שלום ביבי,

הייתי במשפט שלך ביום שני, 31 במרץ 2025. באתי כדי להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך כמה מילים חריפות בשם חברות שהייתה לנו פעם, באמת מזמן – בסדיר, בקבע וגם באזרחות. חברות והערכה (למרות הבדלי השקפות) שפגה לה מרגע שנבחרת לראש האופוזיציה ב-1993 ובחרת בדרך הנוראית שהביאה אותנו עד הלום.

באולם המשפט, לפני שהשופטים נכנסו, צעקתי לך "תהיה עמירם לוין". כזכור, עמירם היה מפקד הצוות שלנו, כולנו הערכנו (אז ועד היום) את אומץ ליבו, חוכמתו ויושרו האישי. אני מאמין שגם אתה לא תכחיש זאת.

באולם המשפט, לפני שהשופטים נכנסו, צעקתי לך "תהיה עמירם לוין". כזכור, עמירם היה מפקד הצוות שלנו, כולנו הערכנו (אז ועד היום) את אומץ ליבו, חוכמתו ויושרו האישי. אני מאמין שגם אתה לא תכחיש זאת

כדי שלא יוציאו אותי מהאולם, שמרתי את המשפט הארוך שהיה לי לומר לך לסוף עדות הבוקר. ואז, כשהשופטים יצאו, צעקתי לעברך כותרת של מכתב ששלחנו לך לפני שלוש שנים: "תקשיב לעמירם לוין, תעשה עסקה עם הפרקליטות, ושחרר אותנו משלטונך". לו שמעת בקולנו (ובקולות דומים נוספים), אולי הייתה נחסכת מאיתנו המלחמה הכי בזויה בתולדותינו, או שלפחות היא לא הייתה נרשמת על שמך.

חבר שהיה איתי באולם בית המשפט אמר שעצרת בדלת והקשבת. בחוץ התנפלו עליי עיתונאים עם מצלמות. זה לא שודר, כי אחר הצוהריים כבר היית בדרמה משפטית אחרת (פרשת אוריך-פלדשטיין), אבל אני החלטתי שאגיע כל פעם שאוכל – אם זה מגיע גם לאוזניך וגם לציבור, אז אולי זה שווה את המאמץ. גם בפייסבוק קיבלתי הרבה חיזוקים.

תראה, ביבי, למרות שנדמה לך שאתה חזק היום, שאתה יכול למנות את מי שברצונך לשר כזה או אחר, להחליף אפילו רמטכ"ל וראש שב"כ ויועמ"שית, להחליט מתי תוקפים בעזה ובשומרון ובתימן ובסוריה; האמת הפשוטה היא שיבוא יום ואתה כבר לא תהיה ראש ממשלה אלא תיזרק חזרה הביתה בחוסר כבוד.

אם חשובה לך אריכות ימים, אזי צריך להיות חשוב לך גם יחסו של העם (יחס שכבר לא יימדד בבחירות); צריכים להיות חשובים לך דברי הימים, וגם יחסם של חבריך מהעבר, מאותו עבר שבו היחסים היו נקיים לחלוטין. ולכן אני פונה אליך שוב, הפעם בשמי בלבד – עדיין, גם ברגע זה, אתה יכול להציל את שארית כבודך ולפרוש בעסקה ולא להיות מסולק ומבוזה כמו שהעתיד הוודאי יוכיח לך.

אנסה במכתב זה להזכיר לך ציוני דרך משותפים וערכים שנלוו אליהם, למרות שאני לא מאמין שהמכתב בכלל יגיע אליך.

אתחיל מציון העובדה שלאורך כל השנים במילואים אף אחד מהחברים בצוות עמירם בסיירת מטכ"ל לא נענה לבקשות התקשורת לספר עליך אנקדוטות לא נעימות, לנסות לנתח בפומבי איך הפכת לכזה. בסך הכול היית חייל טוב בצוות. עמירם אמנם המליץ עליך לקורס קצינים רק לאחר ששניים לפניך לא רצו לחתום ואחר מצוין נהרג בפעולה, אבל גם בחירה רביעית זה בסדר.

