יש לי תחביב, איסוף נאומי מחאה. בשלוש השנים האחרונות אספתי, ביחד עם חברים ממחאת האקדמיה, קרוב לאלף נאומים, אותם איגדנו מדי פעם בחוברות. אלף נאומים שהם שבריר מסך כל הנאומים שנישאו בכיכרות ארצנו.

כשהתחילה המחאה נגד המהפכה המשטרית, הנאומים עסקו בה ובסכנותיה לדמוקרטיה. כשהגיעה המלחמה, הטון השתנה; הנאומים עסקו בכאב המלחמה ובזעקה להשבת החטופים.

ועכשיו, הנאומים שוב חוזרים לעסוק בפעולות האינטנסיביות של הממשלה נגד ערכי היסוד שלנו. אנו בשנת בחירות, והנואמים ברחובות נוגעים במגוון רחב של נושאים. 

בראשית המחאה נגד המהפכה המשטרית, הנאומים עסקו בה ובסכנותיה. כשהגיעה המלחמה, הטון השתנה והם עסקו בכאב ובהשבת החטופים. כעת הם שוב עוסקים בפעולות הממשלה נגד ערכי היסוד שלנו

כשאני מעלעל בנאומים שאספנו בחוברת האחרונה של 2025, אני לא יכול שלא לתהות על הכוח של המילה המדוברת בכיכר העיר. אמנות הנאום בציבור עברה טרנספורמציה רדיקלית ב־200 השנים האחרונות. עברנו מעידן של סיבולת פיזית ורטוריקה ארכנית לעידן של אינטימיות דיגיטלית וסאונדבייטים במהירות הבזק. האבולוציה הזו הונעה משלושה גורמים מרכזיים: הטכנולוגיה, טווח הקשב המשתנה של הקהל, והדמוקרטיזציה של הזכות לדבר. הנאום התקצר, אבל התפקיד שלו לא השתנה.

דני אלגרט נואם בגשר בגין (צילום: אלון קורנגרין)

במאה ה־19, עצרת ציבורית הייתה מקור המידע והבידור המרכזי של הקהילה. ללא מיקרופונים, הנכס החשוב ביותר של נואם היה קיבולת הריאות שלו. המונח נאום גזע עץ (Stump Speech) הגיע מהנואמים שעמדו פשוטו כמשמעו על גזעי עצים כרותים כדי שייראו. הנאומים נמשכו שעות, היו עמוסים ברפרנסים לספרות קלאסית ולכתבי הקודש והצריכו תנועות גוף תיאטרליות כדי להעביר רגש למרחק.

אברהם לינקולן היה מאסטר בסגנון הזה. בעימותים המפורסמים שלו מול סטיבן דאגלס ב־1858, השניים נאמו במשך שלוש שעות בכל פעם, תוך שימוש בסיפורים עממיים כדי להחזיק את קשב ההמון. הקהל הגיע ליום שלם, ובין נאום לנאום הייתה ארוחת צהרים.

אמנות הנאום בציבור עברה טרנספורמציה רדיקלית ב־200 השנים האחרונות. עברנו מעידן של סיבולת פיזית ורטוריקה ארכנית לעידן של אינטימיות דיגיטלית וסאונדבייטים במהירות הבזק

המהפכה הבאה הגיעה עם המיקרופון והרדיו. הנואם כבר לא היה צריך ריאות ברזל כדי להישמע. המיקרופון אפשר ללחוש, להשתמש באירוניה ובדקויות קוליות. פרנקלין ד' רוזוולט היה בין הראשונים שהבין זאת; בשיחות ליד האח שלו הוא יצר תחושה של שיחה פרטית בתוך סלון ביתי, גם כשדיבר אל אומה שלמה.

מרטין לותר קינג, לעומתו, שכלל את הד האצטדיון. במצעד לוושינגטון ב־1963, הוא השתמש במערכת הכריזה כדי ליצור מקצב דמוי תפילה, קריאה ומענה, שהניע רבע מיליון איש בו־זמנית. הוא הוכיח שטכנולוגיה יכולה להגביר את הנשמה, לא רק את הקול.

מכאן המעבר טבעי לעידן שלנו, שבו העצרת כבר אינה רק אירוע חי אלא גם מנוע לייצור תוכן. היום כמעט כל נאום נבנה כך שייצא ממנו קליפ של 15 שניות. אורך המשפט הממוצע בנאום פוליטי התקצר בכ־50% ב־200 השנים האחרונות. טיעונים מורכבים הוחלפו בסלוגנים קליטים, והקהל עצמו הפך לשותף בהפצה.

ברק אובמה היה הגשר לעידן הזה, כשהשתמש בטלפרומפטר כדי לשמור על מקצב פואטי שנועד מראש לעלות ליוטיוב. דונלד טראמפ חולל מהפכה כשמיצב את העצרת כזרם תודעה לא מתוסרט, המורכב מריפים וסלוגנים שנועדו להיגזר לטיקטוק. דמויות כמו אלכסנדריה אוקסיו־קורטז מייצגות את עידן הלייב: דיבור ישיר, חד וקצר, שמרגיש לפעמים כאילו נכתב מראש בפונט של רשת חברתית.

