יאיר גרבוז היה המורה שלי לציור.

היו לי כמה מורים לציור בשנות בית הספר היסודי – בשנות ילדותי מקובל היה ללמד ציור בבית הספר כאחת המיומנויות שאדם צריך. לא היה למיומנות הזו שום שימוש מעשי, כל מה שהיה בה זה פיתוח קואורדינציה של יד-עין ושיפור מיומנויות של המוח – אבל כיום, כשהמוח הופך לאחד האיברים הכי פחות שימושיים למרבית בני האדם בחברה האנושית, אין עוד צורך במיומנויות כאלה.

היו לי גם מורים למקצוע שנקרא "מלאכה" – עוד מקצוע שאבד עליו הכלח ונעלם מהעולם, כי מי צריך לדעת לנסר דיקט בעזרת קשת ומשורית בימינו אלה?

ולשם מה להכין בעצמך שולחן וכיסא תואם בעבודת נגרות, כשבכל אזור בארץ יש במרחק נסיעה קצרה סניף של איקאה?

ועדיין, למרות שהיו לי כמה וכמה מורים כאלה במהלך חיי, תמיד אמרתי ועדיין אני אומר שיאיר גרבוז היה המורה שלי לציור.

וזאת מהסיבה הבאה: מה שאני יודע על ציור כיום – ובעיקר על "ציור טוב" – למדתי מגרבוז.

למרות שהיו לי כמה וכמה מורים לציור ו"מלאכה" במהלך חיי, תמיד אמרתי ועדיין אני אומר שיאיר גרבוז היה המורה שלי לציור. וזאת מהסיבה הבאה: מה שאני יודע על ציור כיום – ובעיקר על "ציור טוב" – למדתי מגרבוז.

זה היה במחצית השנייה של שנות השבעים, כשנרשמתי ללימודי אמנות במדרשה למורי אמנות שהייתה אז בשנותיה הטובות, וממוקמת בשכונת מורשה, בפאתי רמת-השרון.

למדתי במדרשה באינטנסיביות, מבוקר עד ערב, אז נסעתי לעבודתי שגם פרנסה אותי באותם ימים, מדריך חבורות רחוב בשכונת התקווה בתל-אביב. למדתי אצל כל מורה שיכולתי ללמוד אצלו, ובימים חופשיים כשהיו לי כאלה הקדשתי לעבודות אמנות בבית.

אבל מגרבוז למדתי יותר משלמדתי מכל האחרים.

כשאני אומר שגרבוז היה המורה שלי לאמנות ולציור אין הכוונה שהוא לימד אותי איך להחזיק עיפרון, לעצום עין, למדוד מרחק מאובייקט, לצייר פרספקטיבה ועומק ולשרטט קו על הנייר או הבד. את אלה למדתי ממורים אחרים במדרשה. מכל אחד מהם לקחתי מה שהיה לו לתת.

אבל מגרבוז למדתי מהו צבע, מהי קומפוזיציה מעניינת, ומהו ציור טוב.

אני מניח שהביטוי "ציור טוב" יעורר תרעומת בחלק מהקוראים, שהרי אמנות, מקובל לומר, היא עניין של טעם, וטעמו של כל אדם שמור עימו. ועדיין אני טוען שיש ציור רע וציור טוב. ויש אמנות גרועה ויש איכותית וטובה. ואין לי כל כוונה לשכנע אתכם בזה, חלילה – שלא תטעו.

כי בעולם שאפילו על העובדות הבסיסיות ביותר שבו, כמו השאלה אם השמש זורחת ביום או בלילה, יש הטיה וויכוח, ויש הרואים בכל דבר שפעם היה מקובל כעובדה "מציאות אלטרנטיבית" ו"פרשנות" ו"פייק", ואפילו על השאלה האם הנשיא דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו הם זוג פסיכופטים נרקיסיסטיים הרסניים או המנהיגים הגדולים בתולדות מדינותיהם יש מחלוקת, איך אני יכול לשכנע אתכם במשהו שנוגע לעניין של איכות וטעם?

אז קבלו את זה כהצהרה סובייקטיבית לחלוטין: מגרבוז למדתי מהי אמנות טובה.

ולמדתי מהי יצירה מעניינת, ומהי קומפוזיציה שמכניסה חיים בציור, וגם למדתי מהי משמעותו של צבע ואיך צבע נעשה למעניין ומה הופך צבע למשעמם.

קבלו את זה כהצהרה סובייקטיבית לחלוטין: מגרבוז למדתי מהי אמנות טובה, מהי יצירה מעניינת, ומהי קומפוזיציה שמכניסה חיים בציור, וגם למדתי מהי משמעותו של צבע ואיך צבע נעשה למעניין ומה הופך צבע למשעמם

והנה החלק הטכני היחיד שלמדתי ממנו, יחד עם שאר התלמידים בכיתה: איך מרכיבים כל צבע שבעולם משמונה שפופרות של צבע: אדום ורמיון, אדום רוז, כחול פרוסי, כחול אולטרה מרין, צהוב לימון, צהוב בננה, שחור ולבן. עד היום אני יכול להרכיב משמונת הצבעים הללו כל גוון וכל צבע שתראו לי.

*  *  *

למדרשה היה באותן שנים קו ברור באמנות, שהוביל והכתיב הצייר והמורה לציור רפי לביא, שהיה אדם קשה ומורה אכזר, לפי תפיסתי, שלא הייתה לו כל בעיה לרסק תלמיד בשיעור לעיני הכיתה.

