השתתפתי לאחרונה בכינוס של הדמוקרטים שעסק ביחסי דת ומדינה. הנואם המרכזי, יאיר גולן, הרשים מאוד בגישתו האוהדת לערכים היהודיים, ליהדות כמקור השראה ולא ככלי לכפייה דתית, כשהוא מצטט מדברי נביאי ישראל על חסד, משפט והצנע לכת.

הוא הציע את הפרדת הדת מהמדינה כדי להציל לדעתו את הדת מעצמה ומהמנגנונים הפוליטיים המושחתים שהשתלטו עליה, יצרו איבה והרחיקו רבים מערכי היהדות.

גולן דיבר על ערכים של צדק, שוויון, חירות ושלום ונגד העליונות היהודית. בשמאל נושבת רוח חזקה המפנימה שהיהדות שייכת לכולם וכי לא משחקים איתה ברוגז משום שעסקני דת השחיתו את ערכיה. 

גולן דיבר על ערכים של צדק, שוויון, חירות ושלום ונגד העליונות היהודית. בשמאל נושבת רוח חזקה המפנימה שהיהדות שייכת לכולם וכי לא משחקים איתה ברוגז משום שעסקני דת השחיתו את ערכיה

ניתן להזדהות עם דבריו של גולן אל מול היהדות, המיוצגת על ידי רבנים מחמירים, המבקשים לכפות אורח חיים דתי במרחב הציבורי, מתנגדים לגיוס ובזים לכל ערך שאינו משלהם.

ההסתייגות שחש הציבור החילוני אינה תירוץ להשתחרר מארון הספרים היהודי ומן המורשת המפוארת המשקפת את מגוון היהדות האותנטית, סמליה וערכיה. תחושת הניכור שחשים רבים בציבור המסורתי-דתי כלפי השמאל הולידה ריחוק, שדחק את השמאל אל שולי החברה וצמצם את האלקטורט שלו במהלך השנים.

זה שורש הטרגדיה של השמאל הישראלי, ויאיר גולן מנסה להתמודד איתה. כדי לחזור אל מרכז הבמה צריך לחזור אל הציבור המכריע את הבחירות – המסורתיים המשקפים במידה מכרעת את ישראל כפי שהיא כיום.

חזרה אל המקורות והשורשים היהודיים ולא רק דבקות בגישה האוניברסלית, הבדלנית החילונית, המבקשת לחקות את העולם המערבי ללא יסודות פרטיקולריים יהודיים. חיבור למקורות התרבות הלאומית, שאבות תנועת העבודה כברל כצנלסון שאבו ממנה – הכרחית בדרך לחזור למוקד העשייה וההתחדשות.

הגישה האוניברסלית שפיתח השמאל הפכה למתריסה, כזו שאינה יוצאת מעומק ההכרה היהודית אלא מהווה תגובה להקצנה ברחוב הדתי והקנאי. במקום לפתח ביטוי יהודי ייחודי שיש בו הגשמה השואבת מערכי היהדות – חוברים גורמים בשמאל לתנועת החזרה בתבונה, תנועה הבזה לערכי היהדות ותוקעת אצבע בעין להמוני המסורתיים, המהווים נתח מרכזי בחברה הישראלית.  

זה שורש הטרגדיה של השמאל הישראלי, ויאיר גולן מנסה להתמודד איתה. כדי לחזור אל מרכז הבמה צריך לחזור אל הציבור המכריע את הבחירות – המסורתיים המשקפים במידה מכרעת את ישראל כפי שהיא כיום

ההובלה לנישה הצרה היא לצנינים בעיני רבים ופוגעת בזהותם העצמית, והם חשים פגיעה ומתרחקים. ההסתגרות מולידה הסתגרות נגד, ובמציאות החברתית היא מחמירה את השסעים ומרחיקה את הציבור המסורתי הגדול מערכי תפיסות השמאל – ההומניזם, השוויון, זכויות אדם והאזרח.

מנהיגי מפא"י הבינו את הדבר הבסיסי הזה וגילו רגישות לכך. בשנים האחרונות נפרצו הגבולות והניכור גבר. החיבור אל המסורתיים היה מרכך חלק מתפיסותיהם המדיניות ותפיסותיהם בענייני דת ומדינה, וביחסם אל השמאל הישראלי שהיה בן בריתם בממשלה כמעט 30 שנה.

האירועים הדרמטיים שהתרחשו מאז תחילת המהפכה המשפטית וטראומת המלחמה אינם מבטיחים שובר שוויון שיוביל לשינוי הכיוון בציר שבו נעה החברה הישראלית. ואולם העובדה שציבור מזרחי מסורתי היה המפתח למהפכים הפוליטיים שהוביל יצחק רבין ב-1992 ואחריו של אהוד ברק ב-1999 – מעידים שיש נסיבות בהן הגמישות יכולה להפתיע אצל חלקם, אם יינתן מענה למאווייהם וניסיון אמיתי לחבר אותם מחדש.

דומה כי בהתנהגותם מחזירים חלק מן הדמוקרטים את המפלגה לבעליה המקוריים וכי היא מתעלמת מן החטא הקדמון שהוביל לניתוקה מן החלקים שהובילו אותה להגמוניה בעבר. רק דיאלוג מתמשך ובניית רשתות מנהיגות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, יובילו לשינוי הרצוי. השמאל יחזור אל המנהיגות כשיחזור אל היהדות.

אנו זקוקים ליהדות סובלנית, פתוחה, ליברלית, מכילה ואוהבת. יהדות המשתלבת בישראליות, ששוברת מחיצות בין בני אדם, הנאבקת לצדק ושוויון, שמכירה בערך הקיום של הממלכתיות ונאבקת נגד כוחות החושך שהובילו כבר לחורבן הבית הראשון והשני. יהדות שנאבקת לתיקון החברה, שמכבדת כל אדם שנברא בצלם, ומאפשרת לכל אדם לחיות על פי דרכו  החופשית.

צריך לשנות את שיטת החשיבה מן היסוד. אבות תנועת העבודה לא היו קצרי ראות ביחסם אל הציבור המסורתי שנתן להם את השלטון שנים רבות. נכון הוא שהחברה הישראלית השתנתה, ואולם הנפשות הפועלות צריכות לחשב מסלול מחדש ולייצר דינמיקה חדשה הנוגעת לנימי נפשו של הציבור הזה.

אבות תנועת העבודה לא היו קצרי ראות ביחסם לציבור המסורתי שנתן להם את השלטון לשנים רבות. החברה אכן השתנתה, אך יש לחשב מסלול מחדש ולייצר דינמיקה הנוגעת לנימי נפשו של הציבור הזה

בלי פתיחת השורות אי אפשר יהיה לבנות עתיד משותף ואי אפשר לפרוץ את תקרת הזכוכית האלקטורלית. במקום להיאבק ברוח, צריך למצוא נתיבים שיסללו את הדרך להתקרבות על בסיס הזיכרון היהודי המשותף לכולנו. שמאל חזק יתרום ליציבות הפוליטית ולשפיות הנדרשת לניהול מדינה ומכאן אחריותו לפתוח את השורות ולא לפעול רק באזורי הנוחות.  

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.