כשהסירה של הצוות נפגעה בתעלת סואץ ב-1969 וחיים בן יונה נפגע ונהרג, כולכם קפצתם למים. מי שהוציאו אותך מטביעה ושמו אותך על הסירה היו מיכאל קובנר, דורון זלצברג ועוד שייט. הם עשו זאת תוך סיכון עצמי – במקום לשחות חזרה לגדת התעלה שלנו ולהציל את עצמם, הם עמלו קשה ולאורך זמן כדי להרים אותך ואת המאג חזרה לסירה.

מי שהוציאו אותך מטביעה ושמו אותך על הסירה היו מיכאל קובנר, דורון זלצברג ועוד שייט. הם עשו זאת תוך סיכון עצמי – במקום לשחות חזרה לגדת התעלה ולהציל את עצמם

אז תסביר לי איך אחרי 55 שנה מצאת שניים אחרים מהצוות שמאז השחרור חיו בארה"ב ונהפכו לטראמפיסטים, איך דווקא אותם הזמנת למשרדך (ב-2023) ולאחר מכן הפצת סרטון שבו הם מספרים כאילו הם משו אותך מהמים? מה, לא חשבת שיום אחד העיניים שלכם ייפגשו ותצטרך להשפיל מבט? לקוות שהנעליים יישאו אותך משם? שיד יציבה, לא של שרה, תחלץ אותך מהבושה?

בנימין נתניהו כחייל בסיירת מטכ"ל, וכן בטקס הערכה ללוחמים אשר נערך בבית הנשיא זלמן שז"ר לאחר המבצע לשחרור בני הערובה ממטוס "סבנה", 1 בנובמבר 1972 (צילום: אוסף התצלומים הלאומי, מונטז')

אני גיוס נובמבר 67' והייתי רק שלושה חודשים איתך בצוות אוגוסט 67', כך שהחברות שלנו התחילה אחרי קורס קצינים, כשבמשך שנה היינו מפקדי צוות במקביל, חברים הכי טובים ביחידה. לפחות פעם בשבוע בסוף אימון הערב היינו סתם כך קופצים למרכז פתח תקווה לקפה. עם חבר אחר הייתי מגיע עד מועדון הג'ז "בר-ברים" בתל אביב, אבל איתך זה היה קפה ודיבורים. גם את זה אהבתי.

אני הייתי מספר על קשיים, אתה היית מחשב את מסלולו של יוני, שהיה כבר מפל"ג שמחשב את מסלול קידומו ביחידה. קצת השתעממתי ממשחק השחמט הזה, אבל חשבתי שזה נחמד להקשיב לאח צעיר שדואג לעתידו של אחיו הגדול.

אתה היית מחשב את מסלולו של יוני, שהיה כבר מפל"ג שמחשב את מסלול קידומו ביחידה. קצת השתעממתי ממשחק השחמט הזה, אבל חשבתי שזה נחמד להקשיב לאח צעיר שדואג לעתידו של אחיו הגדול

היו הבדלים בינינו גם כמפק"צים. תרגיל מסע משימות הוא אחד הקשים כי המפק"צ עושה הכול עם החיילים. הסטנדרט היה ארבעה לילות של משימת חדירה/פיצוץ, הליכה של כ-30 קילומטר כל לילה, ולאחר מכן בניית עמדת תצפית ושכיבה תחת רשת הסוואה ואוסף שיחים וצמחים במשך היום.

בעוד אני הפכתי את זה לחמישה ימים – הליכות יותר ארוכות ומכאן עמדות הסתתרות חצי גמורות, כי לא היה מספיק זמן לבנות כמו שצריך לפני אור ראשון – הרי אתה קיצרת לשלושה לילות וימים של מקסימום 20 ק"מ הליכה ללילה, אבל באמצע היום, כשהמפל"ג מעליך בא לבקר, העמדות שלך נראו הכי טוב שבעולם.