וגרבוז היה תלמיד שלו. אבל גרבוז היה אחר.

הוא ידע לבקר בעדינות עבודות שנראו לא טובות בעיניו, ולהצביע על חולשותיהן מבלי להביך את התלמיד ומבלי לבייש אותו. הוא נתן לנו להבין שהוא מייצג גישה מסוימת באמנות וקו מסוים. וייאמר לזכותו שלא כפה אותם.

ממנו למדתי את המשפט: "אמנות היא שפה, וכדי לדעת לדבר שפה צריך ללמוד אותה". עד היום, חמישים שנה מאז, אני עדיין חושב כך לגבי אמנות, ודעתי זו רק התחזקה מאז.

אמנם יש לשפה הזו ניבים שונים, וכולם לגיטימיים, ואין כל משמעות לשאלה אם הציור מופשט או פיגורטיבי, עשוי בעיפרון, אקריליק, שמן או מולטימדיה. יש משמעות רק לשאלה הבאה: האם הוא ציור טוב?

וכדי לענות על השאלה הזו יש ללמוד את השפה.

כי יכול אדם שלא קרא ספר מימיו לטעון, אחרי שקרא את כיפה אדומה, את הדבר הבא: שזה הספר הטוב שקרא מימיו (מה שכנראה נכון), כי יש בו עלילה, ודמויות שניתן להזדהות איתן, ומתח רב שהולך ונבנה והפי-אנד שמשאיר אותנו מסופקים בסיומו. אז מי צריך יותר מזה? וזכותכם להסכים אתו. מי אני שאגיד לכם שלא.

הרי יותר ויותר אנחנו עומדים כיום במצב הזה, בכל התחומים, אז דווקא לבורות בתחום האמנות לדאוג?

יכול מי שלא קרא ספר מימיו לטעון, אחרי קריאת כיפה אדומה, שזה הספר הטוב שקרא מימיו, וזכותכם להסכים. הרי יותר ויותר אנו במצב הזה כיום, בכל התחומים, אז דווקא לבורות בתחום האמנות לדאוג?

*  *  *

השיעורים של גרבוז היו מופע סטנדאפ מתמשך. הוא היה אחד האנשים המצחיקים שהכרתי מימיי, והיה לו הומור מעולה, שגרם לתלמידים להתגלגל מצחוק בשיעורים.

לפני כמה שנים פרסמתי בפייסבוק פוסט שאומר שכשהשכנים שומעים את חניה צועקת: "שמן! עוד פעם אתה רוצה אוכל! כל הזמן אתה בא לבקש עוד אוכל ותראה איך אתה כבר נראה!" אני מתכווץ מבושה. ואחר-כך כשאני יוצא החוצה וכולם מסתכלים עלי אני מנסה להיבלע באדמה.

כי לך תסביר להם שהיא צעקה על החתול שלנו.

זו בדיחה בת חמישים שנה וגנבתי אותה מגרבוז, מאחד השיעורים שלו.

*  *  *

אבל כשאומרים "יאיר גרבוז" כולם מיד חושבים על "נאום הקומץ".

בשבעה במרץ 2015, בעצרת בחירות, נשא גרבוז את מה שאני מגדיר כאחד הנאומים הגדולים שנישאו כאן מאז ומעולם: "נאום הקומץ", הידוע גם כ"נאום מנשקי הקמעות". נאום אמיץ, חד ואינטליגנטי.

וכבר למדתי במהלך השנים האחרונות שמי שאומר אמת במדינת ישראל, או מציג את העובדות כמות שהן, נחשב "גזען". ולפעמים "מתנשא".

אז הנה הנאום הגדול ההוא שוב, ותשפטו היום, אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, לאור המציאות בה אנו חיים, אם יש בו מילה אחת שאיננה אמת.

כבר למדתי במהלך השנים האחרונות שמי שאומר אמת בישראל, או מציג את העובדות כמות שהן, נחשב "גזען". ולפעמים "מתנשא". אז הנה הנאום ההוא שוב, ותשפטו אותו היום לאור המציאות בה אנו חיים

"ערב טוב. ערב טוב למייחלים לשינוי!

אמרו לנו, ורצו שנאמין, שהאיש המתועב שרצח את ראש הממשלה, בא מתוך קומץ של אנשים הזויים. ואמרו שהוא הושפע מרבנים מנותקים ושהוא שייך לשוליים המטורפים. 

אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל – אנשי "כהנא צדק" וצורחי "מוות לערבים!" הם קומץ – רק קומץ. ורשעי תג-מחיר הם בוודאי קומץ – ממש קמצוץ. גם נאמני הר-הבית מחדשי המקדש ומלבי השנאה הם קומץ. 

האלימות היא רק תופעה שולית, חזרו ואמרו, ושיננו לנו שהגזענים המאיימים והמקללים אינם מייצגים כלל את החברה הישראלית. הם רק קומץ.

ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמושחתים והנהנתנים-החזיריים, לא יותר מקומץ. ומחריבי הדמוקרטיה – קומץ.  והחושבים שדמוקרטיה פירושה עריצות הרוב – קומץ. 

מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ.

אפילו המטרידים המיניים והאנסים קומץ. והשוטרים שסרחו והשקרנים ששיקרו אינם מעידים על הכלל. אם כל אלה רק קומץ… אז איך זה שהקומץ שולט בנו? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע הוא, הקומץ, נעשה לרוב?"  

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.