צריך להודות. בנימין נתניהו לא חיסל רק את הליכוד כמפלגה אידאולוגית. ברגע שהפך את ישראל בתפקידו כראש הממשלה לשלטון יחיד, אין יותר פוליטיקה של מפלגות אידאולוגיות. נתניהו הוא הקובע היחיד והבלעדי בכל דבר ועניין במפלגתו, ולצערנו גם בממשלת ישראל וכנסת ישראל. 

אבל התופעה כבר עברה לכל המערכת הפוליטית. מפלגתו של נפתלי בנט, שרק בימים אלה קיבלה את השם "ביחד", עם החיבור ליש עתיד של יאיר לפיד. יש עתיד עצמה היא מפלגת לפיד. הוא הקים אותה והוא בחר את מועמדיה. לא הבוחרים.

מפלגת" ישר" היא מפלגתו של גדי איזנקוט. הוא הקים והוא בוחר את המועמדים. לא הבוחרים. המפלגה עוד לא התמודדה בכלל בבחירות.

מאז שנתניהו ייסד שלטון יחיד, אין יותר פוליטיקה של מפלגות אידאולוגיות. נתניהו הוא הקובע הבלעדי בליכוד, והתופעה עברה לכל המערכת הפוליטית. המועמדים במפלגות של בנט, לפיד ואיזנקוט נבחרו על ידיהם

מפלגת ישראל ביתנו היא בעצם מפלגת אביגדור ליברמן. הוא ממנה, הוא בוחר את המועמדים, לא ועידת המפלגה ולא פריימריז.

מפלגת כחול לבן היא בעצם מפלגת בני גנץ.

מפלגת עוצמה יהודית היא בעצם מפלגת איתמר בן גביר.

מפלגת הציונות הדתית היא בעצם מפלגת בצלאל סמוטריץ'.

מפלגות החרדים, ש"ס, דגל התורה ויהדות התורה – הן מאז ומתמיד מפלגות של רבנים, הן לא דמוקרטיות, ולציבור בוחריהן אין שום יכולת להשפיע על זהות המועמדים או על עמדותיהן.

המפלגה היחידה שמקיימת בחירות מוקדמות בעלות משמעות תהיה הדמוקרטים. גם היא מזוהה עם העומד בראשה בעיקר, אבל יש לציין שחבריה, לעומת חברי מפלגות אחרות, מפגינים עצמאות מחשבתית ופעילות ויוזמות מתוך עמדה אידאולוגית.

אלא שהדמוקרטים הם אי בודד בתוך אוקיינוס של מפלגות אישיות.

ראשיהן הם הקובעים את זהות המועמדים ואת הסדר של המועמדים. הם מי שמביאים לידיעת הציבור את שמות מועמדי המפלגה לאחר שהם עצמם ראיינו אותם ובדקו את כשירותם ונאמנותם (נאמנות לדרך או לראש?)

הדמוקרטים הם אי בודד באוקיינוס של מפלגות אישיות, שראשיהן קובעים את זהות וסדר המועמדים, לאחר שהם עצמם ראיינו אותם ובדקו את כשירותם ונאמנותם (נאמנות לדרך או לראש?)

זו כמובן לא דמוקרטיה במובנה המלא. זוהי דמוקרטיה אישית. היא מזוהה עם עמדותיו האישיות של ראש המפלגה, ואם חלילה הוא ישנה את עמדותיו, או יחלה או יחליט לפרוש, איש מהבוחרים לא יודע אם המפלגה, כארגון פוליטי, תמשיך להתקיים ותמשיך באותן עמדות.

המקרה הזועק לשמיים הוא כמובן בני גנץ, שהקים, מי זוכר, ארגון מפלגתי פוליטי בשם חוסן לישראל, חבר בהמשך לגבי אשכנזי, בוגי יעלון ויאיר לפיד והקימו את כחול לבן. זו שהתפרקה כשגנץ החליט לחבור לנתניהו. הוא החליט. לא בוחריו ולא 35 נציגיהם שנבחרו בבחירות.

האם יאיר לפיד ערך משאל בין מצביעי יש עתיד לגבי רצונם לחבור לבנט? לא. גם לא ברור אם התייעץ וקיבל את הסכמת חבריו למפלגה למהלך החיבור עם בנט.
האם ליברמן שואל את מצביעיו אל מי לחבור בבחירות הבאות? לא. זו פוליטיקה לגמרי אישית. ראשי המפלגות הפכו את עצמם לממליכי המועמדים. קובעי האידאולוגיה והעמדות בכל דבר ועניין.

הדיון העקרוני בשאלת עמדות המפלגה מתמצה בליכודיאדה המגוחכת שארגנה מפלגת הליכוד באילת וכינתה אותה "הוועידה הרעיונית של הליכוד". כזכור זה הכנס שבו איש לא הופיע לדיון עם שר המשפטים יריב לוין, כי כולם הלכו לים ובערב נפגשו לראות את הסטנדאפיסט מיקי גבע.

