כבר עשרות שנים מקובל לקרוא את השיר "אלה" של שלום חנוך לא כשיר אהבה או פרידה, אלא כאלגוריה פוליטית. אלה מייצגת לפי זה תודעה קיומית, מחסום סמוי בין רצון לעצמאות לבין מציאות של תלות.

היצירה הזו נתפסת על ידי רבים כהערה חדה, כמעט נואשת, על יחסי ישראל וארצות הברית. קשר אינטימי, מגונן, אוהב לכאורה, אך כזה שתמיד מציב תנאי. אתה יכול, אבל רק עד כאן. אתה ריבון, אבל בתיאום. אתה חופשי, אבל במסגרת.

בשנים האחרונות, ובעיקר לנוכח חזרתו של דונלד טראמפ למרכז הבמה הפוליטית כנשיא ארה"ב, התחושה הזו קיבלה ניסוח בוטה יותר. לא מדובר רק בלחץ דיפלומטי, לא רק בהכוונה אסטרטגית, אלא בהבניה ברורה של יחסי חסות.

השיר "אלה" נתפס על ידי רבים כהערה חדה, כמעט נואשת, על יחסי ישראל וארה"ב. קשר אינטימי, מגונן, אוהב לכאורה, אך כזה שתמיד מציב תנאי. אתה יכול, אך רק עד כאן. ריבון, אך בתיאום. חופשי, אך במסגרת

ישראל רשאית לפעול ביטחונית, אך לא להגדיר לבדה את גבולות הלגיטימיות של פעולתה. היא מנהלת יחסי חוץ, אך לא חופשית לעצבם בניגוד לרצון הפטרון. הריבונות קיימת בשפה, בדגל, בהמנון, אך נסוגה בכל נקודת הכרעה ממשית.

מכורש להצהרת בלפור

מי שסבור שעבור המסגרת הלאומית היהודית מדובר בדבר חדש, מוזמן להרהר בשתי הצהרות מכוננות, האחת עתיקה והשנייה מודרנית; שתיהן מונחות בבסיס הקיום היהודי המדיני. הראשונה היא הצהרת כורש, מלך פרס, המתוארת במקרא ובמקורות חוץ-מקראיים כהיתר שניתן לגולי יהודה לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש. לא היה כאן מרד ולא ריבונות שנכבשה בכוח, אלא רשות שניתנה מלמעלה. קיום יהודי מחודש, אך כזה שנשען על חסדו של שליט אימפריאלי.

השנייה היא הצהרת ארתור ג'יימס בלפור מ־1917, שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. גם כאן, לא עצמאות שנולדה מתוך כוח ריבוני, אלא הבטחה מדינית של מעצמה עולמית שצמחה מתוך מערכת אינטרסים קולוניאלית רחבה. שתי ההצהרות שונות בהקשר, בזמן ובשפה, אך דומות במבנה. היהודים רשאים לבנות קהילה לאומית בתנאי שמישהו חזק מהם מאשר זאת.

הקו הזה, מן העת העתיקה ועד ההווה, מעלה מחשבה מטרידה. אולי מעולם לא היינו ישות עצמאית באמת? לא בגלות, שם היינו תלויים ברצונם המשתנה של שליטים, ולא בישראל, שבה העצמאות מתקיימת תחת מטרייה ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית של ארצות הברית. אולי הרעיון של ריבונות מלאה ליהודים היה מאז ומתמיד מיתוס מנחם יותר מאשר מציאות פוליטית.

אולי מעולם לא היינו ישות עצמאית באמת? לא בגלות, שם היינו תלויים ברצונם המשתנה של שליטים, ולא בישראל, שבה העצמאות מתקיימת תחת מטרייה ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית של ארה"ב?

אולי מטאפורת "היהודי הנודד" לא לוכדת את העם היהודי?

ואחרי כל זה אני שואל, אולי מטאפורת "היהודי הנודד" לא מסוגלת ללכוד את קיומו של העם היהודי לאורך הדורות? היהודים אינם רק נודדים, הם מטפסים. הם לא צמח מדברי שמיטלטל ברוח, אלא צמח מטפס שמזהה במהירות מבנים קיימים, נאחז בהם, מתפשט לאורכם, ולעיתים אף פורח על גבם.

זהו קיום פעיל, יוזם, אדפטיבי, כזה שאינו קופא על שמריו אלא יודע לנצל הזדמנויות, לבנות מוסדות, תרבות, כלכלה וידע. הצמח המטפס הוא ירוק עז, חי, מתפתח, אך אינו עומד בכוחות עצמו.

הוא זקוק לגדר, לקיר, לעץ אחר שעליו יוכל להישען וללפף את עצמו ורק בתמיכתו להגיע להצלחות, לפריחה ולממדים מעורי פליאה. ללא התמיכה הזו הצמח המטפס קורס, ועם התמיכה הוא לעולם אינו חופשי לבחור את כיוונו באמת.

האם מטאפורת "היהודי המטפס" קולעת יותר? 

כמו הצמח המטפס, גם העם היהודי לא בוחר באופן עצמאי מוחלט את האמצעים ואת את הקיר שעליו הוא מטפס. כמו הצמח המטפס, גם הוא מצוי תחת איום מתמיד מצד צמחים מורעלים, וכמו הצמח המטפס, גם הוא אינו נודד לאן שירצה ואינו מגדיר את גבולותיו. הוא מצליח, אולם רק בתוך המסגרת שמציב לו כוח חזק ממנו, כוח אזורי מרכזי, אימפריה, כוח עולמי דומיננטי.

כך היה תחת כורש, כך תחת בלפור, וכך גם כיום תחת טראמפ. ההיסטוריה היהודית איננה סיפור של חוסר מעש או חולשה, אלא של פריחה מתמדת בתוך תנאי תלות. לא קיום חופשי, אלא קיום שהותר, הוסדר, ואושר פעם אחר פעם על ידי גבולות שמציבים בפניו כוחות ריבוניים אחרים.

תחת כורש ובלפור, וגם כיום תחת טראמפ, ההיסטוריה היהודית אינה סיפור של חוסר מעש או חולשה, אלא של פריחה מתמדת בתוך תנאי תלות. לא קיום חופשי, אלא קיום שהותר, הוסדר, ואושר

הכאב שבקריאה הזו אינו נובע מהכרת התלות עצמה, אלא מהפער בין הדימוי העצמי של חלקים נרחבים בחברה הישראלית לבין התנאים הממשיים של קיומנו. אולי הגיע הזמן להודות ש"אלה" הפוליטית של שלום חנוך אינה סטייה זמנית, אלא מצב קבוע, גזירת גורל, עובדה היסטורית מתמשכת. ההצלחה היהודית ההיסטורית איננה עדות לעצמאות, אלא לכישרון הישרדות בתוך תנאי תלות.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.