באחת הסצנות המפעימות בסדרה המצוינת "מר מרצדס" המשודרת בנטפליקס, שולפת אחת הגיבורות אקדח שנוצר במדפסת תלת־ממד ויורה בראשו של הגבר שהתעלל בה. בלי להיכנס לספוילרים, הרגע הזה מייצג את אזור הדמדומים של הסדרה כולה, הנעה כל העת בין המציאות לבין ראשם הקודח של גיבוריה.

העולם האמיתי מתערבב בדמיונם המסויט של הקורבנות, עד שקשה לדעת מתי מתחיל האחד ונגמר השני. איך האקדח חמק מהאבטחה? ובכן, הוא מפלסטיק. איך הצליחה לייצר אותו? ובכן, היא קיבלה "הוראות" בתשדורת ממומחה הסייבר שבו ירתה.

האם ירתה בו כנקמה או כדי להתקרב אליו יותר? האם היא רוצחת, או שמא גיבורה ששמה קץ לסבלם של אנשים רבים? השאלות המנקרות בראש הבוער מפנטזיות מקשות על הנוכחים להתמודד עם עולם אמיתי – מורכב ולעיתים דלוח במקריותו המייאשת.

דיסטל־אטבריאן הגיעה לביהמ"ש לדיון בתביעת הדיבה שהגיש נגדה פעיל "אחים לנשק" עמרי רונן. בין היתר טענה כי ידיו של רונן – שאיבד את סבתו בטבח ונלחם מאות ימים – מגואלות בדם נרצחי 7 באוקטובר

חשבתי על אקדח הפלסטיק המודפס השבוע, כשגלית דיסטל־אטבריאן הצליחה למצוץ את שאריות הקשב הציבורי. ולא רק בגלל הטריוויה האירונית החבויה כאן (דיסטל־אטבריאן התפטרה מתפקידה המומצא כשרת הסברה, בין היתר משום ש"אין לי אפילו מדפסת").

דיסטל־אטבריאן הגיעה לבית המשפט לדיון בתביעת הדיבה שהגיש נגדה פעיל "אחים לנשק" עמרי רונן. בין היתר טענה כי ידיו של רונן – שאיבד את סבתו בטבח שבעה באוקטובר ונלחם מאות ימים במלחמת "חרבות ברזל" – מגואלות בדם נרצחי שבעה באוקטובר; כי הוא אינו יהודי; כי הוא חלק מ"ערב רב" (כלומר, קבוצה הבוגדת בעם); וכי בנו יתבייש בו.

גלית דיסטל־אטבריאן במליאת הכנסת, 20 ביוני 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

רונן, אם כן, מייצג את המציאות השפויה. הוא לוחם צדק שמבקש צדק. לטענתו, לא ייתכן שבמרחב הציבורי תטיל אשת ציבור מום חמור כל כך באדם נקי כפיים מבלי שתשלם על כך מחיר. דיסטל־אטבריאן אינה מתווכחת עם העובדות הללו כלל, ולא נראה שהיא מתחמשת בטיעון עובדתי רציני כלשהו כדי להוכיח את הדברים שטענה. מבחינתה, הזכות נוצרה יש מאין – כמו אקדח ממדפסת.

בדיון קדם־משפט הבהיר רונן, באצילות נפש, כי יסכים לקבל התנצלות כפשרה, ללא פיצויים. במציאות שלו אין צורך בדיונים שיימשכו ארבע שנים יקרות ומתישות – די לו בהכרה שהשיח הציבורי אינו מאפשר הסתה ודיבה.

דיסטל־אטבריאן – שמתעקשת כי אינה מסיתה כלל – ניצלה את ההזדמנות כדי לפנות לרונן באופן ישיר ברשתות החברתיות ולהצהיר: "אני מעדיפה לקפוץ מרצון לתוך סיר שמן רותח מאשר להתנצל בפניך, עומרי. בפניך או בפני מישהו מ'אחים לנשק'. פירקתם צבא, פירקתם מדינה […] לא נשכח ולא נסלח".

דיסטל־אטבריאן – שמתעקשת כי אינה מסיתה כלל – ניצלה את ההזדמנות כדי לפנות לרונן באופן ישיר ברשתות החברתיות ולהצהיר: "אני מעדיפה לקפוץ מרצון לתוך סיר שמן רותח מאשר להתנצל בפניך"

נניח לרגע לסוגיה המשפטית הפשוטה ולעובדה שכעסה הקודח של דיסטל־אטבריאן כלפי ארגון שלם אינו יכול להוות הגנה מפני דיבה ספציפית נגד אדם ספציפי (שהרי גם אם נניח שהטענה "פירקתם צבא" נגד "אחים לנשק" היא בגדר "דעה לגיטימית" – עדיין אין בכך שום בדל הוכחה לטענה שידיו של רונן "מגואלות בדם" ושאינו יהודי).

