־1974.

סוריה מאותתת כי העידן בו שימשה שלוחה איראנית או חוליה בציר "ההתנגדות" – הסתיים. היא מבקשת להיתפס כשחקן ערבי סוני מתון יחסית, לא מהפכני או אידיאולוגי רדיקלי – שינוי משמעותי מבחינת ישראל

בהצהרת משרד החוץ הסורי מ־20 במרץ, בעקבות תקיפה ישראלית נגד תשתיות צבאיות בדרום סוריה, נטען כי מדובר ב"התקפה גלויה על ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה הערבית הסורית ובהמשך מדיניות ההסלמה של ישראל". אין זו שפה של נורמליזציה (מהלך ששתי המדינות ממילא אינן בשלות לו), אלא שפה של מדינה המבקשת לבסס מחדש את סמכותה באמצעות הגנה על ריבונותה.

דווקא כאן טמון השינוי: ישראל אינה ממוסגרת עוד דרך הסוגייה הפלסטינית, כפי שהיה בתקופתו של אסד, אלא דרך סוגיית הריבונות הסורית. בדוח מודגש כי הסוגייה הפלסטינית, שבעבר שימשה מסגרת מארגנת מרכזית של השיח הסורי בתקופת אסד, נשחקה לשוליים ומופיעה בעיקר בהקשרים סמליים או דתיים, ולא כעמוד תווך אידיאולוגי של מדיניות החוץ.

במילים אחרות, סוריה החדשה אינה מוותרת על שיח אנטי־ישראלי, אך היא משנה את מרכז הכובד שלו: פחות "פלסטין" ו"התנגדות", יותר ריבונות, גבולות, יציבות והכרה בינלאומית (בחודש אפריל נרשם שינוי מסוים, עם גל מחאות פרו-פלסטיניות רחב יחסית, על רקע אישור חוק עונש המוות למחבלים).

השינויים המתחוללים בסוריה, כמו גם העובדה שמהשטר עודנו בתהליך עיצוב ולכן ניתן להשפיע עליו – מחייבים את ישראל לחשיבה מחודשת, החורגת מהתגובה האוטומטית שאפיינה את השנים האחרונות – להפציץ ואז להסביר שהמציאות מורכבת.

אם סוריה מבקשת להתרחק מאיראן, להשתלב במחנה הערבי הפרגמטי ולבסס לגיטימציה בינלאומית, על ישראל לבחון כיצד לשמר את טהרן מחוץ למשחק ובעיקר כיצד לעודד את דמשק להתבסס כשחקן אחראי ומתון שאינו רואה בישראל אויב הכרחי.

סוריה החדשה אינה מוותרת על שיח אנטי־ישראלי, אך היא משנה את מרכז הכובד שלו: פחות "פלסטין" ו"התנגדות", יותר ריבונות, גבולות, יציבות והכרה בינלאומית. שינויים אלה מחייבים את ישראל לחשיבה מחודשת

תקיפות טקטיות עשויות להיות מוצדקות במקרים מסוימים, אך אם הן נתפסות בדמשק ובעולם הערבי כפגיעה מתמשכת בריבונות הסורית, הן עלולות לחזק דווקא את הכוחות שישראל מבקשת להחליש.

סוריה של 2026 אינה ידידה, אינה שותפה טבעית, ואינה מדינה יציבה במלוא מובן המילה. אבל היא גם אינה סוריה של אתמול. היא מחפשת לגיטימציה, סדר ומקום חדש באזור. השאלה היא האם ישראל תדע לזהות שינוי אסטרטגי כשהוא מתרחש – או שתמשיך לנהל את ההווה באמצעות מפות האיום של העבר.

ד"ר כרמית ולנסי היא חוקרת בכירה וראש תחום סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS וחוקרת בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.