שמש צוהריים נעימה מלטפת את אזור אדומים תחת שמיים אפורים. יום יפה לבקר במאחז שהוקם לפני שנה וחצי בגבעה הסמוכה לחאן אל-אחמר ומשקיף גם על כביש 1 באמצע הדרך לים המלח.

בחאן אומרים שהשכנים החדשים שהתמקמו מעליהם לפני שנה וחצי כבר עשו להם לא מעט צרות. בדרך כלל המפגש עם הצעירים מהחווה מתרחש במגורי הפלסטינים, ומתחיל ונגמר ברע.

הפעם החלטתי להתגבר על החששות ולעלות להגיד שלום במגרש שלהם. עליתי אליהם יחד עם מתנדבת של "ידידי הג'האלין" שגם חמושה במצלמה, בתקווה שנוכחותה תרכך את המפגש.

בחאן אומרים שהשכנים החדשים שהתמקמו מעליהם לפני שנה וחצי כבר עשו להם לא מעט צרות. בדרך כלל המפגש עם הצעירים מתרחש במגורי הפלסטינים, ומתחיל ונגמר ברע

שכנות לא טובה

בכניסה למאחז מזדקר עמוד תקשורת, לידו חונים שופל וטרקטורון וכמה קרוואנים מחוברים עם פרגולה וגרילנדה לתאורה. בחור צעיר במרפסת מציע קפה ותה כמה פעמים ואני מסרב בנימוס אחרי ששתיתי כמה וכמה כוסות סוכר עם קצת תה אצל הבדואים בסביבה.

"חוות רעים" ליד חאן אל-אחמר. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

החבר'ה כאן ידידותיים וכפי הנראה מגיעים מרחבי יהודה ושומרון או ממקומות אחרים בתוך הקו הירוק. רובם בני נוער שאפשר להגדיר נוער בסיכון וחלקם מוגדרים כמדריכים בשנת שירות, שירות לאומי או עובדים בשכר. ויש גם בנות. הם מצביעים על הדיר שנפגע מהסופה האחרונה והתרוקן מהעדר שהועבר למקום אחר ובקרוב ייבנה מחדש ויוחזר הצאן.

בפינה אחרת של המתחם כמה צעירים עובדים על ריתוך קורות ברזל לקראת התקנה של דק מעץ. הם עושים הפסקה ויושבים איתי לשיחה. בתשובה לשאלה אם יש סיכוי שהם יוכלו להיות בטוב עם השכנים מלמטה, הם עונים תשובות שונות: "משתדלים שלא יהיו יחסים" עונה אחד ו"שכנות טובה לא תהיה אף פעם" אומר חברו.

בתשובה לשאלה אם יש סיכוי שיוכלו להיות בטוב עם השכנים מלמטה, הם עונים תשובות שונות: "משתדלים שלא יהיו יחסים" עונה אחד ו"שכנות טובה לא תהיה אף פעם" אומר חברו

נער שלישי אומר כך: "בעקרון, 'הבדואיות' (במלרע, ככה הוא מכנה את הקהילות הילידיות הסמוכות, ע.ש.), זה נטו עניין של הממשלה, לנו אין שום יד בזה, בג"ץ כבר קבע שצריך לפנות אותם. אני עצמי בא מחווה ליד תייסיר וגם שם יש 'בדואיות'".

אני מכיר את המאחז שהוא מדבר עליו, ליד היישוב ברדלה, שאלפים מתושביו סובלים מהתקפות וכבר לא יכולים לגשת לאדמותיהם החקלאיות.

"חוות רעים" ליד חאן אל-אחמר. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

ילד בן 14 מירושלים, עם עור ושיער בהיר מבקש לענות גם את הגרסה שלו: "אני חושב שהחווה הזו ספציפית, אין פה מטרה איתם, (עם השכנים הבדואים, ע.ש.). אותי אישית המקום הזה הציל מאוד. הייתי גר ברחוב. יש פה גם מטרה על הדרך אבל לא בשביל זה באנו".

הוא מדבר ברכות וגילוי לב מעורר אמפתיה אבל קולו שקט מדי מכדי להשתלב בשיח.