בחופשת הרגילה הראשונה שלנו ישנת לילה בחניתה ועבדת למחרת בבננות, עבודה קשה שיצאת ממנה עם סיפוק עצום. ברגילה השנייה נסענו לאילת בג'יפ. התכנון היה לשלושה ימים של כיף, אבל לאחר אימון כושר קצר על החוף, גילינו שהעיר בסך הכול משעממת ואתה הצעת לחזור באותו יום לירושלים. בעליות המפותלות דרך בית שמש, הג'יפ הדפוק פלט רעלים ואני הקאתי את נשמתי, טראומה קטנה עד היום.

בנימין נתניהו באימונים בסוף שנות השישים (צילום: אוסף התצלומים הלאומי, מונטז')

אני זוכר גם פעם אחרת: התהפכת עם ג'יפ בירידה מירושלים וחיילת טרמפיסטית נפצעה בינוני. הייתי קצת מופתע מהטון המזלזל שהיה בדיווח שלך, טענת שלא עברת 60 קמ"ש, ושהיא צריכה להגיד תודה שלקחת אותה טרמפ. מאז, כל פעם שאני עובר בסיבוב הזה, אני מביט במד המהירות ורואה שמעל 40 קמ"ש זה ממש מפחיד, אפילו בטויוטה נמוכה.

התהפכת עם ג'יפ בירידה מירושלים וחיילת טרמפיסטית נפצעה בינוני. הייתי קצת מופתע מהטון המזלזל שהיה בדיווח שלך, טענת שלא עברת 60 קמ"ש, ושהיא צריכה להגיד תודה שלקחת אותה טרמפ

סלחתי אז על צורת הדיווח שלך, לא חשבתי שקו האופי המתנשא-מזלזל ייהפך למוטיב מרכזי באופייך. זה לא נכון שאין לך אינטליגנציה רגשית כמו שחבר אמר לי לאחרונה – יש לך בכמויות, יש לך אפילו כריזמה. הבעיה שלך היא שהרצון לשלוט, לקבל הוקרה כראש וראשון שעל פיו יישק דבר, קו האופי הזה גובר אצלך על כל קו חיובי אחר, אפילו על היכולת שלך להקשיב, ללמוד, לשתף.

דני ברונר, גם הוא מפק"צ מקביל אלינו ונפטר לצערי לפני כשש עשרה שנה, היה חייל ומפקד מצוין, פרפקציוניסט חרוץ, ישר ונאמן, אבל משום שהיה טיפוס מסוגר היה פחות חבר; מצד שני – כאשר במשך שנים לאחר מכן היה מתלונן בכעס כבוש על הצורה בה התנהלת בתחרות הלא הוגנת שניהלת על חלוקת המבצעים בינך לבינו – האמנתי לו.

הוא סיפר שלא היה טריק מלוכלך שלא עשית, שיותר מאשר עם החיילים בשטח, היית מבלה בפתח משרד מפקד היחידה, מספר סיפורים שלא היו, עושה דיפלומטיה מלוכלכת. החיילים שלך אהבו אותך כפי שאני אהבתי – כי כשאתה מנוטרל מתחרותיות וחישובי כדאיות אתה אכן מקסים.

במבצע סבנה ב-1972, היית בכוח שהשתלט, הסתכנת, נפצעת, אחלה. אף אחד מהיחידה, לאורך כל השנים, לא תמך באשמה שניסו לטפול עליך כאילו תפקדת לא טוב.

במרכז, בנימין נתניהו בעת שהיה מפקד צוות בסיירת מטכ"ל, 1972 (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

רק לאחרונה קראתי מחקר שלם, על פי פרסומים שלך ושל אחרים, על איפה היית ומה עשית במלחמת יום הכיפורים ב-1973. הייתי סטודנט בארה"ב, פחות מקושר ממך, אבא לתינוקת, ובכל זאת הצלחתי להגיע לארץ, להתחבר ליחידה – ולהינצל ממוות בטוח בסיור התאבדות מטומטם במעלה החרמון, שפיקוד צפון רצה שאני ועשרה חיילים נעשה, ועוזי דיין (חפ"ק היחידה) מנע ברגע האחרון.