מרטין לותר קינג שכלל את הד האצטדיון. במצעד לוושינגטון ב־1963, הוא השתמש במערכת הכריזה כדי ליצור מקצב דמוי תפילה, קריאה ומענה, שהניע רבע מיליון איש בו־זמנית

במערכת הבחירות האחרונה חרש בנימין נתניהו את הארץ ונאם מתוך משאית שקופה, לא לקהל נאם, ישירות לרשתות הקטעים עלו.

*  *  *

כל זה נשמע רחוק, עד שחוזרים לכיכר הישראלית ומגלים שהחוקים אותם חוקים. גם אצלנו העצרת כבר לא נגמרת בכיכר. היא מתחילה שם וממשיכה במסך, באלפי שידורים קטנים במקביל. מי שמאזין לנאום, גם מצלם באותו הרגע, מעלה, כותב כותרת, ומחליט מה יישאר ממנו. 

מלי דרוויש נואמת בגשר בגין (צילום: אלון קורנגרין)

מתוך החוברת שאספנו בחודשים האחרונים של 2025, עולות שלוש חזיתות שמחזיקות את המאבק המקומי שלנו.

האמת

החזית הראשונה היא המאבק על האמת. זהו מאבק יומיומי ועיקש מול תעמולה, שיסוי והנדסת תודעה. הנאומים שאספנו מתעקשים על זכות המחאה ועל החובה לומר אמת גם כשהיא לא נוחה. ההבנה החוזרת כאן חדה: בלי אמת אין אמון, ובלי אמון אין שיקום.

הבנייה מחדש

החזית השנייה היא הבנייה מחדש. לא רק של תשתיות, אלא של יסודות אזרחיים: שלטון החוק, שוויון ערך האדם וביטחון אישי. הנאומים מדגישים שהדמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים, אלא אתוס. אמונה עמוקה בכבוד האדם ובאחריות השלטון לאזרחיו. התיקון חייב להיות ערכי ומבני, ולא רק קוסמטי.

הבחירה

החזית השלישית היא ההיערכות לבחירה. לא רק לבחירות הקרובות בקלפי, אלא לבחירה מתמשכת להיות ציבור מעורב ופעיל. הנאומים קוראים להעמקת המעורבות האזרחית, בהתנדבות, בקהילות ובהגנה על המוסדות. לא די עוד ביציאה לרחוב כאקט מחאה בלבד; כעת נדרשת הובלה ובניית תשתית אזרחית שתוכל לשאת שינוי אמיתי גם ביום שאחרי.

המאבק על האמת הוא מאבק יומיומי ועיקש מול תעמולה, שיסוי והנדסת תודעה. הנאומים שאספנו מתעקשים על זכות המחאה ועל החובה לומר אמת גם כשאינה נוחה. בלי אמת אין אמון, ובלי אמון אין שיקום

כשסידרנו את הנאומים לחוברת, גילינו שוב ושוב אותה תבנית כמעט קבועה. משפט ראשון שהוא קרס, קצר, חד, שמייצר שקט רגעי בקהל. ואז, תוך שתי דקות, מעבר לקריאה לפעולה: לא "תמחאו כפיים", אלא "תתארגנו", "תבדקו", "תדברו עם עוד מישהו", "תבואו גם שבוע הבא". לפעמים ההבדל בין נאום שנשכח לנאום שנשאר הוא לא הרעיון הגדול, אלא הפועל בסוף המשפט ושפת הגוף של הדוברים.

למרות הקושי, הנאומים בחוברת אינם משדרים ייאוש. להפך, הם רוויים תקווה מפוכחת הנובעת מניסיון של ציבור שבלם מהלכים מסוכנים והוכיח שכאשר אזרחים מתעקשים לפעול, המציאות משתנה. זו תקווה המבוססת על אחריות, על ההבנה שהכוח האמיתי נמצא בידי הציבור שמוכן להרים את הראש.

ובאופן מעניין, למרות שהטכנולוגיה שינתה את צורת ההגשה, הכלים הפסיכולוגיים של אמנות הנאום, אתוס, פתוס ולוגוס, נותרו כשהיו. נואם בכיכר ב־2026 עדיין זקוק לקרס כדי לתפוס את הקהל ולקריאה לפעולה כדי להניע אותו, בדיוק כפי שעשו הנואמים הנודדים של המאה ה־19.

יאיר גולן נואם בכיכר הבימה (צילום: אלון קורנגרין)

איסוף הנאומים הוא יותר מתחביב. הוא עבורי עדות חיה לכך שהמילים שלנו הן כלי עבודה. הן הזמנה להישיר מבט אל העתיד, להבין את גודל המשימה ולבחור לפעול לא מתוך פחד, אלא מתוך אמונה ביכולת שלנו לבנות כאן חברה טובה, צודקת ודמוקרטית יותר.

למרות הקושי, הנאומים בחוברת אינם משדרים ייאוש. להפך, הם רוויים תקווה מפוכחת הנובעת מניסיון של ציבור שבלם מהלכים מסוכנים והוכיח שכאשר אזרחים מתעקשים לפעול, המציאות משתנה

בכל גל מחאה, התפאורה מתחלפת, הטכנולוגיה מתעדכנת, והכותרות רצות מהר יותר. אבל, בסוף, הכול מתנקז לרגע שבו אדם עומד מול קהל ומנסה לבנות אמון, להדליק רגש ולהעניק תקווה. עם גב זקוף, עם לב פתוח ועם אחריות מלאה, זה הפרק הבא שלנו.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.