בימים אלה ציינו מלאת 81 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית (8 במאי 1945) – המלחמה שהביאה חורבן ושלום ואת גיבושה של אירופה החדשה. הסדר החדש שעוצב באירופה כלל גם את שיקום היחסים על רקע פשעי אירופה כלפי העם היהודי. 

הציונות נולדה באירופה והחלום הציוני ביקש להקים מעוז אירופי בלב הלבנט, שלוחה של הלאומיות הנאורה. נראה כי שברו של החלום נחשף בעוצמתו מול המלחמה בעזה ומעשי הפוגרום כלפי אוכלוסייה חפה מפשע ביהודה ושומרון.

אנו הופכים במעשנו דומים לעמי האזור. במקביל, השאיפה להידמות לדמוקרטיות המערביות, אפילו בדגם הפחות טהור שלהן, הולכת ונשחקת. ישראל היא מדינה דתית, בעלת דמוקרטיה אתנית, עם כיסים מאיימים של לאומנות וקנאות שהדימוי המיליטנטי שלה הולך ונחשף לעיני כל.

השאיפה להידמות לדמוקרטיות המערביות, אפילו בדגם הפחות טהור, נשחקת. ישראל היא מדינה דתית, בעלת דמוקרטיה אתנית, עם כיסים מאיימים של לאומנות וקנאות, שהדימוי המיליטנטי שלה הולך ונחשף לעיני כל

אף שישראל ניסתה לברוח מן הדימוי שדבק בה, היא אינה יכולה עוד לשחק בנדמה לי ולהמשיך לאפר את עצמה. השליטה על עם אחר הלכה והתקבעה עד ששינתה את פניה של ישראל. עיצובה העתידי יהיה תמהיל שבין מזרח למערב וקשה לחזות בדיוק את אופיו.

ישראל משתלבת במרחב בהתנהלותה, בתרבותה ובמשיחיות המכתיבה את צמצום סיבולת ההכלה שלה. דור המייסדים ששאבו מן הלאומיות האירופאית וצאצאיהם שמבקשים דמוקרטיה ליברלית יהפכו בהדרגה למיעוט קטן ומנוכר. רבים יעזבו וחלקים אחרים יהפכו לפחותי ערך בחברה הישראלית המתהווה.

חזונו של בנימין זאב הרצל וחבריו להקים חברת מופת חדשה – מתנפץ מול עולם שכללי המזרח התיכון משפיעים על דפוסי חייו והוא אינו מסוגל לשחרר את עצמו מכבליו. הפער בין חזון הרצל למציאות הישראלית העכשווית הולך ומתרחב. הלאומיות נשחקת ואת מקומה הולכת ותופסת קנאות דתית אורתודוקסית ומחויבות שבטית גוברת, שהשפעתה על אורחות חיינו מתעצמת בקצב מדאיג.

ישראל צועדת לעתיד אחר משום שתהליכים היסטוריים, דמוגרפיים וסוציולוגיים שינו את פניה. שלושה היו מרכזיים בהם: ההרכב התרבותי של העלייה ואפקט קליטתה, הכיבוש והשליטה על המקומות הקדושים שהאיצו את התנועה המשיחית, והתרבות הפוליטית הפלסטינית שנתנה חמצן לשני הצדדים ובולמת אפשרות של פשרה והסדרים מדיניים.

ישראל משתלבת במרחב בהתנהלותה, בתרבותה ובמשיחיותה. דור המייסדים ששאבו מן הלאומיות האירופאית, וצאצאיהם שמבקשים דמוקרטיה ליברלית, יהפכו בהדרגה למיעוט קטן ומנוכר, שרבים ממנו יעזבו

החזון הציוני להקים מדינה הוגשם בהצלחה. ואולם, המשימה של חברה המזוהה עם המערב הכוללת שוויון, זכויות אדם, דמוקרטיה ופלורליזם, נמצאת בתהליך של היחלשות מתמדת.

בעשורים הראשונים למדינה ביקשנו להיות חלק מאירופה ואימצנו רבים מן הנורמות ודפוסי החיים שלה. תחת ממשלת הימין ובסיוע תקשורת אתנוצנטרית שצמחה כאן, אנו בזים לעמי אירופה ולועגים ליבשת שאינה רוצה להפגין עוצמה מול האסלאם המשתלט עליה.

