בערב שבת של ה-9 באוקטובר 2020, נתקענו כלבתי ואני בכביש 50 – הכביש הבודד ביותר בארה"ב, ממש לפני אוסטין, עיירה פצפונת של מאתיים א/נשים בערך, השרועה לה על אחד מקווי פרשות המים החותכים את הערבה הגדולה של נוואדה. תיקונים בכביש. כל פעם, רק מסלול אחד פתוח.

שלושה ברנשים מזוקנים וילד זינקו מהטנדר שהיה לפניי, ומהג'יפ שהיה לפני הטנדר. כולם לבשו מכנסי צבא מנומרים בצבעי הסוואה וחולצות טריקו צמודות  בצבע זית. כשעיניי נחתו על תתי המקלע ה-AR15 עם הכת המתקפלת שהיו שמוטים על כתפיהם, ועל כתובות הקעקע של צלבי קרס המוסווים קלות, החרוטות על שרירי זרועותיהם, ממש קפאתי על ההגה.

כביש 50 (צילום: סמדר לביא)

האבא והבן נשענו על הג'יפ, שלפו את מה ששלפו, והשתינו בקשת אל תוך הערבה. כשהאיש עם התמרור החליף צד, נכנסה לה השיירה אל אוסטין.

כחלק מהמאמצים להחייאת התיירות בעידן הקורונה, אקספידיה נתנה לי שי – לילה חינם באוסטין, בחדר הכי הטוב במוטל הכי הטוב שהיה עדיין פתוח – גבב של מבנים מעץ דיקט בלוי שהיו סדורים כריבוע. החצר הפנימית של הריבוע היה גם מגרש החניה. אבל סוויטת שני החדרים שקיבלתי מה-זה הבהיקה בניקיונה.

שלושת המזוקנים עם צלבי הקרס והילד קיבלו את החדרים שלימיני. משמאלי השתכנו להן שתי סטודנטיות קוריאניות צנומות מבית ספר יוקרתי ללימוד אנגלית על חופי אגם טאהו. הן היו בדרכן לפארק הלאומי ברייס. "הבצפר כולו עבר לזום, ובלאו הכי אנחנו לא יכולות לטוס הביתה", אמרה אחת מהן. הזוג העירוני שהגיע עם בתם מרינו התמקמו ממול למזוקנים עם צלבי הקרס. הם היו בדרך לסופשבוע של צייד צבאים.

תומך טראמפ שהתווכח עם לביא על כך, שבישראל רוב האוכלוסיה נוצרית (צילום: סמדר לביא)

בגלל הקוביד הרגשנו יותר בטוח באויר הפתוח. הוצאנו כיסאות מהחדרים והתיישבנו על המפרסת שלפני דלתותינו. הסתלבטנו על שאריות היום כאשר האויר הקריר של הלילה התערסל לו אל תוך החצר. מפה לשם התפתחה לה שיחה.

"זה מלינואה, נכון?" אמר מזוקן מספר 1.

"גזעית", השבתי

ונזכרתי איך יושבי הבאר של אוסטין, שנראה כאילו יצא מסרטי הקאובויים של ילדותי בחולון, התרשמו מכלבתי מלכה כשעצרתי שם ב-2016 בדרכי למואב שביוטה. היה זה ממש לפני הבחירות, והרחוב הראשי בעיירה היה עטור בשלטים של טראמפ.

"היצורים האלה, כמו רימון. רק לכוון ולשחרר ת'ניצרה", מזוקן מס' 2 הצטרף לשיחה, אחרי שלקח עוד שלוק מהבירה.

לא סיפרתי להם שמלכה מאומצת. כשהייתה גורה, קיבלה "נכשל" בבחינה של דחפים ויצרים. חביבה מדי, ולכן לא מתאימה לעבודות אבטחה או גישוש.

תומכי טראמפ

"הממ… הייתי אומרת שהיא יותר כמו קלצ'ניקוב", עקצתי בחזרה, כשאני מצחקקת בפנוכו.

"קאלאשניקוב!" הדהד מזוקן מס' 2 ביראת כבוד.

"מזמן, בשנות ה-'90, בערי השדה של תימן, היה אפשר לקנות קאלאצ' בשוק בשמונה דולרים, מקסימום".

"שמונה דולר!" התנשף מזוקן מס' 3 בתדהמה.

"את בטח ישראלית. נו, זה המבטא. אז אולי את באמת יכולה ל'גיד לנו דבר אחד או שניים על רובים. צה"ל, הא?", איש בשנות ה 60 הצטרף לשיחה. "אני נהג של חברה גאותרמית. הרבה שנים. הבוסים שלי ישראלים מאזור המפרץ (של סן פרנציסקו). אתם לוקחים את הקוביד הזה יותר מדי ברצינות שמה. הם מחייבים אותי לשים מסיכה כל הזמן. לאשתי היה את זה, לבת שלי ולבעלה היה, גם לשכנים היה קוביד. לא ביג דיל".

פיטפטנו לנו וגילינו, שמזמן מזמן, אשתו של מייסד החברה הגיאותרמית לימדה אותי ריקודי בטן.

סמדר ומלכה המלינואה באחד ממדבריות אריזונה"

ואז הגיע זמן הדלקת נרות, כשציר הזמן שלי מתחלף לו מזמן קווי לזמן מעגלי. זמן ריטואלי. שמתי את הפמוטים הפעוטים שלי על השולחנון הבלוי, בירכתי והדלקתי. הקלקתי על הקישור לזום של טקס קבלת השבת השבועי ב"שער זהב", בית הכנסת בו אני חברה. הייתי מה זה מפוחדת, אך בתוך-תוכי היו גם צחוקים.