נניח גם לדימוי הצבעוני והמסעיר של קפיצה "מרצון" לתוך שמן רותח, ונשאל לרגע מה עובר בראש של גלית דיסטל־אטבריאן. שהרי מאבקה אינו עקרוני בשום צורה. רונן בוודאי אינו איש שמאל קיצוני, אינו שחקן פוליטי מובהק (הוא אינו מתמודד בפריימריז), מעולם לא קרא לסרבנות בפומבי, ואת עיקר עיתותיו הוא מקדיש לגיוס משאבי התנדבות למען תושבי העוטף.

אני מעדיפה לקפוץ מרצון לתוך סיר שמן רותח מאשר להתנצל בפניך, עומרי.
בפניך או בפני מישהו מאחים לנשק.
ביקשת פשרה בגישור – לא הסכמתי.
ביקשת פשרה בבית המשפט – לא הסכמתי.
וגם אם אתה או הארגון ההרסני שלך יתבע אותי על סך שני מליון ש"ח – לא תקבל ממני סנטימטר.
לא פשרות.
לא הסכמות.
לא… pic.twitter.com/PuCXWj8sLq

— Galit Distel Atbaryan – גלית דיסטל אטבריאן (@GalitDistel) January 19, 2026

הוא שילם מחיר בשבעה באוקטובר, ומשפחתו ממשיכה לשלם מחיר גם לאחר האירוע הטראומטי. הוא המשיך לשרת בעזה זמן רב לאחר שהלגיטימיות של מלחמת "חרבות ברזל" התערערה – בתוך ישראל ובקהילה הבינלאומית. פשעו היחיד הוא מוצאו העדתי (בהנחה שהוא אכן אשכנזי, לא טרחתי לבדוק לעומק).

מדמיינת שהיא חלק מהדי־9 הקולקטיבי

דיסטל־אטבריאן אינה אוחזת בתפקיד רשמי ממשי כבר זמן רב. בניגוד למחריבי ישראל אחרים, אין לה אג'נדה כלל. שמחה רוטמן מוביל מהפכה משפטית, שלמה קרעי בתקשורת, יואב קיש מנסה להנחיל ערכים מסוכנים במערכת החינוך, איתמר בן גביר משנה את פני המשטרה (אולי לנצח), בצלאל סמוטריץ' מנתב את כספי המיסים שלנו למקומות שמשרתים את הציבור שבחר בו, וכן הלאה.

כל אלה הורסים, לטעמי, רבים מיסודותיה של מדינת ישראל כדי "לבנות משהו חדש". הם עושים זאת לעיתים באלימות, לעיתים בשלומיאליות מבהילה, ולעיתים ביעילות רבה – לדאבון הלב. בראשה של דיסטל־אטבריאן היא עדיין חלק מה־D9  הקולקטיבי הזה. היא עדיין "הורסת", אף שלמעשה היא רק מפטפטת בלהט.

דיסטל־אטבריאן הבינה מזמן שאינה זקוקה למדפסת – לא דו־ממדית ולא תלת־ממדית. היא קלטה כבר מזמן שתפקיד או משימה הם סתם בזבוז זמן

השבוע התייצבה דיסטל־אטבריאן באולפן של מורן אזולאי בפודקאסט של "ynet", האתר הפופולרי בישראל, לריאיון שנמשך 56 דקות תמימות. נדרשה לה בערך דקה אחת בלבד כדי להיכנס לג'ננה ולטעון את השטויות המוחלטות הבאות, באותה תשוקה בוערת שבה הביעה בעבר חרטה על שפת הפילוג שלה:

(1) הרפורמה המשפטית הייתה "ה־דבר במערכת הבחירות, כל הבוחרים רצו אותה.

מחאת הנשים נגד ההפיכה המשפטית, 1 במרץ 2023 (צילום: פלאש90)

(2) "הלכו נשים עם בגדים של שפחותתת. נשות האליטה. ראית לבן, לא ראית חום. נשים לבנות שלא באות מהפריפריה". (איזו שטות. מורן זר־קצנשטיין, מייסדת "בונות אלטרנטיבה", שעומדת מאחורי המיזם, היא מזרחית ממשפחה דתית ממגדל העמק).

(3) "החלק שלנו כממשלה בשבעה באוקטובר הוא קטן ביותר".

ועוד ועוד להג מקושקש, חסר כל שחר, בלי אפילו בדל מקרי של עובדות. כאשר היא נשאלת על תשתיות בפריפריה או על הכישלון המוחלט של הימין לקדם את ההזדמנויות של אותן אוכלוסיות שהיא מתיימרת לדבר בשמן, היא מתנתקת מהן באחת ומפסיקה לייצג אותן: "את אזולאי, אני דיסטל־אטבריאן, אבל אנחנו היוצאות מן הכלל, כפרה עלייך […] בואי נבדוק את בית המשפט העליון".

לא הייתי נדרש לריאיון המיותר והמנג'ס הזה אלמלא היה כאן סימפטום חשוב לעידן שאליו התדרדרו התקשורת והפוליטיקה הישראלית. דיסטל־אטבריאן הבינה מזמן שאינה זקוקה למדפסת – לא דו־ממדית ולא תלת־ממדית. היא קלטה כבר מזמן שתפקיד או משימה הם סתם בזבוז זמן.