הספקתי גם להיות סגנו של יוני בכיבוש החרמון יומיים אחר כך בפעולה מתוכננת היטב. לא ממש היינו בקרב, יותר תצפית ממצפה שלגים, אבל זה מה שגולני נתנו לנו לעשות.

ולחלק שלך – לא זכור לי שהיית ביחידה לאורך המלחמה, אפילו פעם אחת לא ראיתי אותך. וגם לא היה שום מבצע סודי של היחידה בזמן המלחמה כפי שסיפרת באחד הראיונות. היחידה גם לא שמרה על חניוני טנקים בדרום אלא בצפון.

לא זכור לי שהיית ביחידה לאורך מלחמת יום הכיפורים, אפילו פעם אחת לא ראיתי אותך. וגם לא היה שום מבצע סודי של היחידה בזמן המלחמה כפי שסיפרת באחד הראיונות

מהלך הדברים שהכי נראה לי (בהנחה שבאמת הגעת לארץ) הוא כזה: את כל מי שנחת בשדה התעופה, הצבא אסף ואמר לנו – במקום שתתרוצצו ולא תמצאו את היחידות שלכם בבלגן העצום של המלחמה, מארגנים אתכם בצוותים של שומרי טנקים ושולחים אתכם לדרום.

אני ליוויתי את אשתי למונית, ברחתי משם והצטרפתי עוד באותו לילה ליחידה. כנראה שאתה לא הצלחת להתחמק ולכן שמרת על חניוני טנקים בדרום עם מסגרות של חו"לניקים ולכן איש מהיחידה לא פגש אותך. הסיפור על מבצע סודי הוא כמובן המצאה.

עודד ידעיה (במרכז) בצידון במלחמת לבנון הראשונה, יוני 1982 (צילום: באדיבות המצולם)

שמעתי רבות מאביה של אשתי רונית (אותה הכרת), דוד שפר שהיה מפקד באצ"ל, על יצחק שמיר וכל החבורה – על מבצעים, על אקטיביזם מול רק הגנה, על איפוק כשצריך – של מנחם בגין בסזון מול דוד בן-גוריון, ועל ויתור על כל סיני בלי התחכמויות בהסכם 1979.

ההורים שלי בקיבוץ של מפא"י והוריך חסידי ז'בוטינסקי הסכימו על שלושה עקרונות ביסוד הציונות:

1. התנגדות לגלות;
2. התנגדות לבדלנות של הדתיים מחובות מדינה;
3. פשרות עם הפלסטינים תוך שמירה ובנייה של צבא מגן חזק. אפילו בגין הבן לא חשב לגרש את כל הבדואים מהנגב.

אתה, ביבי, התרחקת מאוד ממורשת האבות שלך – מז'בוטינסקי, מבגין, מבנציון נתניהו. אני לא שופט את עזיבתו של אביך את הארץ בשנות ה-50, לזכותו ייאמר שלפחות שלח את הבנים לשרת בצבא. אבל איפה שלושת העקרונות של הורינו ואיפה אתה היום?

אני לא שופט את עזיבתו של אביך את הארץ בשנות ה-50, לזכותו ייאמר שלפחות שלח את הבנים לשרת בצבא. אבל איפה שלושת העקרונות של הורינו ואיפה אתה היום?

חינכת את הבן שלך להיות יורד/משתמט/מכונת-רעל, הפכת מאות אלפי ישראלים לגולים בחו"ל ואת חצי המדינה כאן לגולים בארצם; אתה נכנע לדתיים בכל פרמטר ראוי של שוויון בנשיאה בנטל; ואתה מגרש וטובח בפלסטינים כמו בפרץ השנאה הנקודתי שקרה בדיר יאסין, טבח שעד היום ותיקי האצ"ל מתביישים בו.

במסוק, מימין: יוני נתניהו, אברהם פדר, יעקב גורן ועודד ידעיה (צילום: באדיבות עודד ידעיה)

את כל הרעות האלו אתה עושה בשיתוף פעולה מלא עם פשיסטים נקלים שפעם סירבת ללחוץ את ידם והיום אתה רועד לכל לחישה שלהם על אוזנך.