אנו מתרחקים מהיבשת הקרובה שאיתה אנו משתפים פעולה בכלכלה, התרבות, המדע, והערכים המשותפים שכל כך היינו גאים להיות חלק מהם במשך שנים. זו טעות המעידה על עיוורון פוליטי ואסטרטגי. צונמי העוינות כלפי ישראל באירופה הוא חסר תקדים ומסוכן לעתידנו. אירופה היא עדיין משענת חשובה לישראל, וככל שנתרחק ממנה – נתרחק גם מהערכים הליברלים המאפיינים את הדמוקרטיות במערב.

הירידה ההולכת ונמשכת בהישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים, הזרמת הכספים העצומה למערכות חינוך שמסרבות לתת כלים שיאפשרו לתלמידיהם להשתלב בענף משק רווחי וטכנולוגי – ירחיקו את ישראל מהמדינות המפותחות ומערכי המערב.

הנרטיב הציוני שהיה חלוץ הפיתוח וההגשמה, מפנה את מקומו לגטו מסוכן ומבודד, שמנהיגים דתיים ומשיחיים מכתיבים את עתידו. אלה שראו בציונות פיגום למדינת הלכה מגשימים בהדרגה את חזונם. קשה לחברה להבין לעומק את ההשלכות מעשיה בשעת התרחשותם, ולוקח זמן להפנים את התהליכים על פני מרחב הזמן.

צונמי העוינות כלפי ישראל באירופה הוא חסר תקדים ומסוכן לעתידנו. אירופה היא עדיין משענת חשובה לישראל, וככל שנתרחק ממנה – נתרחק גם מהערכים הליברלים המאפיינים את הדמוקרטיות במערב

במשך עשרות שנים ביקשנו להיות חלק מאירופה והיא גילתה יחס סלחני כלפי תרגילי ההטעיה שעשינו בראשית מפעל ההתנחלויות, במידה מכרעת בשל השואה שהותירה כתם שחור בעברה של היבשת. אך ישראל חווה שינוי תרבותי בעשרות השנים האחרונות וגם אירופה אינה כבר היבשת שהייתה. הדור השלישי  שצמח באירופה אחרי השואה ורואה עצמו מוסרי ומשוחרר,  אינו רוצה לשאת בחטאי אבותיו. אי אפשר להטיל עליו את האשמה עד סוף כל הדורות. זה לא אנושי ולא מוסרי.

במקביל, ההגירה שינתה את פניה של אירופה, ודעת הקהל הדורשת לרצות את האוכלוסייה המוסלמית, אינה עומדת בקו ישר עם האינטרסים של ישראל. דבקותה של ישראל בהמשך מפעל ההתנחלויות ושאיפת הסיפוח – מובילים להרס היחסים עם אירופה. הממשלה מתעקשת לריב במקום לנהל דיאלוג ולהימנע מהחרפת היחסים. ישראל הופכת יותר ויותר למדינה שאזרחיה חסרי סבלנות לביקורת עצמית, ורבים בה נמנעים מלהרהר על מעשיה ולתהות על עתידה.

כל מי שמעז באירופה לחלוק עלינו – אנו תוקפים אותו בחזרה בחריפות ובאגרסיביות בלתי מבוקרת ומאשימים אותו באנטישמיות. זה רע ומאפשר לאירופאים לסיים את היחסים המיוחדים עם ישראל שנבנו בעמל רב של שנים.

המפתח לשגשוגה ארוך הטווח של ישראל באזור הזה של העולם תלוי בנחישותה לסיים את השליטה על העם הפלסטיני וליצר הכרה הדדית של שני הצדדים, כל אחד בזכותו של האחר לחיות בשלום וחרות. זה הפיל שבחדר וכל ניסיונותינו לייצר מציאות דמיונית לא יעמדו במבחן המציאות.

היחסים המיוחדים עם אירופה, שהיו מרכיב בעוצמתה של ישראל במשך עשרות שנים, נמצאים במדרון חלקלק ומדאיג. בישראל מכהנת ממשלה שערכיה של הדמוקרטיה הליברלית באירופה מרוחקים ממנה. אם הבחירות הקרובות לא יולידו שינוי דרך ומגמות, הדבר יעמיק את הקרע עם אירופה והמערב.

היחסים המיוחדים עם אירופה, שהיו מרכיב בעוצמתה של ישראל במשך עשרות שנים, נמצאים במדרון חלקלק ומדאיג. בישראל מכהנת ממשלה שערכיה של הדמוקרטיה הליברלית באירופה מרוחקים ממנה

ההתרחקות מהערכים המשותפים שהיו בבסיס היחסים המיוחדים אינו תורם לשילובה של ישראל במשפחת העמים. יחסי ישראל אירופה זקוקים להערכה מחדש.     

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.