אחרי שהתמנתה לשרה "זעקה" את קבורת החמור של משרד ההסברה בראשותה – ואז קיבלה תקציב. כשהתקציב לא כלל סמכויות, "זעקה" את היעדר הסמכות – והתפטרה. כשהתפטרה, "זעקה" לפתע נגד עצמה

ייאמר לזכותה שגם אינה מושחתת, במובן המירי־רגבי של המושג. היא באמת אינה מחפשת כיבודים, נהג או נסיעות חינם לחו"ל. הכעס שלה אותנטי, במלוא טיפשותו המרהיבה, והיא זוכה לכל הערוצים והסיבים האופטיים להשמיע אותו יום וליל – ביללות קצובות או בצעקות, בעיניים רושפות או בפנים אדומות.

אולם, איזה השפעה יש לה בפועל? היא סתם זועקת "מדם ליבה" את זעקת הכלום. כשהייתה ברדיו, "זעקה" נגד האשכנזים ש"מנכסים את השואה לעצמם", ותבעה את חלקה בליטרת הבשר של מחנות הריכוז. יש משהו נוגע ללב באישה ממוצא פרסי שכואבת את העובדה שהרג המוני "מנוכס" בידי יוצאי גרמניה ופולין.

אבל הזעקות הללו הן גם שהנחיתו אותה במקום העשירי בליכוד, באמצעות "שריון אישי" של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן, ראש הוועדה המיוחדת לחוק התקשורת בכנסת, 23 בדצמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אחרי שהתמנתה לשרה "זעקה" את קבורת החמור של משרד ההסברה בראשותה – ואז קיבלה תקציב. כשהתקציב לא כלל סמכויות, "זעקה" את היעדר הסמכות – והתפטרה. כשהתפטרה, "זעקה" לפתע נגד עצמה והכתה על ראשה שוב ושוב בזרדים וענפים מטאפוריים, על כמה שפילגה, שיסתה והרעלה. לרגע היא שכנעה אותי שהיא באמת מתכוונת לכך. שבאמת עצוב לה.

אבל כשנרגעה חזרה לקונן נגד "אחים לנשק" וחבריהם ונגד "האליטות". ואז הונחתה בתפקיד מומצא לחלוטין, בוועדה מומצאת למען חוק התקשורת, שנועדה לעקוף את הוועדה האמיתית בראשות דוד ביטן. בוועדה עצמה היא ישבה ו"זעקה" – בגרון ניחר – נגד השמאלנים בתקשורת.

היא הקריאה מתוך רשימה שקיבלה: "גילי כהן – שמאל מובהק! כרמלה מנשה – טוטאלי שמאל! משה שלונסקי – שמאל רדיקלי! מוריה אסרף – לא מובהק…" – בזעם יוקד, בקרשנדו מתגבר.

אם תיבחר בפריימריז הבאים, תכלה את זמנה גם בכנסת הבאה בהתפרצויות זעם יוקדות, לצד גילויי לב על חיבוטי נפש קשים שחוותה כשקיללה את יריביה הפוליטיים

למה שלונסקי (איש מתון באופן קיצוני) הוא "שמאל רדיקלי"? למה מוריה אסרף (אשת ימין, על פי הגדרתה שלה) היא "לא מובהקת"? מה זה משנה בכלל? מה אתם מתפרצים לראש של דיסטל־אטבריאן כשהוא בשיא פעולתו הקדחתנית?

דיסטל־אטבריאן יכולה להמשיך כך שנים ארוכות. ימשיכו להזמין אותה לבתי המשפט ולאולפן של מורן "מזרחית־לא־מייצגת־מפריפריה־לא־מייצגת" אזולאי. אם תיבחר בפריימריז הבאים, תכלה את זמנה גם בכנסת הבאה בהתפרצויות זעם יוקדות, לצד גילויי לב על חיבוטי נפש קשים שחוותה כשקיללה את יריביה הפוליטיים – רק כדי לספר חודש אחר כך שבעצם השתמשה בשפה מכבדת ו"אין לה מושג" מדוע היא מושכת כל כך הרבה אש "מהשמאל".

חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן נעצרת על ידי מאבטחת משמר הכנסת לאחר שתקפה מילולית את ח"כ נעמה לזימי והתקרבה אליה במהלך דיון "40 חתימות", 17 ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

היא תספר פעם שזכתה בפרס ספיר, ופעם על ילדות מסכנות בדימונה; תספור את מספר השופטים חובשי הכיפה בעליון; ותתייג עיתונאים כ"שמאל רדיקלי". היא תמשיך לגזול לנו את שאריות החמצן באוויר, תוך שהיא נשבעת ביקר לה שהיא בסך הכול מנסה להביא "תיקון" היסטורי – כי "נמאס" ו"מדכאים אותנו" – ושהיא ממשיכה את דרכו הקדושה של מנחם בגין ושאר ירקות.

הספינה הדמוקרטית תשקע למצולות, תינוקות של בית רבן יחנקו במעונות צפופים ולא חוקיים, גבעות יתמלאו בעבריינים, הטרור ישתולל ברחובות, ואולי יצטרפו חזיתות חדשות למלחמות ישראל – אבל דבר לא ידביר ולא ישקיט את הראש של גלית.