חודשים חלפו מאז שמתקפות אמריקאיות וישראליות זעזעו את טהרן והרגו את המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, והמלחמה שהייתה אמורה להסתיים בניצחון מכריע שקעה במקום זאת במבוי סתום דיפלומטי מייגע – מבוי סתום החושף את הסתירות הפנימיות המהותיות בשני הצדדים.

סבב השיחות הראשון באיסלמאבאד, ב-11 באפריל, הסתיים ללא פריצת דרך. הפסקת אש שברירית, שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ האריך מבלי לקבוע מועד אחרון ברור, מחזיקה מעמד – אך בקושי.

איראן האשימה את וושינגטון ב"הפרת התחייבויות, מצור ואיומים" כגורמים לעצירת המשא ומתן, בעוד ארה"ב ניסתה לאכוף מבצע ימי מסיבי, שהצלחתו מוטלת בספק, אך טהרן רואה בו חנק ולא כלי משא ומתן. התוצאה היא פרדוקס מוכר לכל מי שעקב אחר דיפלומטיית סכסוכים מודרנית: שני הצדדים אומרים שהם רוצים עסקה, ואף אחד מהם אינו יוצר את התנאים לכך.

הצדדים בעימות שקעו במבוי סתום דיפלומטי מייגע. התוצאה היא פרדוקס מוכר לכל מי שעקב אחר דיפלומטיית סכסוכים מודרנית: שני הצדדים אומרים שהם רוצים עסקה, ואף אחד מהם אינו יוצר את התנאים לכך

הבעיה המרכזית היא הפער העצום בין מה שכל צד מוכן לקבל. עמדת ארה"ב הייתה "אפס העשרה" – דרישה שאיראן דחתה בעקביות. שר החוץ האיראני אמר שעסקה הייתה "במרחק סנטימטרים בלבד", אך ביקר את "הדרישות הקיצוניות" של המשא ומתן האמריקאי. קרובים מספיק כדי לראות את קו הסיום, אך רחוקים מרחק רב מבחינת התנאים להגיע אליו.

מה שמסבך את המצב עוד יותר הוא אי-הוודאות העמוקה בשאלה מי בדיוק מדבר בשם איראן. בכירים אמריקאים חשדו בקיומו של פילוג משמעותי בין צוות המשא ומתן האיראני לבין מנהיגי הצבא בגוף משמרות המהפכה האסלאמית, מה שמעלה שאלות לגבי מי יכול בסופו של דבר לאשר עסקה.

המצב מסובך עוד יותר בשל המנהיג העליון החדש של איראן. בכירים אמריקאים סבורים כי מאמציו של מוג'תבא ח'אמנאי להישאר מוסתר שיבשו את הדיונים הפנימיים של הממשלה האיראנית, ומשאירים את המשא ומתן במצב של ניחוש רצונותיו במקום ביצוע מנדט ברור. שותף למשא ומתן שאינו יכול לקבל התחייבויות מחייבות אינו שותף כלל.

בצד האמריקאי, הסתירות בולטות לא פחות. טראמפ נע בין הכרזת ניצחון מוחלט – כשטען ב-9 במרץ כי "המלחמה הסתיימה למעשה לחלוטין" אפילו בעוד איראן המשיכה במתקפות טילים – לבין איום להפציץ את איראן "עד לעידן האבן". ב-6 במרץ כתב כי רק "כניעה ללא תנאי" של איראן תהיה מקובלת, אך שבועות לאחר מכן כינה את הצעת השלום האיראנית בת עשר הנקודות "בסיס לניהול משא ומתן". השוק הרטורי הזה אולי מתקבל יפה בתוך הארץ, אך הוא הופך דיפלומטיה קוהרנטית לכמעט בלתי אפשרית.

מה שמסבך את המצב עוד יותר זה אי-הוודאות העמוקה בשאלה מי בדיוק מדבר בשם איראן. בצד האמריקאי הסתירות בולטות לא פחות. השוק הרטורי הזה הופך דיפלומטיה קוהרנטית לכמעט בלתי אפשרית

קיימת גם השאלה הפתוחה של מצר הורמוז. פתיחת המצר מחדש היא סוגיה מרכזית בשיחות בגישור פקיסטני, ושני הצדדים עשו ממנה נשק. ארה"ב משתמשת במצור הימי שלה כדי ללחוץ על איראן כלכלית; איראן משתמשת בסגירת המצר כדי ללחוץ על הכלכלה העולמית ולשמר מינוף. אף צד אינו רוצה לנהוג ראשון. לפי אנליסט עלי ואאז מקבוצת המשבר הבינלאומית, המכשול המרכזי הוא "האם ארה"ב מוכנה להקל את הלחץ מספיק כדי להפוך את הדיפלומטיה לאמינה, ואם איראן מוכנה לצמצם את המינוף שלה מספיק כדי לשמור את השיחות בחיים".

פקיסטן, יש לומר לזכותה, הייתה מגשרת כנה ומלאת מרץ. אך גם אסלמאבאד אינה יכולה לגשר על פער כה עמוק בכוח רצון טוב בלבד. לצורך התקדמות משמעותית, "צריכות להיות פשרות משני הצדדים, כי כרגע הפער גדול מדי", כפי שאמר לאחרונה אנליסט אחד לאל-ג'זירה. זהו ניסוח דיפלומטי עדין במיוחד.

מה שאנו עדים לו עשוי שלא להיות משא ומתן במובנו המסורתי כלל. ייתכן שמדובר בשני צדדים המנהלים את מראית-העין של דיפלומטיה, בעוד כל אחד מהם ממתין שהאחר יתמוטט מבפנים.

ארה"ב מהמרת שהלחץ הכלכלי וההרס הצבאי יפצלו את המנהיגות האיראנית החדשה. איראן מהמרת שהזמן, סגירת הורמוז והסבך האזורי – ישחקו את נחישות אמריקה. ההיסטוריה מלמדת כי שני ההימורים נושאים סיכון עצום, וכי כאשר מלחמות מוסדרות בדרך זו, המחיר האנושי ממשיך לעלות בעוד המצלמות מתמקדות בשולחן המשא ומתן.

ארה"ב מהמרת שהלחץ הכלכלי וההרס הצבאי יפצלו את המנהיגות האיראנית החדשה. איראן מהמרת שהזמן, סגירת הורמוז והסבך האזורי – ישחקו את נחישות אמריקה. ההיסטוריה מלמדת ששני ההימורים מסוכנים

הטרגדיה של המבוי הסתום הנוכחי אינה שהשלום בלתי אפשרי. הטרגדיה היא שמבנה התמריצים בשני הצדדים הופך את הפשרה לכזו שנראית מסוכנת יותר מהמשך הסכסוך. עד שזה ישתנה, הפסקת האש תישאר שברירית, השיחות יישארו בגדר מחזה, ופרקה האחרון של המלחמה ייכתב לא באסלמאבאד – אלא בשדה הקרב.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.