הרצפה ליד הפיצרייה עוד לא הספיקה להתקרר. ריח של בצק ושמן נחתך בחדות מתכתית. צעיר שעמד שם רגע קודם, עם חברים ועם צחוק של סוף יום, הפך לגוף דומם.

לא גבול, לא אויב, אלא סכין בידיים של נערים אחרים. זו אינה רק פרשה פלילית, אלא רגע שבו החברה נאלצת להביט בצל של עצמה, קרוב מדי, מוחשי מדי.

הפיתוי הוא לחלק אחריות, הבית, בית הספר, הרשתות, הקורונה. כל אלה נכונים, אך הם מחמיצים את התמונה הרחבה יותר. האלימות אינה רק כשל חינוכי, אלא גם תוצר של שדה חברתי. שדה שבו המדינה עצמה מפעילה כוח, מדברת כוח, ומלמדת כוח.

הפיתוי הוא לחלק אחריות, הבית, ביה"ס, הרשתות, הקורונה. אך זה מחמיץ את התמונה הרחבה. האלימות אינה רק כשל חינוכי, אלא גם תוצר של שדה חברתי. שדה בו המדינה עצמה מפעילה כוח, מדברת כוח ומלמדת כוח

בלבנון, בעזה, באיראן, האלימות מוצגת כהכרח ביטחוני, מרוחקת, מתווכת. ביהודה ושומרון האלימות היא קרובה, מתועדת, לעיתים אזרחית. שם הגבול בין חוק לפרקטיקה מיטשטש. ושם, בדיוק שם, מתרחש המעבר. לא של האירוע, אלא של ההיגיון.

ההיגיון הזה אינו ניטרלי. הוא מיוצר מלמעלה. כאשר ממשלה מצמצמת מורכבות לשפה של "הרתעה", "שליטה", "תגובה תקיפה", היא אינה רק מתארת מציאות, היא משרטטת אותה ומעניקה לה היגיון. היא קובעת מה נחשב סביר ומה מותר.

בתוך השפה הזו פועל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. לא כאירוע צדדי, אלא כמקרה מובהק. בן גביר קרא בעבר ל"כיבוש מלא" של עזה ולעידוד הגירת תושביה, ואף קידם את עונש המוות ועונשים קיצוניים אחרים כלפי פלסטינים. גם כאשר מתווכחים על פרשנות דבריו של בן גביר, קשה להתעלם מן הטון. זהו טון של הכרעה והכנעה, של כוח חד-כיווני, של שליטה, ריסון וחיסול.

כפי שמלמד המחקר הסוציולוגי, בני נוער אינם לומדים רק מחוּקים, אלא גם מחיקוי של דמויות סמכות. כאשר הנהגה משתמשת שוב ושוב בשפה של כוח, הכנעה וחיסול, היא משנה בהדרגה את גבולות הלגיטימיות. ולא רק זה. שיח כזה זולג פנימה ומשנה את הכללים. בני נוער אינם קוראים פרוטוקולים אלא מזהים דפוסים, רואים מתי כוח מופעל ומתי הוא נסבל, וכאשר ריסוק וחיסול של אנשים הופכים לגיטימיים והם נשמעים בריש גליי על ידי המנהיגות, גם אם בהקשרים ממלכתיים כביכול, הם לא נשארים שם אלא נודדים.

ההיגיון של האלימות כהכרח – מיוצר מלמעלה. כאשר ממשלה מצמצמת מורכבות לשפה של "הרתעה", "שליטה", "תגובה תקיפה", היא לא רק מתארת מציאות, היא משרטטת אותה. היא קובעת מה נחשב סביר ומה מותר

הסוציולוג אמיל דורקהיים טען כי חברה נשענת על גבולות מוסריים משותפים המבחינים בין מותר לאסור. כאשר הגבולות הללו מיטשטשים לאורך זמן, נוצרת אנומיה, מצב של אובדן נורמות וסדר. במציאות כזו האלימות אינה נתפסת עוד כחריגה קיצונית, אלא כחלק מרפרטואר התנהגותי הולך ומתרחב.

הגבולות המוסריים נשחקים אפוא, לא רק בגלל אכיפה רופפת, אלא בגלל בלבול נורמטיבי. אם השפה למעלה אלימה – הקו האדום למטה נעלם. אין צורך בהסבר אלא בדוגמה, והדוגמה שהם מקבלים היא כפולה, קריאה לסדר לצד מופע מתמשך של הפרתו.

כך נוצרת זיקה. לא העתקה ישירה, אלא הדהוד. הרצח בפיצרייה לא קרה בחלל ריק, הוא לא מנותק מההקשר הרחב, הוא תרגום פשוט וקיצוני של שפה ציבורית. וכאשר ההנהגה מבקשת "לטפל" באלימות מבלי לבחון את מקורותיה (במידה רבה הממשלה עצמה היא מקור האלימות), היא אינה פותרת את הבעיה, היא משמרת אותה.

וכאן האבסורד הגדול. מיד לאחר רצח ימנו בנימין זלקה, ראש הממשלה בנימין נתניהו ישב עם השר לביטחון לאומי לדיון באלימות הנוער. במדינה שמבקשת להיאבק באלימות – יושבים סביב השולחן שני אנשים שמגלמים שפה ופרקטיקה של כוח בלתי מרוסן. זה אינו רק פרדוקס, אלא עיוורון. המערכת מבקשת לפתור בעיה, מבלי להכיר בתרומה שלה ליצירתה.

במדינה שמבקשת להיאבק באלימות – יושבים סביב השולחן שני אנשים שמגלמים שפה ופרקטיקה של כוח בלתי מרוסן. זה אינו רק פרדוקס, אלא עיוורון. המערכת מבקשת לפתור בעיה, מבלי להכיר בתרומה שלה ליצירתה

ולסיום, עולה שוב שאלת המחיר. כאשר דמויות ציבוריות פועלות לאורך זמן באזור אפור, ואף זוכות לחיזוק פוליטי, המסר ברור. אלימות אינה בהכרח חריגה, לעיתים היא כלי. זהו שיעור חברתי חזק יותר מכל תכנית לימודים.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.