הבחורה הבדואית פה למטה סיפרה ששברו להם את הפאנלים הסולאריים.
"גם לנו נשברו הפאנלים", עונה אחד מהם בחיוך. הוא בן 20 ומשהו מיד בנימין במקור ונמנה על צוות המדריכים.

"אני פה מההקמה של החווה ומעולם, לפחות על פני השטח, אין פה שום אינטראקציה ושומרים על זה. הייתה עכשיו שבת גדולה עם הרבה נוער והקפדנו לא לעבור בגזרות ולא לחמם את העניינים כי העבודה שלנו זה להתמקד בפיתוח של המקום", הוסיף.

אני פה מההקמה של החווה ומעולם, לפחות על פני השטח, אין פה שום אינטראקציה ושומרים על זה. הייתה עכשיו שבת גדולה עם הרבה נוער והקפדנו לא לעבור בגזרות ולא לחמם את העניינים"

מה יקרה עם הם יעברו פה עם העדר שלהם?
"זה יהיה בעייתי, כמו שאנחנו לא נלך אצלם בפנים".

חאן אל-אחמר, 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

מה אתם חושבים על זה שקהילות פה באזור נאלצו לנטוש?
"ברוך השם, זה מה שקורה עכשיו בארץ ישראל ולפעמים זה קצת לא נעים", אומר אחד הנערים.

בחור נוסף כבן 19 מספר שהוא כאן בשירות לאומי וגם הוא נמנה על צוות המדריכים. הוא מזכיר את הזמר אליעזר בוצר שנפטר לפני כשנה, ואומר שיש לו "הרבה תפיסות שמשחררות מהשחור לבן הזה, מהחומות. יש פה רצון גדול להתחבר לארץ ישראל ולהיות פה בביטחון. אני עצמי עובד על זה, להסיר את הפחדים.

"אמא שלי גרה בשומרון ופוחדת לצאת לכבישים. נכון שאין כל כך מקום מוגן אבל הפחד הוא פנימי, החרדות לא פוסקות בזמן או במקום אחר. אנחנו רוצים להתחבר לארץ, להרגיש אותה, להיות פה ביחד, שאנשים ייסעו כאן וייהנו ושוואלה, גם יהיה פה פוד-טראק עם קפה. שיבוא כל אחד והצבע והאור המיוחד שלו".

"אנחנו רוצים להתחבר לארץ, להרגיש אותה, להיות פה ביחד, שאנשים ייסעו כאן וייהנו ושוואלה, גם יהיה פה פוד-טראק עם קפה. שיבוא כל אחד והצבע והאור המיוחד שלו"

לשכנים למטה יכול להיות חלק ונחלה פה?
"אני חושב שכן אפשר לעבוד איתם ביחד. יש פה גישות שונות".

מפת המאחזים במישור אדומים (צילום: שלום עכשיו)

"הנערים הם לא הבעיה"

על פניו "חוות רעים" – כך נקרא המאחז שמעל חאן אל-אחמר – הצדיקה את השם שלה. הביקור היה נינוח והייתי חותם על שכנים כאלה, בעיקר בגלל הגישה המתונה שהפגינו שני המדריכים.

הבעיה היא שיחד עם הרצון לתת מסגרת חינוכית-טיפולית לנוער בסיכון, החוות נועדו לייאש את חיי הפלסטינים בשטחים הפתוחים ולדחוק אותם לערים.

"המדינה בסך הכל משתמשת בהם", אומר עיד ג'האלין, ראש הכפר חאן אל-אחמר. "הם עצמם לא הבעיה, זו תוכנית של המדינה. המתנדבים כבר הלכו אליהם והם אמרו שצריכים להעיף את כל הבדואים מכל המקומות, גם בבקעה, בצפון ובדרום", הוסיף.

ואכן, מאז שהוקם המאחז מעל חאן אל-אחמר באוגוסט 2024, ילדים מהקהילות הסמוכות לא יכולים להגיע ברגל לבית הספר בחאן. במקום הליכה של כמה דקות הם נאלצים לעלות לאוטובוס פרטי שעושה סיבוב ארוך של כחצי שעה.

"המדינה בסך הכל משתמשת בהם, הם עצמם לא הבעיה, זו תוכנית של המדינה. המתנדבים כבר הלכו אליהם והם אמרו שצריכים להעיף את כל הבדואים מכל המקומות, גם בבקעה, בצפון ובדרום"

לפי עדויות תושבים, צעירים מהחווה הזו נכנסים אליהם כל כמה ימים והשלל החלקי שתועד הוא שטיח תפילה, עיזים וחמור. הם מסנוורים את הבתים בלילה, מרעישים ברמקולים, נוהגים בשטח הקהילות בפראות בטרקטורונים, הורסים גדרות, מעיפים רסיסי סלעים על הצריפים ולפעמים הסיבוב הזה נמשך שעות. בחודש שעבר הם מנעו מצעיר מהשבט לחזור הביתה, וכשאחד המבוגרים ניסה לבקש שישחררו את הבחור הם ירו באש חיה.

חאן אל-אחמר, 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

בנובמבר הותקף נער בדואי שהיה בחוץ עם העדר. הפורעים פצעו שתי כבשים והנער סבל משברים ופונה לטיפול ביריחו ובהמשך במזרח ירושלים. מאז שהוקמה החווה, הבדואים מהחאן לא יכולים לצאת למרעה מחוץ לשטח הקהילה, כאשר בצד אחד החווה ובצד השני כפר אדומים.

צעירים מהחווה הביאו את העדר שלהם לאכול מהחציר שהבדואים קנו בכספם ואף הביאו איתם חציר כדי להאכיל דווקא בשטח החאן. באותה הזדמנות הם הודיעו ש"כל השטח שלנו ועוד מעט נגרש אתכם".

צעירים מהחווה הביאו את העדר שלהם לאכול מהחציר שהבדואים קנו בכספם ואף הביאו איתם חציר כדי להאכיל דווקא בשטח החאן. באותה הזדמנות הם הודיעו ש"כל השטח שלנו ועוד מעט נגרש אתכם"

הם מגיעים חמושים ומאיימים, מחבלים בצינורות ובאחת הפעמים ניפצו את הפאנלים הסולאריים וריססו את הכתובת נקמה על הפחונים. אלה רק התקריות שקשורות לחאן אל-אחמר, שהוא אחת הקהילות הידועות יותר באזור הזה שבין מעלה אדומים לים המלח. באתר של ידידי הג'האלין יש אינספור דיווחים של התקפות על קהילות אחרות. אפשר לראות את מיקומי הבדואים במפה הזו.

אלימות, ערבוב עדרים ומניעת מרעה

הבדואים משבט הג'האלין גורשו מהנגב בשנות ה-50 ומאז ממוקמים ברחבי מדבר יהודה. חלק גדול מהם התמקמו משני הצדדים של כביש 1, בחלק שבין ההתנחלויות מעלה אדומים למצפה יריחו.

עמודי עירוב וחוות מעל קהילת אבו ג'יהאד במישור אדומים. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

כאמור, אחת הקהילות המפורסמות היא חאן אל-אחמר שהפכה לסמל של היאחזות בקרקע, עם בית ספר שנבנה מבוץ וצמיגים בסיוע הקהילה הבינלאומית וצווי הריסה פתוחים לכל הקהילה.

בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בירושלים דחה עתירה נוספת של ארגון הימין "רגבים" לפינוי חאן אל אחמר לאחר שהמדינה השיבה שבדרג המדיני "עומדים על הצורך" לממש את צווי ההריסה אבל העיתוי והמתווה נתונים לשיקול דעתם. הממשלה מהססת לממש את פינוי הבדואים אבל ממשיכה להעלים עין מתנופת המאחזים סביבם.

בשנתיים האחרונות החלו לקום סביבם בזה אחר זה מאחזים רבים שמקיפים אותם מכל עבר כפי שאפשר לראות בסיור באזור. מהר מאוד החלו ההתנכלויות וההתקפות על בסיס יומיומי. השיטה מוכרת ומתועדת היטב בכל רחבי הגדה מהערבית וגם כאן: התקפות אלימות, ערבוב עדרים ומניעת מרעה.