כולנו יודעים שיוני, הבכור הקשוח וערכי, סומן על ידי אביך להיות איש צבא ואולי להשתלב אחרי זה בפוליטיקה, ואילו אתה בעל כישרון הלמידה, סומנת לאקדמיה. ואכן, מייד אחרי הצבא חזרת לארה"ב ללימודים באוניברסיטה יוקרתית.

בתחילת הדרך עוד למדת ארכיטקטורה, הסברת לנו שזו פשרה בין אמנות לבין מקצוע; בביקור בניו יורק אפילו שרטטת עבורי ועבור רונית בית פרקטי שיתאים לצלם וציירת. אבל אחר שנתיים ותואר ראשון זריז (כל הכבוד) התקדמת לתואר שני במנהל עסקים, ולא התכוונת לחזור לארץ.

נשארת בארה"ב למרות מבצע אנטבה, למרות מותו של יוני. התמקמת בבנק השקעות אמריקאי, החלפת את אשתך הנהדרת מיקי בפלייר, מאצולת הממון בארה"ב, ובמקביל קידמת במרץ את זכרו והאדרת שמו של יוני.

נשארת בארה"ב למרות מבצע אנטבה, למרות מותו של יוני. התמקמת בבנק השקעות אמריקאי, החלפת את אשתך הנהדרת מיקי בפלייר, מאצולת הממון בארה"ב, ובמקביל קידמת במרץ את זכרו והאדרת שמו של יוני

עשית זאת על ידי קידום נרטיבים רחוקים מהאמת שבעיקרם רמיסת חלקו של מוקי בצר – לוחם אמיץ וישר, חכם, צנוע, עוסק עד היום בחינוך – בהכנת המבצע. מעניין שבספר "מכתבי יוני" מבצבצים עדיין כמה משפטים של כנות על קשיים שהיו ליוני בפיקוד השוטף של היחידה.

בנימין נתניהו (מימין) באימון לוחמה בשטח בנוי של סיירת מטכ"ל (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

בשנות השמונים חזרת לישראל, התמנית למנהל המכירות של "רים", מפעל הרהיטים הגדול בארץ. עשית בליץ תקשורתי ענק, בעיקר ברדיו, קיבלת את פרס המשווק המצטיין של השנה, אבל "רים" פשטה את הרגל. לא ברור אם זה רק באשמת מסע הפרסום היקר, אבל הפער בכל דבר שאתה נוגע בו בין יכולת שיווקית לבין הולכה לאבדון של חברה, מלווה אותך מאז ועד היום.

בשנות השמונים חזרת לישראל, התמנית למנהל המכירות של "רים", מפעל הרהיטים הגדול בארץ. עשית בליץ תקשורתי ענק, בעיקר ברדיו, קיבלת את פרס המשווק המצטיין של השנה, אבל "רים" פשטה את הרגל

באותן שנים ראיתי מקרוב איך הבעלים של המכללה לאמנות וקולנוע שאני מנהל, מגיע חזרה ממיזם כושל אחר שניסה לקדם, ובהינף יד הוא מחליט על מעבר לחלל עם שכר דירה פי ארבע ומסע פרסום פי שמונה, וכשמספר התלמידים צומח רק ב- 10% כל שנה אז התוצאה הבלתי נמנעת – כמו אצלך – פשיטת רגל.

במלחמת לבנון ב-1982, ביחידה כמו ביחידה, עולים ליומיים שלושה למשימה כלשהי וחוזרים לבסיס עד למשימה הבאה. אתה הגעת יום אחד לביקור קצר ביחידה שלאחריו החבר'ה לא הפסיקו לשאול למה אתה לא על מדים.

דווקא שם הצדקתי אותך – היית כבר עם המינוי להיות ציר בוושינגטון ואני טענתי שקצינים זוטרים כמונו יש מספיק ביחידה, ואם אתה צריך לאסוף עדויות ישירות לטובת הסברה, אז כדאי שתעשה את זה עכשיו. אתה רואה: לא תמיד אני נגדך.

