השיח על ישראל ודרום אפריקה מתמקד בדרך כלל בצעדיה נגדנו ובשאלה האם וכמה מוצדקת ההשוואה לאפרטהייד. כאן אצביע על היבט שונה – כיצד אמורה לפעול מנהיגות ששמה את טובת הכלל ועתידו בראש מעייניה.

היום לפני 32 שנה, ב-9 במאי 1994, בתום הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה, התכנסה האספה הלאומית החדשה. היא בחרה בנלסון מנדלה כנשיא והוא הושבע למחרת. בכך בא הקץ על שלטון האפרטהייד, בו במשך עשרות שנים המיעוט הלבן דיכא את הרוב השחור.

כאשר מדברים על המעבר החלק יחסית של דרום אפריקה מאפרטהייד לשוויון, דמות המופת שעולה על הדעת היא מנדלה. הוא בילה 27 שנים בכלא, כולל בעבודת פרך, ולמרות זאת לא יצא למסע נקמה במדכאי השחורים אלא חתר לפיוס. טבעי שהוא זוכה להנצחה מרובה, ובין היתר דיוקנו מופיע על כל שטרות הכסף של דרום אפריקה.

אולם כפי שהכירה ועדת פרס נובל לשלום כאשר העניקה אותו בצוותא למנדלה, הנשיא השחור הראשון, ולנשיא הלבן האחרון, פרדריק וילם דה קלרק – אשראי מגיע גם לשותפו לתהליך, שכמעט נשכח.

כפי שהכירה ועדת פרס נובל לשלום כאשר העניקה אותו בצוותא למנדלה, הנשיא השחור הראשון, ולנשיא הלבן האחרון, פרדריק וילם דה קלרק – אשראי מגיע גם לשותפו לתהליך של מנדלה, שכמעט נשכח

דה קלרק הפנים את המציאות המשתנה, את מגבלות הכוח, ואת והמחיר שתגבה הדבקות בשלטון. לאור אלו, הוא הסיק את המסקנות המתבקשות והוביל דרך הפוכה מזו שהוא נבחר לייצג.

ב-1989, כאשר דה קלרק נכנס לתפקיד הנשיא, הנסיבות היו מאתגרות. בפנים היה מצב חירום מתמשך בשל אלימות. בחוץ, הפשרת "המלחמה הקרה", פגעה בחשיבות המיקום האסטרטגי של דרום אפריקה. התנגדות המערב לעוולות גברה ועיצומים בינלאומיים נתנו את אותותיהם.

כחצי שנה אחרי תחילת כהונתו, דה קלרק השמרן הפתיע והציג תוכנית מקיפה לשינוי: תנועות פוליטיות שהתנגדו למשטר הלבן והיו אסורות – יהיו חוקיות; ישוחררו אנשים שנאסרו בגלל השתייכות לאותן תנועות פוליטיות, ובהם מנדלה; מצב החירום וחוקים של הפרדה ואפליה יבוטלו. קשה לתאר את התדהמה שאחזה בכל המגזרים בדרום אפריקה ובקרב משקיפים בעולם.

החל משא ומתן ארוך וקשה. היו בעיות מהותיות בין הצדדים, אי-הבנות, תקופות של נתק, וברקע אלימות בין שחורים ולבנים ובין קבוצות של שחורים. היו שחורים שהתנגדו לצעדי הפיוס והעדיפו תגמול. בקרב לבנים היו שניסו להפריע לאובדן העליונות הממוסדת, כולל כאלו שייחסו לה מניעים דתיים.

אפשר לדמיין מה היה קורה אילו השחקנים הראשיים לא היו מתעקשים למצות את התהליך: מנדלה שמחל ופייס, ודה-קלרק שוויתר על כוח, שלו כנשיא, ושל הקבוצה אליה השתייך – הלבנים.

אפשר לדמיין מה היה קורה אילו השחקנים הראשיים לא היו מתעקשים למצות את התהליך: מנדלה שמחל ופייס, ודה-קלרק שוויתר על כוח, שלו כנשיא, ושל הקבוצה אליה השתייך – הלבנים

אדם מתוך הממסד, שנשאל האם וכיצד דה קלרק יוכל לבצע את תוכניתו, ענה: "אני מכיר את העם שלי. הם יגיבו להנהגה חזקה ובעלת חזון".

הנשיא יזם משאל עם ללבנים ובו שאלה אחת: האם אתה מסכים להמשך תהליך הרפורמה, ויעדו השגת חוקה חדשה, באמצעות משא ומתן? החזון וההנהגה הניבו פרי – ששים ותשעה אחוז תמכו בדרך החדשה.

המילה הראשונה במבוא שמגדיר את מטרות החוקה החדשה היא "לרפא" (HEAL) – מנסחיה הבינו שזה מה שנדרש למדינה המפוצלת והכואבת.

נכון, אפשר להצביע על בעייתיות בהתנהלות המעורבים, ובתהליך. ראוי לשאול האם נוכח אבטלה, פערים ופשע גבוהים במיוחד, סיום האפרטהייד שיפר את המצב של רוב השחורים. ניתן לתהות האם העדפה מתקנת, שריכזה כוח, כבוד ובעיקר כסף בידיים שחורות מועטות, בוצעה כראוי. ספק אם זו המדינה שחזו שני האישים ולמענה פעלו.

אבל אין בכך להמעיט בתפקידם ההיסטורי של מנהיגים שראו את התהום הפעורה בפני מולדתם ופעלו בנחישות כדי למנוע התדרדרות לתוכה. הם אמרו לציבור את האמת, התעלמו מרעשי רקע והתמקדו במהות.

החזון וההנהגה הניבו פרי – ששים ותשעה אחוז תמכו בדרך החדשה. המילה הראשונה במבוא שמגדיר את מטרות החוקה החדשה היא "לרפא" (HEAL) – מנסחיה הבינו שזה מה שנדרש למדינה המפוצלת והכואבת

ובעיקר, אותם מנהיגים דבקו במטרה – הם לא נענו לשוליים ולא נגררו אחרי הנסיבות אלא יזמו, פעלו והובילו, כדי לעצב את המציאות. לא למענם אישית או למען תומכיהם, אלא לטובת הכלל.

הלוואי עלינו, במהרה בימינו, אמן.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.