כמה מטרים ממני השתרעו להם המזוקנים עם צלבי הקרס בכיסאותיהם, כשתתי-המקלע נחים בעצלתיים על מפשעותיהם. הומור הגרדומים שלי תמיד נכנס לפעולה כשאני צריכה להתנתק מתחושה של סכנה.

הקלקתי על הקישור לזום של קבלת השבת השבועי בבית הכנסת בו אני חברה. כמה מטרים ממני השתרעו להם המזוקנים עם צלבי הקרס בכיסאותיהם, כשתתי-המקלע נחים בעצלתיים על מפשעותיהם

הם לא שמעו את החלק האנגלי של התפילה כי הייתי עם אזניות, ולא אמרתי כלום באנגלית כי לא סחבתי עמי לטיול את הסידור עב הכרס של בית הכנסת. הריחוק החברתי גם מנע מהם להציץ אל ריבועי הזום שלי. את החלק העברי של התפילה אני יודעת בעל פה. כל כך שמחתי שחזרתי אל המדבר, שהצלחתי לנהוג את ה-650 ק"מ מסאן פרנסיסקו עד אוסטין, ושזכיתי בחדר הטוב ביותר בעיירה הרעועה הזו! אז התפללתי בעברית מכל הלב ושרתי בקול רם. הילדות מקוריאה התחילו למחוא כפיים לפי הקצב.

הדלקת נירות באוסטין, נבאדה, בפמוטים של קאקאדו שיינקין (צילום: סמדר לביא)

כשנגמרו השירים והתפילות, שאל מזוקן מס' 1 בקולו המחוספס:

"מה זה היה?"

"אה… קבלת שבת. אני יהודייה." עניתי בהמייה סופראנית מפוחדת.

"את?! יהודייה?!"

"אכן כן," חזרתי אל חיתוך הדיבור הרגיל שלי, בקול האלט, כשאני משדרת בטחון מזויף.

"אבל אמרת שאת מישראל!"

"אכן כן".

"יש שם יהודים?!"

"אכן. זו מדינה יהודית. הם לקחו את האדמות של פלסטין, כמו שהגרינגו'ס לקחו את האדמות של האינדיאנים, ויש שם בערך 80% יהודים".

פחדתי לומר "שדדו" או "נישלו", או לומר שבשבילי זה גם ישראל וגם פלסטין.

"את?! יהודייה?!", "אכן כן," חזרתי אל חיתוך הדיבור הרגיל שלי, בקול האלט, כשאני משדרת בטחון מזויף. "אבל אמרת שאת מישראל!". "אכן כן". "יש שם יהודים?!"

"אכן. זו מדינה יהודית. הם לקחו את האדמות של פלסטין, כמו שהגרינגו'ס לקחו את האדמות של האינדיאנים, ויש שם בערך 80% יהודי".

"לא יכול להיות!" מזוקן מס' 2 שיסע אותו. "הפייסבוק שלי אמר, ששבעים אחוז מהאנשים שם תומכים בנשיא שלנו טראמפ".

"בטח, זה בולשיט" רטן. "יהודים תמיד מצביעים בשביל הדמוקרטים. הכסף שלהם מתניע את כל הדיפ סטייט הארור וכו-לם חוכמולוגים, חתיכות של חרא ליברלי".

כל כך רציתי לתקן אותם, אבל האינטואיציה שלי סתמה לי את הפה.

"קיבינימט", מזוקן מס' 1 שיהק. "איך יכול להיות שיש להם כזה צבא טוב אם הם יהודים?"

משכתי בכתפי ובהיתי בנירות. הילדות הקוריאניות חשו במבוכה שבאוויר.

"זה לא של נוצרים?" הצטרפה אחת מהן לשיחה. "כל כך הרבה קוריאנים עולים לרגל לשם".

"ובכן, ישו בהחלט היה משם, ולפני קוביד, כשאין מלחמות, יש הרבה תיירים".

כשהתכלו להם נרות השבת, וכשסיימו המזוקנים את שישיות הבירה שלהם, שמעתי את האבא מדבר בקול רך עם הבן כשהשכיב אותו לישון. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא אחד מהאבות חייבי המזונות, חייל הרגלים של המיליציות.

נכנסתי לחדר וכתבתי בפינקסון את תעתיק השיחה שנשמר בזיכרוני. פעם אנתרופולוגית, תמיד אנתרופולוגית.

"זה בולשיט" רטן. "יהודים מצביעים לדמוקרטים. הכסף שלהם מתניע את הדיפ סטייט. חתיכות חרא ליברלי". רציתי לתקן אותם, אבל האינטואיציה סתמה לי את הפה

שלא כמו ב-2016, לא היו בעיירה שלטי בחירות של טראמפ. באר הקאובויים היה נעול. עיירות אחרות בכביש 50 היו מלאות בשלטים של טראמפ-פנס, אבל באוסטין כבר לא צריך.

"עברתי לפה בגלל הג'וב. לא יכולתי יותר לגמור ת'חודש בחוף המערבי" אמרה לי פקידת הקבלה. "איזה הלם תרבותי!"

כשהתחילו לטפטף תוצאות הבחירות הייתי כבר בחזרה בבית, דבוקה למסך. ביידן והדמוקרטים נצחו בנבאדה. לאס ווגאס הפתיינית והצפופה הייתה מגש הכסף. חבר ישראלי שמרבה לג'בלא בפארקים הלאומיים של ארה"ב כתב טוקבק על התמונות הנשגבות ששמתי בקיר של הפייס:

"באמריקה, ככל שהנוף יותר מדהים, המקום שורץ יותר ימין קיצוני ומיליציות".

סמדר ומלכה בגראנד קניון, אריזונה

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie