רעות כהן, אישה צעירה שהייתה בהריון עם תאומות, חוותה כאבים קשים לאורך ההריון. לפי עדויות משפחתה, היא פנתה שוב ושוב לרופאים ואף הגיעה לחדרי מיון.

למרות זאת, מקור הכאב לא זוהה, לא ניתן לה טיפול משמעותי, והיא שוחררה לביתה. זמן קצר לאחר מכן, היא התמוטטה ומתה, כאשר סיבת המוות עדיין אינה ברורה.

המקרה הזה אינו מאפשר לקבוע חד־משמעית מה קרה רפואית, אך הוא כן מציף שאלה עמוקה יותר: האם כאב של נשים נתפס ומטופל אחרת מזה של גברים.

המקרה  של רעות, ששוחררה לביתה למרות שהתלוננה על כאבים קשים, אינו מאפשר לקבוע חד־משמעית מה קרה רפואית, אך הוא כן מציף שאלה עמוקה יותר: האם כאב של נשים נתפס ומטופל אחרת מזה של גברים

כשהכאב אינו "אמין": תפיסה שמתחילה מחוץ לרפואה

אחד הממצאים המטרידים ביותר שעולים ממחקרים הוא, שכאב של נשים נתפס כפחות חמור. בניסויים שבהם אנשים התבקשו להעריך כאב של נשים וגברים, הם נטו לדרג את כאבן של נשים כנמוך יותר, ואף להניח שהן מגזימות בדיווח.

המשמעות עמוקה. כאשר אישה מתארת כאב בעוצמה גבוהה, לעיתים קיים פער בין מה שהיא חווה לבין מה שהסביבה מאמינה שהיא חווה. זהו פער שמתחיל ברמה החברתית, אך מחלחל גם אל תוך מערכת הבריאות.

היסטורית, נשים תויגו כרגשיות, "היסטריות" או מגיבות בצורה מוגזמת. למרות שהרפואה המודרנית מתקדמת מאוד מבחינה טכנולוגית, נראה שההטיות הללו עדיין קיימות, לעיתים באופן לא מודע.

חדר המיון: המקום שבו הפער הופך למציאות קלינית

כאשר בוחנים נתונים אמיתיים ממערכת הבריאות, התמונה הופכת ברורה יותר ואף מטרידה יותר. מחקרים שהתבססו על מיליוני ביקורים בחדרי מיון בישראל ובארצות הברית מצאו שנשים עם תלונות על כאב מקבלות פחות משככי כאבים מגברים, גם כאשר הן מדווחות על אותה עוצמת כאב בדיוק וסובלות מאותה בעיה רפואית.

אחד הממצאים המטרידים שעולים ממחקרים הוא, שכאב של נשים נתפס כפחות חמור. בניסויים בהם התבקשו להעריך כאב של נשים וגברים, נטו לדרג את כאבן של נשים כנמוך יותר, ואף להניח שהן מגזימות בדיווח

מעבר לכך, כאבן של נשים מתועד פחות בתיקים רפואיים, והן ממתינות זמן רב יותר עד לקבלת טיפול. מדובר בפער שאינו תלוי רק ברופא כזה או אחר, אלא תופעה מערכתית שנמצאה גם אצל רופאים וגם אצל רופאות ואחיות.

המשמעות הקלינית קריטית. כאשר כאב אינו מטופל כראוי, לא רק שהסבל גדל, אלא גם עולה הסיכון לפספוס אבחנות משמעותיות. כאב הוא לעיתים קרובות "נורת אזהרה" של הגוף, וכאשר מתעלמים ממנו, עלולים להחמיץ מצבים מסכני חיים.

הביולוגיה של הכאב: נשים באמת חוות אחרת

מעבר להטיות החברתיות, יש גם הבדלים ביולוגיים אמיתיים בין נשים לגברים בכל הנוגע לכאב. מחקרים עדכניים מראים שמערכת העצבים, ההורמונים ומערכת החיסון פועלים בצורה שונה בין המינים, ומשפיעים על האופן שבו כאב נוצר, נתפס ומתמשך.

נשים נוטות יותר לפתח כאב כרוני, כמו מיגרנות, פיברומיאלגיה או כאבים אגניים. יש גם עדויות לכך שמנגנוני הדלקת והתגובה העצבית שונים, ושאסטרוגן משפיע על רגישות לכאב לאורך מחזור החיים.

כלומר, לא רק שהחוויה הסובייקטיבית שונה, גם הבסיס הביולוגי שונה. ובכל זאת, הרפואה במשך שנים רבות התבססה בעיקר על מחקרים שבוצעו בגברים, מה שיצר פער בידע ובהבנה.

כאבן של נשים מתועד פחות בתיקים רפואיים, והן ממתינות זמן רב יותר עד לקבלת טיפול. מדובר בפער שאינו תלוי רק ברופא כזה או אחר, אלא תופעה מערכתית שנמצאה גם אצל רופאים וגם אצל רופאות ואחיות

בין סובייקטיבי לאובייקטיבי: האתגר של הרפואה

אחד הקשיים המרכזיים בטיפול בכאב הוא העובדה שאין דרך למדוד אותו באופן אובייקטיבי. אין בדיקת דם או מכשיר שמודד כאב. הרופא נשען על הדיווח של המטופל.

דווקא בגלל זה, הטיות תפיסתיות הופכות למשמעותיות מאוד. אם קיימת נטייה לא מודעת להאמין פחות לנשים, הרי שהאבחון והטיפול כולו עלולים להיפגע.

הצוותים הרפואיים אינם פועלים מתוך כוונה להזיק. הם עובדים בתנאים מורכבים, תחת עומס ואי־ודאות. אך המחקרים מראים בבירור שגם ללא כוונה, ההטיה קיימת ומשפיעה על החלטות קליניות.

המקרה הפרטי שמייצג תופעה רחבה

כאשר חוזרים לסיפור של רעות כהן, מבינים עד כמה הסוגיה הזו אינה תאורטית. אישה שמתלוננת על כאב חוזר, מגיעה שוב ושוב למיון, אך לא מקבלת אבחנה ברורה או טיפול מספק, עלולה להישאר ללא מענה עד לרגע קריטי.

גם אם לא ניתן לקבוע קשר ישיר בין המקרה לבין ההטיה המגדרית, הוא בהחלט משקף מציאות שבה נשים רבות חוות תחושה שלא מקשיבים להן מספיק, במיוחד כאשר מדובר בכאב.

הסיפור של רעות כהן, ממחיש עד כמה הסוגיה הזו אינה תאורטית. אישה שמתלוננת על כאב חוזר, מגיעה שוב ושוב למיון, אך לא מקבלת אבחנה ברורה או טיפול מספק, עלולה להישאר ללא מענה עד לרגע קריטי

העתיד: רפואה שמקשיבה אחרת

בשנים האחרונות עולה המודעות לנושא, והקהילה הרפואית מתחילה להתמודד אתו באופן פעיל. יש יותר מחקרים שמפרידים בין נשים לגברים, יותר הכשרות לצוותים רפואיים, ויותר הבנה שצריך להתאים טיפול באופן אישי.

הרפואה של העתיד אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהבדלים מגדריים. היא חייבת להקשיב טוב יותר, למדוד מחדש, ולהתייחס לכאב לא רק כסימפטום – אלא כחוויה מורכבת שדורשת הבנה עמוקה.

השורה התחתונה

הסיפור הקשה שפורסם לאחרונה אינו רק טרגדיה אישית. הוא תזכורת לכך שכאב הוא לא רק עניין ביולוגי, אלא גם חברתי ותרבותי.
וכאשר הכאב של נשים נשמע פחות, המחיר עלול להיות כבד מאוד.

ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.