בדצמבר 2024 הודיעו רופאיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אין שום חשד לממאירות או לסרטן". שנה וארבעה חודשים לאחר מכן, באפריל 2026, פרסם נתניהו דוח רפואי שגילה תמונה אחרת.

לפי הדוח שמסר נתניהו, במעקב שלאחר הניתוח התגלה גידול ממאיר קטן בערמונית. נתניהו עבר טיפול קרינתי. הציבור לא ידע. לא בזמן אמת. לא כשהתקבלו החלטות גורליות. לא כשהוא ניהל מלחמה, קבינט, מדינה, וחיי אדם.

נתניהו טען שביקש לעכב את פרסום הדוח בחודשיים וחצי בלבד, כדי לא לאפשר לאיראן להפיץ תעמולת כזב נגד ישראל. גם אם מקבלים את ההסבר הזה כפשוטו, הוא מסביר לכל היותר את העיכוב האחרון. הוא אינו מסביר מדוע הציבור נדרש לבלוע במשך שנה וארבעה חודשים סיפור רפואי חלקי, שטוח, מנוסח בקפידה, שבו כל מה שחשוב נשאר בחוץ. לפי גורמים רפואיים, אגב, הגידול התגלה לפני כחצי שנה ובעצם הוסתר כל הזמן הזה. 

לפי הדוח שמסר נתניהו, במעקב שלאחר הניתוח התגלה גידול ממאיר קטן בערמונית. והוא עבר טיפול קרינתי. הציבור לא ידע. לא בזמן אמת. לא כשהתקבלו החלטות גורליות. לא כשניהל מלחמה, קבינט, מדינה וחיי אדם

השאלה המעניינת אינה מדוע נתניהו הסתיר. שליטים מסתירים את חולשתם מאז ומעולם. השאלה החשובה יותר היא מי עזר לו, ומדוע אנחנו עדיין מופתעים לגלות שתמיד יש מי שמוכן לעזור.

ב־1893 הסתיר נשיא ארצות הברית גרובר קליבלנד גידול סרטני בלסת. רופאיו העלו אותו בחשאי על יאכטה, הרדימו אותו, חתכו דרך החך כדי לא להשאיר צלקת חיצונית, והוציאו חמש שיניים וחלק גדול מהלסת העליונה. הציבור קיבל סיפור על חופשת דיג. הרופאים, העוזרים, המשפחה והמערכת הפוליטית שמרו על הסוד.

ב־1919 לקה וודרו וילסון בשבץ קשה. במשך חודשים ארוכים אשתו, אדית' וילסון החזירה החלטות לכאורה בשמו, והציגה לציבור תמונה שקרית של נשיא מחלים ומתפקד.

פרנקלין רוזוולט הוליך את אמריקה דרך משבר כלכלי ומלחמת עולם כשהוא משותק כמעט לחלוטין מהמותניים ומטה. את זה הציבור ידע רק באופן חלקי ומבוקר. על מחלת הלב החמורה בשנותיו האחרונות הציבור כבר לא ידע כלום. ב־1944 אובחנו אצלו יתר לחץ דם קשה, אי־ספיקת לב וברונכיטיס חריפה. ישנם היסטוריונים הטוענים שבריאותו הרופפת תרמה לחולשת המערב מול יוסיף סטלין בוועידות טהרן ויאלטה, ולהחלטות שאולי תרמו לירידת מסך הברזל על אירופה.

ג'ון קנדי מכר לציבור דימוי של נעורים, חיוניות וגבריות אמריקאית מבריקה. מאחורי הדימוי הזה עמד אדם חולה מאוד: מחלת אדיסון, כאבי גב כרוניים, ותלות במשטר תרופתי מורכב. הוא ומשפחתו הכחישו בפומבי את מה שלא התאים למיתוס.

השאלה המעניינת אינה מדוע נתניהו הסתיר. שליטים מסתירים את חולשתם מאז ומעולם. השאלה החשובה יותר היא מי עזר לו, ומדוע אנחנו עדיין מופתעים לגלות שתמיד יש מי שמוכן לעזור

אצל רונלד רייגן, הטענה על אלצהיימר בזמן הכהונה נותרה שנויה במחלוקת. גם אצל ג'ו ביידן ניתן היה לכאורה לראות סימני ירידה תפקודית וקוגניטיבית שהוכחשו בתקיפות. אצל כולם הופיעה אותה אמת פשוטה: סביב מנהיג חולה או זקן נוצרת חצר. בהתחלה היא מתווכת אותו לציבור. אחר כך היא מסתירה אותו ממנו.

אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות אבל זה פוסט ולא ספר, אז הנה רשימה חלקית באהבה להיפוכונדרים שבכם: וינסטון צ'רצ'יל (שבץ), דווייט אייזנהאואר (לב), לינדון ג'ונסון (לב), ריצ'רד ניקסון (ורידים), ז'ורז' פומפידו (סרטן), פרנסואה מיטראן (ערמונית), בוריס ילצין (לב), הוגו צ'אבס (סרטן), פידל קסטרו (מעיים), חאפז אל־אסד (לוקמיה), קים איל־סונג (גידול), פרנסיסקו פרנקו (פרקינסון), מוחמד רזא שאה פהלווי (לימפומה), יוסיף ברוז טיטו (נמק), היילה סלאסי (ערמונית), יוליוס קיסר (אפילפסיה), אוגוסטוס קיסר (מעיים), הורדוס (כליות – ההוא, לא ישראל כ"ץ), קונסטנטינוס הגדול (זיהום), קרל הגדול (ריאות), ויליאם הכובש (מעיים), הנרי השמיני (סוכרת), אליזבת הראשונה (זיהום), איוואן האיום (עגבת), לואי הארבעה עשר (נמק), פטר הגדול (כליות), נפוליאון בונפרטה (סרטן), ג'ורג' השלישי (פורפיריה), אלכסנדר הראשון (טיפוס), ועוד ועוד ועוד (חלק מהאבחונים ההיסטוריים משוערים בלבד).

למה מנהיגים משקרים? הסיבות כמעט תמיד אותן סיבות. פחד מאובדן השלטון. מחלה מזמינה יורשים, יריבים, מרידות קטנות, לחישות במסדרונות. הון פוליטי. גילוי מחלה ברגע הלא נכון, לפני בחירות, באמצע מלחמה, ערב הצבעה, נתפס כנכס שאסור למסור לאויבים. זהות עצמית. רובם אינם רואים בעצמם בני אדם זמניים עם גוף מתכלה. הם רואים בעצמם הכרח היסטורי. מחלה מעליבה אותם. היא מזכירה להם שהם חומר ביולוגי, לא גורל לאומי.

למה מנהיגים משקרים? בין השאר – זהות עצמית. רובם לא רואים בעצמם בני אדם זמניים עם גוף מתכלה – אלא הכרח היסטורי. מחלה מעליבה אותם. היא מזכירה להם שהם חומר ביולוגי, לא גורל לאומי

ויש גם חוסר אמון בציבור. מעל הכול יש הביטחון הלאומי. תמיד יש מלחמה ורצוי מלחמה לנצח. תמיד יש סיבה לדחות את האמת עד אחרי האירוע הבא. ואחרי האירוע הבא יבוא עוד אירוע. אבל שליט בודד אינו יכול להסתיר את מחלתו. הוא צריך סביבו מערכת שלמה שתהפוך את השקר לשיטה. וכאן נכנסים המאפשרים.

המילה "מאפשר" מגיעה מעולם ההתמכרויות. היא מתארת את האדם שעוזר לאדם מכור להמשיך להשתמש, לא תמיד מתוך זדון. לפעמים מתוך אהבה, נאמנות או פחד. לפעמים מפני שהוא גם מרוויח משהו. הוא מתקשר למעסיק וממציא תירוץ. הוא מנקה את ההרס. הוא אומר לילדים שאבא רק עייף. הוא מעניק למכור את האשליה שההתמכרות אינה מתרחשת. בלי המאפשר, ההכחשה קורסת.

כך גם אצל שליטים. סביב כל שליט שמסתיר מחלה או התמכרות יש רופא שמנסח, דובר שמרכך, יועץ שמחשב, פקיד שמבין, שר ששותק, ומוסד ציבורי שמעדיף לא להסתבך.

זה הדבר שצריך להבהיל אותנו. לא רק העובדה שאיש פוליטי אחד הסתיר מידע רפואי. זה כמעט מובן מאליו. הדבר המבהיל הוא שגם בדמוקרטיה תוססת, עם עיתונות חופשית לכאורה, אופוזיציה נרפה, בתי משפט מורתעים ושומרי סף מבוהלים, התשתית האנושית של ההסתרה עדיין עובדת.

דמוקרטיה אינה מחסנת מפני ההסתרה הזאת. היא רק מגדילה את הסיכוי שמישהו יגלה אותה מאוחר יותר. אבל "מאוחר יותר" הוא מושג נוח לאנשים שלא משלמים את המחיר. מאוחר יותר מגיע אחרי שההחלטות כבר התקבלו. אחרי שהמלחמה כבר נוהלה. אחרי שאנשים כבר נהרגו, נפצעו (או רק נדקרו), נחטפו, נשלחו, הופקרו, או קיבלו פקודה ממערכת שהציבור לא ידע מי באמת עומד בראשה ובאיזה מצב.

סביב כל שליט שמסתיר מחלה או התמכרות יש רופא שמנסח, דובר שמרכך, יועץ שמחשב, פקיד שמבין, שר ששותק, ומוסד ציבורי שמעדיף לא להסתבך. זה הדבר שצריך להבהיל אותנו, ודמוקרטיה אינה מחסנת מפניו

אין בישראל חובה חוקית מפורשת לפרסם בזמן אמת מידע רפואי מלא על ראש ממשלה. יש נוהל, שנוסח אחרי השבץ של אריאל שרון, אבל נוהל מתאים לאנשים שמכבדים נורמות. הוא חסר ערך מול אנשים שהפכו את ריסוק הנורמות למקצוע.

צריך חוק. צריך גוף רפואי בלתי תלוי. צריך חובת דיווח על אשפוזים, טיפולים אונקולוגיים, אירועים נוירולוגיים, תרופות משנות תודעה, וכל אבחנה שעלולה להשפיע על כשירותו של ראש ממשלה לקבל החלטות. אין צורך לפרסם כל בדיקת דם. אין צורך להפוך אדם ציבורי לגוף שקוף לחלוטין. אבל מי שמחזיק בידיו צבא, תקציב, מלחמה היא שלום, אינו אדם פרטי ברגעים שבהם גופו עלול להשפיע על שיקול דעתו.

עד שזה יקרה, ואינני אופטימי, אנחנו נשארים בידיים של המאפשרים. כי בלעדיהם ההסתרה אינה אפשרית. ובלעדיהם, אגב, גם הרבה הסתרות אחרות אינן אפשריות.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.