בניו יורק 1986 היית ציר באו"ם בזמן שרונית ואני הצגנו לסירוגין בגלריות בניו יורק. באת לבקר בתערוכה של רונית, נתת לה טלפון של עורך דין כשנזקקה לו, תודה. בפעם אחרת ישבתי אצלך במשרד בבניין האו"ם. קשקשנו שעה ואז השארת אותי לעוד שעתיים כשנכנסו שלושה שגרירים ממדינות ערביות לשיחת חולין.

בנימין נתניהו בעת שהיה שגריר ישראל באו"ם, בישיבה של מועצת הביטחון של האו"ם ב-4 בפברואר 1986 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

הערכתי את יכולותיך לבנות יחסים וקשרים, הודיתי לך על החוויה הדיפלומטית שחוויתי, ולא נעלבתי ולא כעסתי גם כאשר בחזרתך לארץ כבר לא היה לך זמן אפילו לחצי שעה קפה; אחרי כמה קביעות ודחיות מול המזכירה שלך, הבנתי שמי שבחר בדרך פוליטית צריך לשמור את חצאי השעות האלו לחברי מרכז המפלגה ולא לחברים ותיקים מהצבא שנמצאים בצד השני של המפה.

ב-1992 נודבתי לחצי שנה מילואים במחנה היחידה – חידוש תרגולת ואמצעים למקרי פח"ע של חטיפת מטוסים או השתלטות על בניינים. התעסקתי הרבה באמצעי הרמה הידראוליים, נשק אפקטיבי, מצלמות חודרות.

מכיוון שכל פעולת חילוץ חטופים משולבת תמיד במו"מ, גם מול החוטפים וגם באמצעות מדינות מתווכות, העברתי אליך, ביבי, אז סגן שר החוץ, בקשה לישיבת סיעור מוחות וגיבוש קווים מנחים לעבודה המשותפת של הצבא עם הדרג המדיני. התשובה השלילית שלך מפתיעה אותי מאוד.

לא הסכמת לדיון, לא שיחת טלפון, לא נייר אפילו. אמרתי לעצמי שכנראה למדת ממשה דיין בוועדת אגרנט שהצליח לאחר יום כיפור לחמוק מכל אחריות גם לפתיחת המלחמה בהפתעה וגם לכל מהלך שנעשה בה.

לא הסכמת לדיון, לא שיחת טלפון, לא נייר אפילו. אמרתי לעצמי שכנראה למדת ממשה דיין בוועדת אגרנט שהצליח לאחר יום כיפור לחמוק מכל אחריות גם לפתיחת המלחמה בהפתעה וגם לכל מהלך שנעשה בה

הגעתי למסקנה שאתה כבר מכין לעצמך את טיעון ה"לא אחראי", "לא נתן הוראות", "לא היה שותף בהחלטות"; וכל זה כשכולם יודעים שהחל מסבנה, המשך במעלות, סבוי וכו' תמיד הדרג המדיני עושה את ההחלטות במצבי בני ערובה – מה להציע במו"מ ואיך לשלב את איום ומימוש הפריצה.

יצחק רבין ובנימין נתניהו ב-1990 (צילום: ורד פאר, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

יצחק רבין לקח אחריות בניסיון השחרור הכושל של נחשון וקסמן אבל אתה, ביבי, כבר אז לא רצית להיות רבין, ואת ה"אני אחליט" ו"אני מנחה" למדת לשמור רק להצלחות או להפגנת כוח כשבא לך לפטר.

1996. אתה כבר ראש ממשלה והגיע הזמן לעשות את הפעימה השנייה של הסכם אוסלו. אבל אתה ראש ממשלה ימני שחצן שבטוח שביכולתו לחסל את הטרור (כתבת על זה ספר) ושישראל יכולה להמשיך לנצח כמדינת אפרטהייד. לא ברור אם אתה מאמין בארה"ב של המאה ה-19 או בדרום אפריקה של תחילת המאה ה-20.