כך למשל, ב-22 בדצמבר האחרון צעירים מחווה נכנסו עם העדר שלהם לקהילת כעבנה והבדואים בתגובה ניסו למנוע את כניסתם ואת ערבוב העדרים.

המתנחלים פתחו באש ופצעו אב ושני בניו שפונו לבתי חולים בירושלים וברמאללה – בשני המקרים הם צריכים לשלם על הטיפול הרפואי שכן הם לא מבוטחים בישראל או ברש"פ

התפתחה קטטה בין הצדדים, המתנחלים פתחו באש ופצעו אב ושני בניו שפונו לבתי חולים בירושלים וברמאללה – בשני המקרים הם צריכים לשלם על הטיפול הרפואי שכן הם לא מבוטחים בישראל או ברשות הפלסטינית.

שטיחים ובגדים מתייבשים על החבל בחאן אל-אחמר. 19בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

בצבא לא רצו להגיב לשאלות בנושא, אף שבמקרים רבים צעירים מהחוות מגיעים לבדואים ומהר מאוד מזעיקים רבש"צים וחיילי הגנה מרחבית שכולם תושבי האזור. לאחר מכן הם מביאים צבא רגיל, עוצרים דווקא את הבדואים ומשחררים אותם תוך זמן קצר.

ידידי הג'אהלין מציינים ש"לא מכל החוות יוצאות התקפות" וכי מדובר במספר מועט של נערים שאינם תושבי האזור, המקבלים גיבוי ממעגלים רחבים אבל עדיין מדובר במיעוט, ושלאחרונה המשטרה החלה לטפל בתלונות ביתר שאת.

"יש במעשים הללו שמבצעים נערי הגבעות, כדי להרוס מרקם חיים עדין הקיים אצלנו באזור במשך שנים וגם את הערכים עליהם מושתת העם היהודי".

חלק כבר עזבו

הטרור מהחוות כבר נותן את אותותיו. בסיור באזור רואים את שרידי הקהילות שנאלצו לנטוש ולהשאיר אחריהם ציוד רב אשר בחלק מהמקרים הושחת מבלי שניתנה להם אפשרות לחזור לאסוף אותו.

הטרור מהחוות כבר נותן את אותותיו. בסיור באזור רואים את שרידי הקהילות שנאלצו לנטוש ולהשאיר אחריהם ציוד רב אשר בחלק מהמקרים הושחת מבלי שניתנה להם אפשרות לחזור לאסוף אותו

בסוף השבוע האחרון עזבו אחרונות המשפחות את ראס אל-עין עוג'ה. גם באזור הזה שבין מעלה אדומים למצפה יריחו הקהילות בסיכון וחלק כבר נאלצו לנטוש ממש לאחרונה. 

שרידי מגורים של משפחה פלסטינית שעזבה את מישור אדומים. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

ליד חוות "הרועה העברי" שנמצאת בקצה המערבי של האזור, עזבו שתי משפחות לפני כחצי שנה ועוד שתיים לפני כחודשיים. בנוסף, קהילה של בית אב אחד עזבה לפני כחצי שנה ליד אבו ג'יהאד שנמצא בקצה המזרחי יותר ובסמוך אליו נמצאת "חוות לכתחילה", "החווה של יחזקאל" ועוד.

קצת מדרום לשם ממוקמת גם "חוות אביעד", שממנה נסללה דרך לעבר מוזיאון השומרוני הטוב שעל כביש 1.

מאז שנסללה דרך העפר אנשי החווה מונעים מקהילות חתרורה לנוע עם העדרים מערבה לעבר נחל אוג. גם הדרך הזו נסללה ללא אישור, כפי שאישרו במנהל האזרחי, אבל זה לא מעניין אף אחד וממילא הכל מגובה על ידי סמוטריץ'

מאז שנסללה דרך העפר אנשי החווה מונעים מקהילות חתרורה לנוע עם העדרים מערבה לעבר נחל אוג. גם הדרך הזו נסללה ללא אישור, כפי שאישרו במנהל האזרחי, אבל זה לא מעניין אף אחד וממילא הכל מגובה על ידי הבוס הגדול, השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', והזרוע הביצועית שלו, משרד ההתיישבות של אורית סטרוק שדרכה עוברים הכספים למימון החוות.

ממתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר:

"המנהל האזרחי פועל בשגרה באמצעות יחידת הפיקוח לאיתור ואכיפת רכיבי בינוי לא חוקיים בשטח C. באשר לפנייתכם, רכיבי הבינוי המצוינים נבנו בניגוד לחוק וייאכפו בהתאם להערכת המצב המבצעית ואישור הדרג המדיני".

שרידי קהילה פלסטינית שננטשה סמוך למאחז "הרועה העברי" במישור אדומים. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

"שבת זה היום של הפוגרומים"

"האם הצבא והמשטרה חשבו להציב שמירה עבור הבדואים?" שואל ישראלי מבוגר שהגיע לסיור התרשמות. השאלה במקומה אבל מקפיצה את המתנדבת שהביאה את הקבוצה לחצר המתחם של אבו ג'יהאד. הרי הצבא מגבה את ההתקפות או מעלים עין, אם כי לאחרונה פורסם שמפקד פיקוד מרכז, אלוף אבי בלוט, קורא את החוות לסדר וכי תוקם "מינהלת חינוכית" שתנסה למתן את הטרור.

קשה לקחת ברצינות את הפרסומים האלה, אבל גם אם יש בהם משהו, אף אחד לא יפנה את החוות עצמן כך שבכל מקרה עצם הנוכחות שלהן תמשיך לחסום את התנועה לשכנים, אם זה בהגעה ברגל לבית הספר, גישה לאדמות חקלאיות או ברעיית העדרים.

המתנדבת שמאחרת אותנו כאן, יעל מואב מירושלים, שייכת לקבוצת ידידי הג'האלין שמה שמייחד אותה הוא שחלקה כוללת גם תושבים מההתנחלויות הוותיקות באזור, כפר אדומים, נופי פרת ואלון.

בכניסה למתחם של אבו ג'יהאד מואב מצביעה על עמודי העירוב שמזדקרים בחווה שמעלינו. "שבת זה היום שבו הם הכי אוהבים לעשות פוגרומים. תראו, פתחו להם שביל באמצעות כלים כבדים. זה הכל ממסדי"

לא מזמן חלק מהם אפילו חתמו על עצומה נגד אלימות שיוצאת מהחוות. בכניסה למתחם של אבו ג'יהאד מואב מצביעה על עמודי העירוב שמזדקרים בחווה שמעלינו. "שבת זה היום שבו הם הכי אוהבים לעשות פוגרומים. תראו, פתחו להם שביל באמצעות כלים כבדים. זה הכל ממסדי", היא אומרת, במטרה לשכנע אותנו שלא מדובר בסתם נערי גבעות שמפעילים טרור אלא במאמץ לאומי של טיהור אתני ברחבי הגדה.

יעל מואב במרכז עם קבוצה של מתנדבים ל"נוכחות מגנה" בבית משפחת אבו ג'יהאד במישור אדומים. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

"אוקעודו (שבו)", היא מציעה למבקרים שהגיעו לבדוק אפשרות להצטרף ל"נוכחות מגנה" והיא מסבירה להם את שגרת החיים וההתנדבות כאן:  "המתנחלים נכנסים, מתיישבים ומניחים תפילין ומתפללים ואם יש נוכחות שלכם הם לא יעשו את זה. אתם לא מדברים איתם, רק מצלמים. זה נותן לתושבים כאן תחושה של סולידריות".

"המתנחלים נכנסים, מתיישבים ומניחים תפילין ומתפללים ואם יש נוכחות שלכם הם לא יעשו את זה. אתם לא מדברים איתם, רק מצלמים. זה נותן לתושבים כאן תחושה של סולידריות"

האזור הזה היה שקט במשך שנים – אבל מאז שהגיעו החוות, הפעילים הישראלים שהיו בקשר עם הקהילות הבינו שאין להם ברירה אלא להתחיל לקיים את המשמרות האלה.

"למה אני צריכה לשמור על ערבים מפני אלימות של ישראלים? זה אבסורד", תוהה מואב בקול רם. היא צודקת אבל זה המצב. עם זאת, הפעילים בקבוצה אומרים שלאחרונה במשטרת אדומים דווקא יש ניסיון לטפל במתפרעים.

"אבו ג'יהאד ישן בחוץ כבר שנה. תחשבו על התחושה של גבר כבן 50 שצריך שתשמרו עליו. כל הזמן חותכים להם את צינורות המים והם מתקנים וממלאים את המכלים בחזרה. לאחרונה קנינו להם כמות גדולה של חיבורים כדי שיהיה להם במה לתקן. בקהילה הזו מרגישים שהם הבאים בתור. מותר להם להסתובב עם הצאן רק בתוך המתחם.

חאן אל-אחמר, 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

בעבר התושבים באזור הזה מכרו חלב עיזים בשער שכם אבל מאז שנבנתה החומה הם לא יכולים להיכנס לירושלים. המתנדבים אספו כסף כדי לקנות משאית שתעביר את החלב שלהם למחלבה ביריחו אבל היוזמה נקטעה בתחילת המלחמה עם המחסומים הרבים שהפכו את האפשרות הזו ללא פרקטית.

מה שנשאר להם הוא לעבוד ביריחו בשכר של 90 שקל ליום או באזור התעשייה באדומים ובהתנחלויות הסמוכות לברי המזל שעדיין יש להם היתר.

זה כמו צבת

"כשיש לך עדר ומגיע מתנחל עם 10-15 מהחיות שלו ומעביר אותם בדיר שלך ואומר למשטרה 'הבדואי הזה גנב לנו' והמשטרה לוקחת אותך לבית סוהר ומחרימים את העדר, אז מאיפה נביא פרנסה?" שואל עיד ג'האלין, ראש הכפר חאן אל-אחמר.

"כשיש לך עדר ומגיע מתנחל עם 10-15 מהחיות שלו ומעביר אותם בדיר שלך ואומר למשטרה 'הבדואי הזה גנב לנו' והמשטרה לוקחת אותך לבית סוהר ומחרימים את העדר, אז מאיפה נביא פרנסה?"

פגשתי אותו כאן לפני שלוש שנים, אז הייתה על הפרק רק שאלת הפינוי שלהם והאופציות הגרועות שהציעה להם המדינה והיום הם כבר צריכים להתמודד עם החוות שמצרות את צעדיהם.

"יש לי עדר ואני לא יוצא בכלל, זה כמו פלייר (צבת), מצד צפון כפר אדומים, ממערב המתנחלים ומדרום הכביש", אומר ג'האלין. "אין לי חשמל, רק פאנלים סולאריים. בית הספר עם צו הריסה, הבית שלי עם צווים.

בובות של נשים בדווית בחאן אל-אחמר. ינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

"איך יכול להיות שהחווה שם חוקית ואני לא חוקי? זו הדמוקרטיה של ישראל? תראה כמה בנו פה בפחות משנה, כל הקרוואנים. אם אני בונה שירותים של מטר וחצי, המנהל ישר פותח עיניים, מביא את הבולדוזרים והורס כי זה 'לא חוקי'".

"איך יכול להיות שהחווה שם חוקית ואני לא חוקי? זו הדמוקרטיה של ישראל? תראה כמה בנו פה בפחות משנה, כל הקרוואנים. אם אני בונה שירותים של מטר וחצי, המנהל ישר מביא את הבולדוזרים והורס כי זה 'לא חוקי'"

הוא מציין את דרך העפר של כשני קילומטר שנסללה מהשומרוני הטוב לכיוון דרום ומונעת מהבדואים לנוע מזרחה לנחל אוג.

