המאבק האחרון סביב מינוין של שלוש נשים מהציונות הדתית לתפקידים בכירים במערך הרבנות אינו עוד סיפור על תקרת זכוכית דתית שנסדקה, ובוודאי שאינו מסתכם בשאלת "הלכה מול פמיניזם".

מי שמתבונן באירועים הללו כעל סוגיה פנים-מגזרית של הזרם הליברלי מול הזרם החרד"לי, מחמיץ את התמונה הגדולה והמסוכנת הרבה יותר.

זהו שיעור מאלף באופן שבו מוסד אזרחי של מדינה דמוקרטית נכבש כליל, והופך לכלי נשק פוליטי שנועד להכפיף את הציבור הישראלי כולו תחת שלטון של כוח ושררה.

המאבק סביב מינוין של שלוש נשים מהציונות הדתית לתפקידים בכירים במערך הרבנות הוא שיעור מאלף באופן בו מוסד אזרחי של מדינה דמוקרטית נכבש והופך לנשק פוליטי להכפפת הציבור הישראלי

ההתנכלות לשלוש המועמדות, נשים משכילות, תלמידות חכמים המגיעות מלב לבה של הציונות הדתית, חושפת את מנגנון הפעולה של "המבצר". הרבנות הראשית, שאמורה להיות שירות ציבורי במדינה מודרנית, מתנהלת כגילדה סגורה המגנה על נכסיה בחירוף נפש.

אך אל תטעו: הדרת הנשים כאן אינה נובעת מחשש הלכתי טהור. היא נובעת מהבנה עמוקה של אסטרטגיית שליטה. החרד"ליזציה המחלחלת אל תוך מוסדות המדינה משתמשת בכלים דמוקרטיים, תקציביים ומשפטיים כדי לבצר עמדות כוח, תוך שהיא מציבה חומת אש בפני כל גורם שעלול לאתגר את המונופול המחשבתי שלה.

אנו עדים כאן לשיבוש עמוק של מושג ה"ריבונות". במדינה דמוקרטית, הריבון הוא העם, והחוק הוא הביטוי לרצונו. אולם, האסטרטגיה החרד"לית מבקשת להחליף את הריבונות האזרחית בריבונות טוטליטרית המשתמשת בדת ככסות.

הפילוסוף מישל פוקו הגדיר "ביו-פוליטיקה" כשימוש בכוח המדינה כדי לשלוט בגופם ובחייהם של האזרחים; במקרה הישראלי, הרבנות מפעילה "תאו-פוליטיקה". היא אינה מסתפקת במתן שירותי דת, אלא דורשת להכתיב את סדר היום האזרחי דרך שליטה במינויים, בטקסים ובמרחב הציבורי.

כאשר מונעים מנשים הסמכה או תפקיד, המסר אינו רק "אתן לא ראויות מבחינה הלכתית", אלא "המוסד הזה שייך לזרם פוליטי מסוים מאוד". המבצר נכבש לא בקרב פנים אל פנים, אלא בתהליך של חלחול איטי: השתלטות על ועדות מינויים, שינוי תקנונים ותפירת קריטריונים שמדירים כל מי שאינו מיישר קו עם הקו המחמיר והבדלני.

זהו שיבוש עמוק של מושג ה"ריבונות". במדינה דמוקרטית, הריבון הוא העם, והחוק – ביטוי לרצונו. אך האסטרטגיה החרד"לית מבקשת להחליף את הריבונות האזרחית בריבונות טוטליטרית המשתמשת בדת ככסות

כאן טמונה המלכודת הגדולה ביותר, שרבים בציבור החילוני והליברלי נופלים בה. לעיתים נדמה שהמאבק על רבניות הוא מאבק "נאור" שעל החילונים לתמוך בו בשם השוויון. אך האמת מורכבת יותר. האסטרטגיה החרד"לית מתוחכמת: היא משתמשת בשפה דמוקרטית, "זכויות מיעוט", "חופש דת" ו"ייצוג הולם" כדי לדרוש אוטונומיה תקציבית ופוליטית, אך ברגע שהיא מקבלת את הכוח, היא משתמשת בו כדי לבטל את הערכים הללו בדיוק.

השימוש בכלים שוויוניים כדי להכשיר מוסד שהוא במהותו אנטי-שוויוני הוא סוס טרויאני. אם נכשיר את הרבנות כמרכז כוח פוליטי-דתי רק כי "עכשיו יש בו גם נשים", אנחנו לא מתקנים את המעוות, אנחנו נותנים לגיטימציה למנגנון שביום מן הימים יפנה את גבו לערכי הדמוקרטיה. הציבור החילוני הוא זה שישלם את המחיר הכבד ביותר. הוא ימצא את עצמו חי במדינה שבה מוסדותיה הרשמיים, הממומנים מכספי המיסים שהוא משלם, פועלים להפיכת ישראל למדינת הלכה דה-פקטו.

ההתנכלות לשלוש הנשים הללו היא רק סימפטום. המאבק האמיתי הוא על השאלה מי מחזיק במפתחות של המדינה. החרד"ליות המודרנית אינה הזרם הישן והמתון של הציונות הדתית; היא זרם רדיקלי שרואה במדינה כלי בלבד למימוש חזון תיאוקרטי. עבורם, אישה בתפקיד רבני היא איום כפול: היא גם מאתגרת את המבנה הפטריארכלי של הכוח, והיא גם מייצגת יהדות שמסוגלת לחיות בדיאלוג עם המודרנה והליברליזם, דבר שהם מבקשים למחוק.

הכלים הם דתיים, אך המטרה היא שליטה אזרחית. כל רב עיר, כל דיין וכל משגיח כשרות הם חיילים בלוח שחמט שנועד להצר את צעדיו של האזרח החופשי. כשהרבנות נלחמת נגד נשים, היא למעשה נלחמת נגד הרעיון שמוסד מדינתי צריך להיות שקוף, הוגן ונגיש לכלל האזרחים.

אסור לנו לטעות ולחשוב שמדובר בוויכוח פנים-דתי על פרשנות של סעיף כזה או אחר בשולחן ערוך. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל. הרבנות הראשית, בגלגולה הנוכחי, היא מוסד שסיים את תפקידו ההיסטורי כגשר והפך למחסום.

הניסיון של נשים דתיות-ליברליות להשתלב במערכת הוא מעורר הערכה ברמה האישית, אך ברמה הלאומית, הוא חושף את פניה המכוערות של המערכת. עלינו להבין: המאבק אינו רק על זכותן של נשים להיסמך לרבנות, אלא על זכותו של הציבור הישראלי להשתחרר מלפיתת החנק של מוסד שמשתמש בדת כדי לצבור כוח פוליטי דורסני.

 עבור החרד"לים, אישה בתפקיד רבני היא איום כפול: היא גם מאתגרת את המבנה הפטריארכלי של הכוח, וגם מייצגת יהדות שמסוגלת לחיות בדיאלוג עם המודרנה והליברליזם, דבר שהם מבקשים למחוק

ההתנכלות לשלוש המועמדות היא תמרור אזהרה בוהק. אם לא נתעורר ונבין שהמבצר הזה אינו מגן עלינו אלא עובד נגדנו, נמצא את עצמנו במדינת הלכה שהוקמה בשם ה"דמוקרטיה". אל לנו ליפול במלכודת הייצוג: הבעיה אינה רק מי יושב בראש המוסד, אלא עצם קיומו של מוסד כוחני המכפיף חיים אזרחיים למרות דתית קיצונית. המחיר, בסופו של דבר, ייגבה מאיתנו בחירויות הבסיסיות ביותר שלנו.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".