1996. אתה כבר ראש ממשלה והגיע הזמן לעשות את הפעימה השנייה של הסכם אוסלו. אבל אתה ראש ממשלה ימני שחצן שבטוח שביכולתו לחסל את הטרור (כתבת על זה ספר) ושישראל יכולה להיות לנצח מדינת אפרטהייד

אני כבר לא במילואים וכבר לא בחניתה על הגבול, ותרומתי הפעם זה לעמוד בצומת הרחובות ארלוזורוב-דרך חיפה (דרך בגין היום) בתל אביב, עם שלט תחנונים: ביבי, תעשה את הפעימה השנייה. לא השתכנעת גם כששילמתי מכיסי למודעה ב"מעריב" שכותרתה הייתה "מכתב לחבר", ותוכנה היה תחינה לעמידה בהסכם שישראל חתומה עליו.

אבל מה לך ולהסכמים. לא רק שנאמנות לחברים ועמידה בהסכמים לא היו לך כבר אז, אלא שאפילו בראייה לטווח ארוך נכשלת. לא סתם אביך עד סוף ימיו היה מנצח אותך בשחמט, לא סתם הוא חשב שהמקום המתאים לך הוא משרד החוץ ולא משרד ראש הממשלה, שם צריך לא רק לנאום ולקשור קשרים אלא גם לקבל החלטות קשות.

רק אחרי לחץ בינלאומי כבד עשית את הסכם חברון שהעביר לפלסטינים 2% שטח במקום 15% כפי שהתחייבה ישראל בפעימה הזו, וההסכם שעשית טיהר את חצי העיר מתושביה, חרפה שנמשכת עד היום. מחיאות כפיים למי שלא הבין שלא כל רמיסת הצד השני במו"מ בין לא שווים היא הצלחה.

פגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו (משמאל) עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת במתקן ארז ליד מחסום ארז, לדיון אחרון על הסכם חברון וחתימה בראשי תיבות על המסמך. 15 בינואר 1997 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

מכאן גם היה ברור שלא תתקדם לפעימה השלישית שהייתה בהסכם. וכמו היום גם אז – מעשי טרור שנולדו בעקבות סרבנותך גבוהת הלב מוסגרו על ידך כהצדקה לאי העמידה שלך בהסכם מקודם. אנשים כמוך רואים כל מעשה של התנגדות, אפילו הפגנה, כמצדיק את האכזריות שקדמה לה ואת הרג החפים תוך כדי הרס של כל התנגדות או הבעת דעה.

ב-1999 התגייסתי כולי לעזור לאהוד ברק להיבחר בבחירות לראשות הממשלה בהם התמודד נגדך. הייתי מאושר מניצחונו, הצדקתי בכל מאודי את היציאה מלבנון למרות התקרבות האיום לחניתה.

אבל מהר מאוד התאכזבתי מחוסר נכונותו של ברק ללכת על נוסחת פשרה שבגין ורבין לפניו – וגם אריאל שרון ואהוד אולמרט אחריו – הסכימו על עקרונותיה: גבולות 67'. המו"מים שברק ניהל, קודם עם הסורים ואחר כך עם הפלסטינים, נכשלו והאינתיפאדה השנייה פרצה.

עד 2004 כבר הייתי מאוכזב סופית ממפלגת העבודה, לא תליתי גם תקוות בשרון, והתחלתי מדי שישי להשתתף בהפגנות נגד בניית הגדר שלא על הקו הירוק. מאז ועד היום, אני מפגין בכל יום שישי נגד כל גזל אדמות, גירוש פלסטינים, פוגרומים של מתנחלים, מלחמות ומבצעים מיותרים. אני מרגיש נאמן למה שעשינו אז – עוברים את הגבול למשימות הגנה.

ב-2009 חזרת לראשות הממשלה ומאז שכחת כל ערך שאי פעם היה לך בצעירותך. אתה בוגד בכל ידיד שאי פעם היה לך, בוגד בצדק וביושרה, שוכח מה זה דוגמה אישית, נכונות להקרבה עצמית אפילו של החיים

ב-2009 חזרת לראשות הממשלה ומאז שכחת כל ערך שאי פעם היה לך בצעירותך. אתה בוגד בכל ידיד שאי פעם היה לך, בוגד בצדק וביושרה, שוכח מה זה דוגמה אישית, נכונות להקרבה עצמית אפילו של החיים (ערך בסיסי של חייל). את כל זה היה לנו פעם ואתה איבדת מאז – בהיסוס מה בקדנציה הראשונה, ולחלוטין החל מהקדנציה השנייה.