לדבריו, בסיור שערכו כאן אנשי המנהל האזרחי הם בעצמם אמרו שהדרך לא חוקית "אבל החוק לא בידיהם אלא בידיים של סמוטריץ' ובן גביר. נקודה. אותו דבר לגבי כל המאחזים האלה שהם לא חוקיים. אבל אני לא יכול להוציא צו ולהרוס. הבדואים גרים כאן שנים ולא היו זריקות אבנים, הכל שקט אבל סמוטריץ' ובן גביר רוצים לזרוק אותנו לצפון או לעזה".

בקצה של חאן אל-אחמר אנחנו מתיישבים אצל אחת הנשים המקומיות, מ', בת 32. ענת שראל, פסיכולוגית חינוכית בדימוס מירושלים מנפחת בלון ונותנת לאחת הילדות שלה. היא מדברת איתה בערבית ועושה קצת פרצופים מצחיקים, כמו שעושים עם ילדות קטנות. הבחורה הבדואית פורסת על השטיח את האובייקט החדש: בובה של חמור ולידו כמה בובות חמורים וביניהם בובת אישה בהיריון.

גליה חי עם בובה שיצרו נשים בחאן אל-אחמר. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)

"כשהכרנו אותה היא הייתה בת 27 עם שלושה ילדים ועכשיו נוספו עוד שתי בנות. היא ממש מוכשרת והייתה יכולה להיות בבצלאל. מכרנו את הבובות שלה במאות שקלים וכשהיא התחילה ליצור נוספה לה שמחת חיים", אומרת גליה חי, מעצבת ואמנית שדרבנה את הנשים פה ליצור את הבובות.

זה התחיל לפני שבע שנים, כאשר חרב הגירוש הונפה על החאן בהחלטת בית המשפט ובעצת ראש הכפר, מתנדבי הג'אהלין רצו לעשות פרויקט אמנות עם הנשים כדי לתמוך בהן רגשית ועל הדרך גם לתת להן יכולת לפרנסה כלשהי.

גליה תפסה את היוזמה בשתי ידיים והציעה שיעשו בובות: "שאלתי אם הן יודעות לתפור או לרקום? לא. רק לעבוד עם הצאן ולעשות גבינה.

"חשבתי ללמד אותם לעשות בובה פשוטה, בקושי גזרה אחת, והן הצליחו לעשות איקס ולהשחיל מחט. רציתי שהן ייקחו את זה לכיוון שלהן אבל לא רציתי ללמד אותן לרקום כי זו מורשת שלהן, נראה לי לא מוסרי. הן נזכרו שהאימהות שלהן יודעות ולאט לאט התחילו להסתכל על דוגמאות ולהבין מה הן עושות וזה התפתח מעצמו".

לקחנו את הבובות של מ' לפני שבעלה יגיע, כי לאחרונה הוא ביקש ממנה להתמקד בגידול הילדות ומשק הבית. בכל זאת חברה מסורתית. במקביל, היא גם בלחץ מהחווה שממוקמת בדיוק מעליה ופוחדת בעיקר מהתקפה בלילות. עברנו הלאה למשפחות האחרות ופגשנו עוד נשים כדי לאסוף מהן את הבובות שלהן ולחלק להן נעליים משומשות שהמתנדבות הביאו איתן.

הבובות מעוצבות בהתאם לצביון המקומי, הרבה מהן עטופות בבד בשחור אבל לא רק, חלקן אוחזות זרי ענפים, חובצות חלב, עם כיסוי ראש ומחויכות. 25 עד 50 שקלים לבובה. כסף קטן שמאפשר לנשים שמעצבות אותן להיות קצת פחות בובות ממוכנות ויותר נשים יוצרות, חזקות ומאושרות.

הבובות מעוצבות בהתאם לצביון המקומי, חלקן עם כיסוי ראש ומחויכות. 25 עד 50 שקלים לבובה. כסף קטן שמאפשר לנשים שמעצבות אותן להיות קצת פחות בובות ממוכנות ויותר נשים יוצרות, חזקות ומאושרות

בובות שיצרו נשים בדואיות בחאן אל-אחמר. 19 בינואר 2026 (צילום: עומר שרביט)