אחד מכל 10 מורים חווה אלימות מצד תלמידים, כך עולה מסקר שביצעה לאחרונה הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך. האלימות הגואה התפרצה בצורה מזעזעת עם הרצח המחריד של ימנו בנימין זלקה, שנדקר למוות על ידי חבורת נערים בערב יום העצמאות. 

אם רוצים לעקור את נגע האלימות, עלינו להפנים שהרצח איננו "אירוע בודד" – אלא תוצאה של מציאות רחבה בהרבה.

כדי להבין את עומק התופעה, צריך להביט על השנים האחרונות בישראל לא כאוסף אירועים – אלא כרצף אחד מתמשך של טלטלות. מגפת הקורונה פירקה מסגרות, הרחיקה ילדים ממערכות חינוכיות וקהילתיות, ופגעה בתחושת היציבות.

מייד לאחר מכן, מציאות ביטחונית מתוחה ומלחמה מתמשכת יצרו תחושת אי־ודאות עמוקה, פחד מתמשך ושחיקה רגשית. עבור רבים מהילדים ובני הנוער בישראל – זו אינה תקופה, אלא מציאות חיים.

לשם עקירת נגע האלימות, יש להפנים שהרצח אינו "אירוע בודד" – אלא תוצאת מציאות רחבה בהרבה. כדי להבין את עומק התופעה, יש להביט על השנים האחרונות בישראל לא כאוסף אירועים – אלא כרצף טלטלות מתמשך

האלימות שאנו רואים היום אינה מקרית – היא תוצאה של הצטברות: שחיקה בנורמות, היחלשות של גבולות, עומס רגשי מתמשך והיעדר מענה מערכתי מספק. כאשר כל אלו מתקיימים במקביל, האלימות אינה חריגה – היא תוצאה צפויה.

זוהי אווירה בה לעתים קרובות אין חוק וסדר, בה גבולות מיטשטשים, ובה צעירים מאמצים דפוסים של כוח ואלימות כאמצעי לגיטימי. התופעה הזו כבר אינה ממוקדת – היא חוצה מגזרים, אזורים ורקעים חברתיים, ונוכחת במרחבים רבים: בבתי ספר, ברחוב, ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי.

הכול מתחיל – אך לא נגמר – בחינוך

מדברים לא מעט על הצורך להחמיר בענישה, ובצדק. אך מחקר מצטבר מראה כי אכיפה לבדה אינה משנה מגמות לאורך זמן, במיוחד כאשר היא אינה מלווה במענה עומק.

בעשורים האחרונים הצטבר ידע מחקרי משמעותי המראה כי פיתוח מיומנויות רגשיות וחברתיות בקרב ילדים, כגון ויסות רגשי, אמפתיה, שליטה בדחפים ויכולת ליישב קונפליקטים – מפחית באופן מובהק התנהגויות אלימות והתנהגויות סיכון.

כאשר הגבולות מיטשטשים – בבית, בבית הספר ובמרחב הציבורי – האלימות הופכת לאפשרות זמינה. חינוך מגיל צעיר לאחריות, לכבוד הדדי ולניהול מחלוקות הוא תנאי יסוד לחברה מתפקדת.

בעשורים האחרונים הצטבר ידע מחקרי המראה שפיתוח מיומנויות רגשיות וחברתיות בקרב ילדים, כמו ויסות רגשי, אמפתיה, שליטה בדחפים ויכולת ליישב קונפליקטים – מפחית במובהק התנהגויות אלימות וסיכון

המשמעות היא שינוי תפיסה: לא עוד תוכניות נקודתיות או "שעת חינוך" סמלית, אלא הטמעה שיטתית, רציפה ומדידה של חינוך רגשי-חברתי כחלק אינטגרלי מליבת מערכת החינוך.

אך החינוך לבדו אינו מספיק, אם אינו נתמך במערכת רחבה שמבינה את המציאות הרגשית של הילדים.

זהו כשל מערכתי – ולכן גם הפתרון חייב להיות מערכתי

אי אפשר להתעלם מהעומס הרגשי שמלווה את הדור הצעיר בישראל.

מחקרים בתחום בריאות הנפש מצביעים על כך שחשיפה ממושכת ללחץ, אי־ודאות וטראומה מעלה את הסיכון להתנהגויות אימפולסיביות, שימוש בחומרים והתנהגות אלימה. כאשר אין כלים לעיבוד רגשי ואין מסגרות יציבות – האלימות הופכת לאחת מדרכי ההתמודדות.

גם השיח הציבורי משפיע. הקיטוב, השפה האלימה והדה־לגיטימציה אינם נשארים ברשתות או בזירה הפוליטית.

מחקרים מצביעים על כך שנורמות בשיח הציבורי מחלחלות כלפי מטה ומשפיעות על תפיסות של כוח, לגיטימיות וגבולות בקרב צעירים. כאשר המבוגרים מדברים בשפה של עימות – הילדים לומדים לפעול באותה שפה.

מחקרים מצביעים על כך שנורמות בשיח הציבורי מחלחלות כלפי מטה ומשפיעות על תפיסות של כוח, לגיטימיות וגבולות בקרב צעירים. כאשר המבוגרים מדברים בשפה של עימות – הילדים לומדים לפעול באותה שפה

בסופו של דבר, לא מדובר באוסף של בעיות נפרדות – אלא בכשל מערכתי אחד, שבו החינוך, המענה הרגשי והשיח החברתי נשחקים במקביל.

ולכן גם הפתרון אינו יכול להיות נקודתי.

הספרות המחקרית והניסיון המצטבר בעולם מצביעים באופן עקבי על כך שמניעה אפקטיבית של אלימות נשענת על גישה רב-מערכתית: שילוב בין חינוך, מענים רגשיים, עבודה עם משפחות, חיזוק קהילות ומדידה שיטתית לאורך זמן.

המשמעות לישראל היא מעבר מניהול משברים למדיניות עומק: תוכנית לאומית מתכללת, רב-שנתית, מבוססת נתונים, שמחברת בין מערכות – ולא פועלת בכל תחום בנפרד.

המדינה אינה יכולה להסתפק בתגובה אחרי כל אירוע.

היא חייבת להוביל שינוי עומק – כזה שמחזיר גבולות, מחזק אחריות ומייצר מחדש נורמות של ערבות הדדית.

בישראל נדרש מעבר מניהול משברים למדיניות עומק: תוכנית לאומית מתכללת, רב-שנתית, מבוססת נתונים, שמחברת בין מערכות – ולא פועלת בכל תחום בנפרד. המדינה אינה יכולה להסתפק בתגובה אחרי כל אירוע

אלימות אינה מתחילה בסכין. היא מתחילה בהיעדר גבולות, בהיעדר כלים ובהיעדר אחריות משותפת.

אם לא נטפל בשורש – נמשיך לשלם את המחיר בתוצאות.

אבי אלבאז מכהן כמנכ"ל הפורום הציבורי – כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל, שותפות פילנתרופית ומקצועית לקידום המסגרות הפנימייתיות ברמה הלאומית. ממקימי המטה לקידום מעמד מדריכי פנימיות הרווחה בישראל.