ראש הממשלה נתניהו נכנס לתפקיד ב-2009 ומבטיח לחתור לשלום עם הפלסטינים. כך נראה נאומו בחנות אלקטרוניקה ברמאללה (צילום: AP Photo)

אני לא מקבל את האמירות של משה (בוגי) יעלון, ברק, אביגדור ליברמן ואחרים הטוענים שבתחילת הקדנציה ב-2009 עוד היית בסדר. אולי היית רציונלי, אבל זה לגמרי לא המדד היחיד לפיו צריך לפעול ראש ממשלה. הערך היחיד שלפיו אתה פועל מאז המאבק שלך כראש האופוזיציה ברבין ועד היום – הוא עלייה וטיפוס לקצה הפירמידה והישרדות שם ללא גבול של זמן וללא מגבלות של כוח.

הערך היחיד שלפיו אתה פועל מאז המאבק שלך כראש האופוזיציה ברבין ועד היום – הוא עלייה וטיפוס לקצה הפירמידה והישרדות שם ללא גבול של זמן וללא מגבלות של כוח

מה שמנחה אותך הם רק עקרונות של כוח, כבוד, כסף (לא אני המצאתי); כוח להחליף אנשים בתפקידים, אימוץ סמלי כבוד שאמורים להיות מוחצנים כל יום – חנופה של שרים, ח"כים ומצביעיך, סיגרים ומטוס פרטי שמיליארדרים מפוקפקים מממנים לך, וכן – גם כסף בחשבונות הבנק.

הכסף שמעוור רבים – זה שגרם לך עוד ב-1974 לבחור בכיוון של עסקים ולוותר על החזרה לארץ – ממשיך להיות אחד הדברים המרכזיים שמעוורים אותך גם היום.

ביבי, את "רים" הרסת בשנתיים. את המדינה אתה מנסה להרוס בעשרים שנה של שלטון.

כמו בשחמט, אני מציע לך מהלך אחד אחורה לפני המט שיבוא בעוד שלושה, חמישה או אולי עשרה מהלכים: אמץ את מתווה צוות עמירם לוין (וגם רבים אחרים) מלפני שלוש שנים, שקורא לך להגיע לעסקה ולפרוש מהחיים הפוליטיים. במובן מסוים זו אפילו לא כניעה אלא תיקו מכובד.

רונית ועודד ידעיה (צילום: באדיבות המצולמים)

כבר היום, כל בוקר מקדם את פניך גיהינום של משפטים, השמצות, רוחות רעות, ובעתיד אולי אפילו כלא. ראיתי אותך במשפט – מצד אחד, אתה נראה באמת כועס, משוכנע שנגרם לך עוול, נלחם על הנרטיב שלך.

מצד שני, אתה הרי לא טיפש, ולכן לא ייתכן שאתה מאמין שהמלחמות בשנים האחרונות, הפילוג ושנאה שיצרת, הכניעה שלך יום יום לחבורת הרשעים ומטורללים שמקיפה אותך – לא ייתכן שאתה באמת רווה נחת מכל זה, לא ייתכן שאתה חושב שהכול לטובה, לא ייתכן שאתה מסופק (עזוב שמח) ממעשה ידיך.

לסיום, אני מצרף ואריאציה שלי על שיר של יונה וולך:

אתה רץ על הגשר והילדים אחריך, הם קוראים אליך;
קצת דבש הם מבקשים, רק קצת דבש לקינוח הדם.
אתה מסכים להאט, אבל הילדים רוצים יותר,
והם ילדים, ואתה אתה.
הם כורכים על צווארך שני ענפי גלדיולה
ועוטפים את ראשך בנייר מרשרש.
תסלח לנו, הם אומרים, באמת תסלח לנו,
לא חשבנו אז שאתה כזה.