באבו דאבי אוהבים להגיש מהלכים גדולים באריזה קטנה. הודעת הפרישה של איחוד האמירויות מאופ"ק ומאופ"ק פלוס נכתבה כמו עדכון ביורוקרטי: החלטה אסטרטגית, מדיניות עצמאית.

אבל במפרץ, גם משפט מנומס יכול להישמע כמו טריקת דלת. מאחורי הפרישה מסתתר סיפור גדול בהרבה ממכסות תפוקה: עוד פרק במאבק על השאלה מי ינהל את המזרח התיכון שאחרי הנפט: ריאד, דובאי, אבו דאבי, או אף אחת מהן לבדה.

במשך שנים היה אופ"ק מעבר לקרטל נפט. הוא היה שולחן שבו יריבים, שכנים ושותפים ניסו להסכים כמה נפט יישאר באדמה כדי שהמחיר לא יקרוס.

במפרץ, גם משפט מנומס יכול להישמע כטריקת דלת. פרישת האמירויות מאופ"ק היא סיפור גדול יותר ממכסות תפוקה: עוד פרק במאבק על מי ינהל את המזה"ת שאחרי הנפט: ריאד, דובאי, אבו דאבי, או אף אחת מהן לבדה

סעודיה הייתה בעלת הבית הלא רשמית. איראן הייתה היריבה שמוכרחים לספור. האמירויות הייתה השחקנית הקטנה והיעילה, זו שידעה להרוויח בשקט. אלא שהשקט נגמר. אבו דאבי השקיעה מיליארדים בהרחבת כושר ההפקה שלה, וכעת אינה רוצה שמדינות אחרות יגידו לה להשאיר חביות במחסן.

אך זו אינה רק מריבה על חביות. סעודיה והאמירויות מתחרות על כל מה שמסביב לחבית: מטות אזוריים, בנקים, נמלים, נתיבי סחר, תיירות, תעופה, ביטחון והשפעה. סעודיה, באמצעות חזון 2030, מנסה להפוך את ריאד לבירת העסקים של האזור. היא דורשת מחברות בינלאומיות להקים מטה אזורי בממלכה אם הן רוצות חוזים ממשלתיים גדולים. זו דרך לומר לדובאי: המשחק השתנה, והכרטיסים למכרזים שלנו נמכרים בריאד.

דובאי ואבו דאבי, מצדן, אינן מתכוונות למסור את הבכורה בקלות. במשך שלושה עשורים הן בנו מודל שבו המדינה קטנה, אבל הרשת גדולה: נמלים, אזורי סחר חופשי, פיננסים, לוגיסטיקה, תעופה, נדל"ן, הון אנושי זר וקשר לשווקים גלובליים. סעודיה מביאה גודל, כסף, אוכלוסייה ושאיפה אימפריאלית. האמירויות מביאות מהירות, גמישות והרגל להרוויח מהמרווח שבין יבשות, מטבעות ומשברים.

הפרישה מאופ"ק משתלבת במאבק הזה. היא מעניקה לאמירויות חופש לנהל את מדיניות האנרגיה שלה, להגדיל תפוקה, ולשדר למשקיעים שהיא אינה מחכה לאישור מסעודיה. במקביל, היא מחלישה את סמכות ריאד בתוך אחד המוסדות הכלכליים שבהם שלטה במשך עשורים. המסר ברור: הסדר הישן במפרץ אינו מובן מאליו. עבור חברות, בנקים וסוחרי סחורות, זו סיבה לעדכן מודלים, חוזים ותוכניות מגירה. בעולם כזה, מחיר החבית הוא גם מדד לכוח.

סעודיה הייתה בעלת הבית הלא רשמית. איראן – היריבה שצריך לספור. האמירויות הייתה השחקנית הקטנה והיעילה, שהרוויחה בשקט. אלא שהשקט נגמר. אבו דאבי לא רוצה שאחרים יגידו לה להשאיר חביות במחסן

הקרע הזה אינו נעצר בשוק האנרגיה. הוא נמשך לים האדום, לתימן ולקרן אפריקה, שם סעודיה והאמירויות תומכות בשחקנים שונים ומדמיינות סדר אזורי אחר.

עבור אבו דאבי, נמלים ואיים אינם רק נכסי תשתית; הם מנופי השפעה. עבור ריאד, השליטה במרחב שסביב הממלכה היא חלק מתפיסת ביטחון לאומית. לכן המאבק ביניהן אינו רק כלכלי. הוא מאבק על המפה.

מעל כל זה מרחפת איראן. המלחמה והמשבר במצרי הורמוז חשפו את חולשת המפרץ: כל העושר הזה עדיין תלוי במעברים ימיים צרים, בביטוח ימי, בנוכחות אמריקאית וביכולת להרתיע שחקן שמוכן לשבש את הכללים.

האמירויות, שקרובה לאיראן ורגישה לשיבושי סחר ואנרגיה, מבקשת מרחב תמרון רחב יותר. סעודיה, הגדולה והאיטית יותר, מעדיפה לנהל סדר אזורי בזהירות. זו בדיוק הבעיה.

לכן הפרישה מאופ"ק אינה סוף עידן הנפט. היא סימן לכך שעידן הנפט מפסיק להיות מנגנון שמאחד את המפרץ, והופך למנגנון שמפריד אותו. בעבר, החבית יצרה משמעת. היום, כשהעולם מדבר על מעבר אנרגטי, כשהאמריקאים מפיקים יותר וכשהסינים קונים בזהירות, כל מדינה מנסה להפוך את הנפט שלה להון פוליטי לפני שהחלון ההיסטורי ייסגר. המשמעת נשברת.

האירוניה היא שהמאבק על המזרח התיכון שאחרי הנפט עדיין מתנהל באמצעות נפט. אבל זו אירוניה מוכרת באזור: גם מי שמכריז על העתיד עושה זאת במטבע של העבר.

מעל כל זה מרחפת איראן. המלחמה והמשבר במצרי הורמוז חשפו את חולשת המפרץ: כל העושר הזה עדיין תלוי במעברים ימיים צרים, בביטוח ימי, בנוכחות אמריקאית וביכולת להרתיע שחקן שמוכן לשבש את הכללים

האמירויות לא עזבה רק ארגון. היא הודיעה שסבלנותה כלפי הסדר הישן פקעה. וריאד, גם אם לא תודה בכך, קיבלה תזכורת כואבת: להיות המנהיגה של המפרץ זה דבר אחד. לשכנע את השכנות העשירות לציית, זה כבר סיפור אחר. 

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".