הדיון העקרוני בשאלת עמדות המפלגה מתמצה בליכודיאדה המגוחכת באילת, שכונתה "הוועידה הרעיונית של הליכוד". כזכור זה הכנס בו איש לא הופיע לדיון עם שר המשפטים לוין כי כולם הלכו לים

אידאולוגיה? חזון ארץ ישראל השלמה בעידן שלאחר מלחמת שבע החזיתות? אלימות מתנחלים בשטחים וחשש מפני סנקציות בין לאומיות? הכאוס הביטחוני בעזה ובלבנון? מחדל המיירטים? מחדל המיגוניות? ועדת חקירה ממלכתית? גיוס חרדים שקורע את אנשי המילואים מבין בוחרי הליכוד? כל אלה היו אמורים להיות הנושאים לדיון ב"ועידה הרעיונית" של הליכוד. אבל כלום לא נדון שם ובוודאי שום החלטה לא התקבלה, כי ממילא נתניהו הוא שמחליט לבדו.
נזכיר שהליכוד כבר שנים לא מציג כלל מצע בדרכו לבחירות.

הפוליטיקה האישית הרגה את האידאולוגיה. הציבור בישראל בוחר כיום על פי התרשמותו מהמוביל בכל מפלגה ולאו דווקא על פי הרעיון והמצע שאותה מפלגה מציגה לבחירתו.

זה מסוכן. זה מכשיר קומבינות ועיוות של רצון הבוחרים יום למחרת הבחירות, כאשר הנבחרים יידרשו לבנות קואליציה. זה גורם לעיסוק יומיומי לאורך כל הקדנציה בגורלו של ראש המפלגה ולא בנושאים החיוניים לחיי הישראלים.

למעשה התנהגותו של נתניהו כשכפף את כל המערכות בישראל למען הישרדותו האישית, לא קיבל עליו את חוקי המשחק והתנפל על כל מערכת שלטונית שניסתה לעצור בעדו – היא שהביאה אל הפוליטיקה האישית.

בחירה אישית זה מסוכן. זה מכשיר קומבינות ועיוות של רצון הבוחרים יום למחרת הבחירות, כשהנבחרים יידרשו לבנות קואליציה. זה גורם לעיסוק יומיומי לאורך הקדנציה בגורל ראש המפלגה ולא בנושאים החיוניים לחיינו

נתניהו גם לקח עד הקצה את שליטתו בליכוד ובממשלה. לבדו הוא החליט על עסקת הצוללות הנחקרת כבר שנים. לבדו החליט על מדיניות "חמאס הוא נכס" ומימון חמאס בידי קטאר.

נתניהו לבדו מגבה את מינוי איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי ואת מדיניותו לגבי המשטרה. לבדו הוא טרפד עסקאות חטופים, כשהקבינט הופך לחותמת גומי לכל רצון שלו. לבדו הוא הכפיף את ביטחון ישראל לידיו של תומך החנינה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

הפוליטיקה האישית משליכה גם על המפלגות הערביות. מנסור עבאס הפך בפיהם של המועמדים היהודים לחזות הכול – הכול על פי התעמולה הפוסלת ערבים מלהשתתף בשלטון. איש לא מדבר על רופאים והאחיות הערבים, על הגששים והשוטרים והחיילים הערבים, מוסלמים נוצרים ודרוזים המשרתים בכוחות הביטחון של ישראל. בפוליטיקה האישית אין בכלל דיון על הציבור אותו מייצג הפוליטיקאי – אלא רק עליו אישית.

למרבה האבסורד גם העמדות המתונות שעבאס מציג לא שינו את השיח לגבי שיתוף ערביי ישראל בממשלה. פשוט לא מתקיים דיון אמיתי.

הבחירות המתנהלות כעת בישראל לא עוסקות למרבה הצער בסוגיות החשובות לחיי הישראלים, אין דיון על מצע המפלגות. יש אמנם ראשי מפלגות המבטיחים "לתקן" את המדינה, להקים ועדת חקירה ממלכתית, לשמור על ממלכתיות במוסדות השלטון. אבל איך עושים זאת? דומה שהמעשה "האידאולוגי" העיקרי הוא הדחת נתניהו, וההנחה שאחר כך אפשר יהיה לטפל בערמת ההריסות שהשאיר. האמת היא שאל ערמת ההריסות הזו הוביל שלטון היחיד האישי של נתניהו.

יש ראשי מפלגות המבטיחים "לתקן" את המדינה. אבל איך? דומה שהמעשה "האידאולוגי" העיקרי הוא הדחת נתניהו, והנחה שבהמשך אפשר יהיה לטפל בהריסות. אבל אליהן הוביל שלטון היחיד שלו

הפוליטיקה האישית היא עוד סממן של חורבן הדמוקרטיה, אליו הוביל נתניהו במסע ההישרדות האישי שלו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.